זית רענן חלק ב רה

דקאמר לא להוציאו הקדימו לו אלא דליהוי גבי' עד שיתן יין לפועליו ויזכה בו בכדי מה שיתן לפועליו, לפי שאין בעה"ב יודע כמה יטלו פועליו ויחשוב עמו באחרונה, ואע"ג דלא פי' ר"פ כגון שהקדים לו דינר ושלא להוציאם, היינו משום דמסתמא כל שמקדים דינר בדבר שמסופק שמא יקח ושמא לא יקח, א"נ בדבר המסופק כמה יקח וכמה לא יקח סתמו כפירושו שלא יוציא לעצמו עד שעה שיקח וכו', ל"ק דהתם הוא דפסק וקנה מיניה דבר קצוב, והלכך כל כי הא כי מקדים לו לאפוקינהו מהשתא יהבינהו, וכדאמרינן התם כיון דפסק סמכה דעתיה, כלומר זכה מהשתא בדינר, וכל ההיא סוגיא דהתם בהכי ריהטא, עכ"ל. ועפ"י הקדמות האלו סובבים והולכים דבריו לקמן שהבאתי לעיל, הרי דס"ל דגם בעכו"ם דאינו קונה במעות רק במשיכה בשנתן לו מעות לאחר פסיקה בסתמא אמרינן דע"ד להוציאם נתנם בידו וקנאם המוכר לגמרי, ודמי לנתן לה ואח"כ בא עליה דלא הוי אתנן, ה"ה הכא לא הוי כחליפי איסורי הנאה, וקשה דא"כ בפרק הזהב בסוגיין דאמר רבא קרא ומתניתא מסייעא ליה לר"ל דקתני נתנה לבלן מעל דוקא לבלן דלא מיחסרא משיכה, אבל מידי אחרינא דמיחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך, ור"י מוקי לה בבלן עכו"ם, ולדעת רשב"א לתרווייהו קשיא, שהרי אפי' היכא דמדינא לא קנה אלא במשיכה, מ"מ כבר קנה אידך המעות שתחת ידו ונעשה לוה עליהם, ואמאי לא מעל, וכשם דמעל לר"י בנתן לישראל כן ימעול כשנתן הכסף לעכו"ם, וכן לר"ל להיפוך, כיון דלעולם נקנה לו המעות כהלוואה גמורה, וכמבואר בסוף המפקיד דמקשה לר"ה מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי, ודוחק לחלק בין קונה עכו"ם לקונה ישראל, ולומר משום דבדידיה דיינינן ליה, כיון דבעיקר הקנאה כאשר פסקה להם תורה, אזלינן לענין בכור וחמץ ומעילה דהקדש [בכורות דף י"ג, מג"א תמ"ח ס"ק ד' תד"ה מ"ש, וסוגיין גבי מעילה], היאך נכייל להו בתרתי לריעותא

ז ונראה לתרץ ברווחא, דמזה ראיה ברורה לדברי רבותינו האחרונים בח"מ בט"ז סי' ע"ג סעיף י"ט ובש"ך סי' רצ"ב ס"ק ח'] דגם במעות מותרים דאינו חייב באונסים, מ"מ הרשות בידו לתת לו מעות אחרים תחתיהם, ובחכם צבי בהגהותיו על הט"ז שם השיג עליהם, דא"כ גם לר"נ קשיא מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי, כיון שנעשה כלוה עליהם וקנאם לתשמישו ימעול מיד, ותירצתי דבריהם זה כמה ע"פ דברי ריטב"א בקידושין (דף מ"ז:] דגם לרבנן דמלוה לאו ברשות בעלים לחזרה, הוא מדרבנן דקונה הלוה במשיכה דכדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו בשומרים, דאע"ג דבמתנה והפקר קני מדאורייתא במשיכה, היינו כשקנאו לגמרי לצמיתות, ומשה"ט נמי בהלוואה כיון דמחוייב לשלם אעפ"י שאינו צריך להחזיר את הדמים עצמם שקיבל אפי' דאיתנהו בעין, מ"מ כיון דלא ניתן לו לצמיתות כמו מציאה והפקר, אזי לשומרין מדמינן ליה דלא קנה אלא מדרבנן, זהו תוכן כוונתו בתוספת ביאור קצת, הרי דשלש מדרגות ישנם בקנין משיכה. א] היכא דלא מיחסרא מעות, כגון במציאה והפקר ומתנה, והקנין משיכה הוא לצמיתות אזי קני מדאורייתא לכ"ע בין לר"י ולר"ל, [לבד הרמב"ן בשיטה מקובצת פ' הזהב בסוגיין סד"ה דבר תורה דחולק ע"ז]. ב] והיכא דלא הקנהו לצמיתות, כגון בשואל ושוכר לזמן, כיון דלא קנה לצמיתות וצריך להחזירו בעינא, אזי אינו קונה רק מדרבנן. ג] בהלואה דניתן לתשלומים וא"צ להחזירם בעינייהו, אזי לא הגיע למתנה והפקר דקני לצמיתות לגמרי, והיינו דקס"ד בש"ס קידושין שם דמקשי' לר"ה דאית ליה בקע בו קנה, לימא כתנאי אמרה לשמעתיה משום דמלוה ופקדון שוים לענין משיכה, ולא דמי להפקר ומתנה דניתן לצמיתות, ומשני דע"כ לא פליגי אלא במלוה דלא הדרא בעינא, וקני מדאורייתא לרבנן משום דטפי דמי להפקר ומתנה משומרים, (וזהו לר"ה, אבל לדידן לא דמי הלואה למתנה והפקר, ואפ"ה קני במשיכה מדרבנן דלא גרע משומרים], ועיין בתומים [סי' ע"ב ס"ק נ"ד] דמכריע כן מסברא דנפשיה דגם במלוה אינו קונה אלא מדרבנן, ומביא ראיה לזה מדר' אלעזר דס"ל דתקנו משיכה בשומרים, ונימא מר"מ נשמע לרבנן, שהרי לר"מ אף במלוה לא קני במשיכה, ולרבנן דפליגי הוא משום דשאני מלוה דקני מדאורייתא, אלא ודאי דגם במלוה אינו קונה אלא מדרבנן

נמצינו למידין דלר"ה דס"ל בב"מ [דף צ"ט] דדוקא בקע בו קנה דלא תקנו כלל משיכה בשומרין, משום דכל משיכה דלא נקנה לו לצמיתות לא קנה כלל, בע"כ צ"ל דהאי דסברי רבנן דמלוה לאו ברשות בעלים לחזרה, משום דבמלוה קני מדאורייתא כיון דלא הדרא בעינא, אבל בשומרין כלל לא דא"ל דגם לר"ה אינו קונה במלוה רק מדרבנן דא"כ גם בשומרים נמי דל"פ רבנן בתקנתא דידהו, ולפ"ז אתי שפיר דמקשינן רק לר"ה לטעמיה דאית ליה דבמלוה קונה מדאורייתא, א"כ מאי איריא הוציא כיון דנקנין ליה מדאורייתא כהלואה גמורה, אבל לר"נ לא קשיא משום דמסתמא כר"א ס"ל דתקנו משיכה בשומרין [כמו דפסקינן והלכתא כר"נ בדינא], וכיון דלא קני אלא מדרבנן מש"ה לא מעל דלענין מעילה אזלינן בתר דינא דאורייתא, כדאיתא בתוס' ב"ק דף ע"ט] וכ"ה מצד הסברא דהוי כקום ועשה, שהרי חבירו מותר ליהנות אח"כ, ולפ"ז גם דברי הרשב"א הנ"ל עולים בקנה אחד, דגם הרשב"א מודה לסברת תוס' דכל היכא דמעות קונה מדאורייתא אע"ג דחכמים הפקיעו לענין קניית החפץ, אבל לענין קנין מעות עצמם נשאר הדבר על דבר תורה, ונמצא המעות קנויות בידו מן התורה ממש, ומש"ה מעל מדאורייתא, אבל לר"ל בישראל או לר"י בעכו"ם דלא קנו במעות, וכיון דאין עליהם תורת קנין כלל, רק דאמרינן דמסתמא ע"ד להוציאם נתן בידו והרי הם כאילו באו לידו בתורת הלואה דאינו קונה אלא מדרבנן, ומש"ה בפ' הזהב דאיירי לענין מעילה דאורייתא, אזי ל"מ קנין דרבנן כלל רק במקום דמעות קונות, ולענין קנין מעות עצמם נשארו בכל תוקף כאשר היה מדאורייתא, אבל התם בהני סבויתא דאיירי לענין תערובות איסור משהו שהוא מדרבנן מהני ג"כ קנין דרבנן לחודא דלא למיהוי כדמי איסורי הנאה, וכן לעיל [דף ס"ג:] דמתרץ התם דאיירי כשהקדים לו דינר, הוצרך הרשב"א לתרץ דמסתמא כשמקדים לו בדבר המסופק וכו' סתמו כפירושו שלא יוציא את הדינר עד שעה שיקח, משום דכולהו איסורי דרבנן נינהו, והם אמרו והם אמרו דגם במלוה קני במשיכה לחוד

ח וזה שנים כבירים אמינא לתרץ קושי' ח"צ הנ"ל בפשטא דמילתא דלרב נחמן דס"ל דפטור מאונסין כיון דמ"מ יש לו לנפקד היתר תשמיש, בע"כ צ"ל דהמפקיד הקנה לו המעות ע"ד להוציאם רק דברירה ביד הנפקד אם ירצה לקנות לתשמישם, ולכן אם נאנסו קודם שהוציאם פטור מאונסין דמאן יימר שכבר נתרצה להוציאם. אכן כשהמפקיד תובעם כשהם בעינא הרי יכול הנפקד לומר הנני מתרצה להוציאם, אבל לענין מעילה כי היכי דלא למעול אידך מסתמא לא יתרצה עתה להוציאם, [אחר זמן כביר בא לידי ספר נתיבות המשפט וראיתי שכוונתי לדעתו בסי' רצ"ב ס"ק ט']

ועפ"ז יתיישבו ג"כ דברי הרשב"א הנ"ל דהתם מסתמא בשעה שקיבל המעות לידו היה דעתו לקנותם מיד, כי היכי דלא למיהוי כחליפי איסורי הנאה, וכן האי דמקשה הרשב"א מהקדים לו דינר הכי קא קשיא ליה דנימא דמסתמא דעתו היה להקנות לו מיד, ואידך בל"ז נתכוון לקנותם מיד כי בדיניהם מעות קונות. אמנם לקושטא יש לעיין בזה טובא, דממנ"פ אם נימא דלאחר שנתרצה הנפקד לקנותם קנה אותם למפרע. א"כ באונסין נמי יתחייב דדמי ללוקח כלי מן האומן ע"מ לבקרו, כיון שאידך אינו יכול לחזור בו, והברירה רק ביד הלוקח לחוד דנתחייב מיד באונסין ב"מ (דף פ"א.], ואם נימא דבמעות מותרין דעת המפקיד היה כשיתרצה אידך לקנותם לתשמישם, אזי יקנה רק מעת ההיא והלאה, א"כ אמאי אינו צריך להחזירם לו בעיני' כיון שהמפקיד תובע שיחזירם לו לא גרע מאילו חוזר בהדיא ממה שהקנה לו מעיקרא, והרי זה דומה למקנה לחבירו לאחר ל' יום או בשאר תנאי באם, ולא בע"מ או מעכשיו, דשניהם יכולים לחזור בהם קודם שנתקיים התנאי, ובשעה שתובע מעותיו לא גרע מחוזר בפירוש. איברא דיש ליישב דבריו דכל שאינו חוזר בפירוש רק דתובע בתורת פקדון וכאילו לא הקנה לו מעולם, דדמי להא דאיתא בגיטין דף ל"ד.] אטו התם לבטולי גיטא בעי התם לקיומי תנאי קא בעי, והא לא איקיים תנאי, וכן בשליח להולכה דאמר לגירושין והבעל אמר לפקדון, אע"ג שתובע שיחזיר לו פקדונו אפ"ה השליש נאמן, ולא אמרינן דה"ז כאילו חוזר משליחותו, משום דדמי ג"כ להנ"ל דכל שאינו חוזר בו בפירוש רק שבא מטענה אחרת ועל טענה זו אינו נאמן, ועיין באה"ע סי' קמ"א סעיף ס' בהגה"ה דהיכא דאמר הבעל שביטלו לפני השליח והגט עדיין ביד השליח דהשליח נאמן. אמנם לקושטא נראה דכל זה הוא לרבא שם דס"ל דגילוי דעתא בגיטא מילתא היא, אבל לאביי דהלכתא כוותיה ל"ל סברא זו, רק משום דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא, ואין לומר דבסברא זו גם אביי מודה דפשטא דסוגיין שם ל"מ כן, ועיין בתוס' ד"ה אי משום גילוי דעתא וכו' דמשמע דגם בסברא זו פליגי ונפקותא רבה לדינא לכמה דברים לבד מגיטין: