זית רענן חלק ב רו

ט בתוס' במס' עכו"ם [דף ע"א] בתוך ד"ה רב אשי, וז"ל והרוצה לחוש לדברי רש"י ור"ת, המקנה בהמה לעכו"ם לפוטרה מן הבכורה צריך שיתן העכו"ם כסף וגם משיכת העכו"ם בסימטא או לרשותו של עכו"ם, ואם אין לו רשות לעכו"ם מקנה לו הישראל חדרו בביתו והעכו"ם ינעול ויפתח, דבהכי קנה ליה לרשות ואח"כ ימשוך העכו"ם הבהמה לאותו חדר וכו', ונראה להחמיר ולהקנות לעכו"ם דבר שעושה אותה טריפה כגון הריאה והראש מן הבהמה או מן העובר כשהיא מעוברת עכ"ל. וצריך להבין דלמה להו שימשוך העכו"ם הבהמה לאותו חדר, הלא חצירו הוא וחצירו של עכו"ם קונה לו כישראל, כדלקמן שהקשה הש"ס ותיקני ליה כליו, [ועיין במקור חיים סי' תמ"ח ונראה דזה קאי כשהקנה לו מן העובר לחוד, וכיון שהבהמה נשארת למוכר ה"ז ככליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה, ולהכי הצריכו משיכה, דמשיכה מהני אפי' בכליו של מוכר, לדעתם כמבואר בדבריהם במס' בבא בתרא (דף פ"ה:] ד"ה לא: סימן עא בדיני דכליו של לוקח בעזה"י חורף תר"ב לפ"ק פה ק"ק לאסק, ב"ב פרק המוכר את הספינה [מדף פ"ד: עד דף פ"ז

] א דברי הרשב"ם התמוהים, דס"ל דמהני קיבל עליו ברשות מוכר, כמו שהקשו התוס' (דף פ"ה] ד"ה ארבע עיי"ש נראה לפענ"ד ליישב, דבשיטה מקובצת בסוגיין ד"ה ברשות, מביא בשם עליות רבינו יונה שני טעמים בהא דנתמלא המדה ללוקח, חדא דכמו דיכול לזכות בעצמו לאחרים, כן יכול לזכות ע"י חצירו לאחרים באמירה בעלמא, וכיון דאמדינן דעתיה שלאחר שנתמלא המדה רוצה להשאילו ללוקח, הרי הוא כאילו אמר בפירוש שכליו יקנו ללוקח, והטעם השני שהרי הלוקח קונה את הכלי עם הפירות, עי"ש

ויש להבין דאם נאמר גם בכהאי גוונא דקונה שניהם כאחד, כמו דאמרינן גיטה וחצירה באים כאחד, א"כ במתני' דתני אם היה פיקח שוכר את מקומן, וכן בהא דאמרינן ומקומו מושכר לו, ותני עלה בסיפא ונתקבלו שכר זה מזה, אמאי צריך לשכור, אף באמירה בעלמא יקנה שניהם כאחד, וכן בגיטין גופא מוכח דבכהאי גוונא בששניהם של הבעל לא קנתה אחת בחבירו, דאם לא כן למה מצרכינן בריש פרק הזורק דתיזיל ותיחוד ותפתח, אלא ודאי אף לדעת הפוסקים דע"י תשמיש קונה המקום להיות כחצירו ממש אף לקנות על ידו, אבל מ"מ היכא שהמקום והפירות של המוכר לא קנה אחד בחבירו, כיון שלא היה שום יציאת רשות מן המקנה, ואינו דומה לגט ושיחרור, שחצירה בא ממילא לרשותה ע"י גיטה, ואינה צריכה שום הקנאה, וכן ידו של עבד שאינו צריך להקנות לו את ידו, רק ע"י השיחרור קונה את עצמו ממילא, [ועיין בקצוה"ח סי' ר' ס"ק ה' שמחלק באופן אחר]

אמנם כל זה היכא שהמקום והפירות של אחד, אבל במדה של סרסור שקונה את המדה מן הסרסור ואת הפירות מן המוכר, קונה את המדה ע"י הפירות ואת הפירות ע"י המדה, ומידי דמסתבר הוא, כיון שהמשאיל רוצה לההנות את הלוקח בזה שהשאילו כדי להצניע את הפירות, מה איכפת ליה למשאיל אם הפירות הם של עצמו או של אחר, סוף סוף כיון שרוצה בכך זו עצמו הנאה שלו, שישאיל לו הכלי להצניע הפירות של המוכר, וכיון שיכול לקנות את המדה אף ברגע זו שהפירות עודם של המוכר, להכי ברגע זו קונה גם את הפירות ע"י המדה, ואין לך הנאה גדולה מזו שע"י זה יסוב קוטב קנינו, וכפי הנראה בעליל מדעת הרשב"ם דס"ל ברשות המופקדין שקונה המפקיד את המקום ע"י הפירות שלו, וכן כתבו האחרונים בדעתו], וכן משמע בב"ק [דף מ"ח:], על כרחך ס"ל דקיבל עליו מהני, לפי שקונה ג"כ ע"י שימוש הפירות, וכטעם השני של רבינו יונה הנ"ל, אבל בדיבור בעלמא אינו יכול לזכות ע"י חצירו לאחרים, וכן לשיטת הרמב"ם [פ"ד מה' מכירה] לדעת הכסף משנה לא מהני קיבל עליו לחוד, אך בזה חולקים, דלדעת הרמב"ם דלא גרס כן בברייתא, גם ע"י תשמיש אינו קונה את המקום להיות כחצירו לקנות על ידו, ודעת הרשב"ם כדעת רבינו יונה דס"ל דקונה ע"י תשמיש הפירות להיות כחצירו, ועיין בנתיבות המשפט (בסי' קצ"ב סק"ו) דפסיקא ליה דאינו קונה ע"י תשמיש לקנות על ידו כחצירו ממש, והרי להדיא דעת רבינו יונה דקונה גם ע"י תשמיש נמצא אם אמרינן דכליו של לוקח אינו קונה ברשות מוכר והרישא דברשות מוכר לא קנה, איירי בכליו של לוקח], בודאי מהני קיבל עליו, כמו ברשות המופקדין דקונה ע"י תשמיש הפירות, והכי נמי קונה המקום ע"י הכלי שלו, והיינו יקנה לך כליך, דמבואר לקמן דמהני לכ"ע, אכן אם נאמר דכליו של לוקח קונה ברשות מוכר, א"כ הא דקתני דברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה וכו' על כרחך בכליו של מוכר, עודנה קשה אמאי מהני קיבל עליו

אכן נראה דבלא זה צריכינן להבין סדרי הברייתא, באם דכליו של לוקח קונין ברשות מוכר, א"כ במאי גרע רשות מוכרין מסימטא, ובמה העדיף רשות לוקח מסימטא, ובמה חלוקים הנך ד' מדות דנקט ואזיל, דהא כליו של לוקח קונין אף ברשות מוכר, וכליו של מוכר אף בסימטא לא קנו, ובמה העדיף כחו של לוקח היכא שקנה ברשותו מהיכא שקנה בסימטא, דהא אם נאמר דכליו של לוקח קונין ברשות מוכר, א"כ כליו של מוכר אינן קונין ברשות לוקח, ואינו קונה רק במדה של לוקח, ובמדה שלו אף בסימטא קנה, אבל שטח סדרי דיני דהברייתא הכין אזלי, דאם נאמר דכליו של לוקח אינן קונין ברשות מוכר, א"כ הא דקתני במה דברים אמורים בסימטא, קאי אמדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה, זהו בסימטא, אבל ברשות מוכר אפי' היתה המדה של לוקח לא קנה, וברשות לוקח אפי' היתה המדה של מוכר קנה, דחדא בחבירתה מישך שייכא, כמבואר לדעת תוס' ואשר"י, אבל אם נאמר דכליו של לוקח קונין ברשות מוכר, בעל כרחך צריכינן למימר דהא דקתני בד"א בסימטא קאי ארישא, דהיינו דהא דקתני במדה שאינה של שניהם דתליא בנתמלא ולא נתמלא זהו דוקא בסימטא, אבל ברשות מוכר אפי' נתמלא אינו משאיל את המדה אלא למוכר לחוד, וברשות לוקח אפי' כשלא נתמלא אינו משאיל אלא ללוקח, וכן הוא דעת בעל המאור ז"ל, (ואף אם נאמר דכליו של לוקח בסימטא צריך מדידה, אבל ברשות לוקח א"צ מדידה, ואיכא נפקותא לרשות לוקח, (וכמו שפירשו הרא"ש והנמוקי יוסף), אבל בהא דקתני ברשות מוכר ליכא נפקותא כלל בין סימטא לרשות מוכר, וגם הרי"ף והרמב"ם סבירי להו דמדד לאו דוקא]. אחר זה מצאתי דבר זה שאמרתי בפירוש הברייתא בשיטה מקובצת בד"ה בד"א בשם הר"ן ז"ל, וברוך ה' שכיוונתי לדעתו הגדולה

עוד הוספתי בהא דקתני ברשות המופקדין לא קנה עד שיקבל עליו, הא תינח אם כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנו, איירי שפיר במילתא דפסיקא בין בכליו של מוכר ובין בכליו של לוקח, דקודם שקיבל עליו לא קנה, בין בכליו של מוכר ובין בכליו של לוקח, דהא כליו של לוקח אינן קונין ברשות מוכר, ולאחר שקיבל עליו קונה אף בכליו של מוכר, דהא כליו של מוכר קונין ברשות לוקח, אכן אם נאמר דכליו של לוקח קונין ברשות מוכר, א"כ כליו של מוכר אינן קונין ברשות לוקח, ולפי"ז בכליו של מוכר לא איירי, דא"כ מה מהני קיבל עליו, דאף שהרשות הוא של לוקח, מ"מ כליו של מוכר אינן קונין, דהא הכלי הוא עיקר, ובכליו של לוקח נמי לא מצי איירי, דא"כ אף בלא קיבל עליו יקנה, דהא אף שהרשות הוא של מוכר מ"מ קונין לו כליו, אלא ודאי דאם נאמר דכליו של לוקח קונין ברשות מוכר, קאי הך במה דברים אמורים דקתני וכל סדרי דיני דהברייתא שאח"כ, על מדה שאינה של שניהם, או שהמדה הוא של נפקד עצמו כמבואר ברשב"ם, וא"כ ניחזי אנן היכא דהמדה אינה של שניהם והשאילו למוכר או לנפקד לצורך הפקדון שלו, מה מהני מה שקיבל עליו הנפקד על המקום, כיון שטרם שקיבל עליו היה המקום של המוכר, א"כ השאיל את המדה רק למוכר, כמבואר לדעת רבינו יונה בשיטה מקובצת ודעת בעל המאור הנ"ל, אלא ודאי צריך לומר דקיבל עליו בפני בעל המדה, ולהכי מיד שקיבל עליו השאיל את המדה למי שהרשות שלו

ב נהדרין למילתא קמייתא דדעת רשב"ם איננו רחוק מן המדה, אף אם נאמר דכליו של לוקח ברשות מוכר קונין, דמהני קיבל עליו אף ברשות מוכר, כיון דכבר נתבררו הדברים, דבצד זה על כרחך איירי סדרי הדינים במדה שאינה של שניהם, ובפני בעל המדה, (וגם דס"ל לרשב"ם דבדברים לחוד אין יכול לזכות ע"י חצירו לאחרים כדעת רבינו יונה הנ"ל], אך ברשות המופקדים מהני קיבל עליו לפני בעל המדה, דקונה ע"י תשמישו מה שבתוכו, ולהכי ס"ל דאף ברשות