זית רענן חלק ב רד

[שהרי חיישינן גם בעלמא לשמא ימות ושמא יבקע הנוד גיטין (דף כ"ח ע"א) גבי ה"ז גיטך שעה א' קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה, וגבי ב' לוגין], או אולי יחזור אחד מהם ומש"ה גם כשקנה הכהן בכסף לחוד לא יאכילנה כרשיני תרומה שהרי אם תמות ויפסיד כל המקח אזי יכול לחזור בהיתר בלא מי שפרע כמבואר ברמב"ם וש"ע סי' ר"ד ס"ב]

אבל לענין אתנן שאני ושאני שהרי מבואר שם בש"ס ובתוס' [דף ס"ג] בד"ה כגון דהיכא דאמר התבעלי לי בטלה סתם אף דקיימי כולם בחצרה דאינו יכול לדחותה לטלה דעלמא אפ"ה אין בו משום אתנן אפי' למאן דאית ליה ברירה משום דבאתנן בעינן המבורר בשעת ביאה וכיון דסוף סוף בכסף לחוד יכולים שניהם לחזור בהם לאחר תקנתא דרבנן תו ל"ש לומר כשנסתיים מילתא שלא חזרו בהם דהוברר הדבר דקני' בכסף לחוד דמ"מ נהי דקני' אפ"ה אין בו משום אתנן כל כמה דלא הוברר בשעת ביאה ומש"ה מקשינן בהתבעלי בטלה זה הא מיחסרא משיכה, ומתרץ דקאי בחצירה ושוייה ניהלה אפותיקי, ועיין ברש"י שם דקנתה רק מזמן ההוא והלאה אפ"ה יש בו משום אתנן כיון דאלים שיעבודה כל כך ושיעבודה ברשותה ולבסוף קנתה לגמרי יש בו משום אתנן, ועיין תמורה דף כ"ט ע"ב בפרש"י ד"ה אם עד יום פלוני וכו' וז"ל הילכך כי מטי ולא יהיב לה זוזי איגלאי מילתא דדידה הואי בשעת ביאה ומיהו אח"כ הוא דהא לא הוי דידה עד דמטי יום פלוני וכו' עכ"ל רש"י שם, וצ"ל דאיגלאי מילתא אין כוונתו למפרע, וכן משמע להדיא בסיום דבריו שם, וכן בפרק השוכר את הפועלים הנ"ל מפירושו שם נראה להדיא דלא קנתה רק אח"כ ואפ"ה הוי אתנן], והדברים ברורים וישרים, וא"ל דא"כ לעיל בתוס' ד"ה והא מיחסרא משיכה שהקשו מנתנו לסיטון מעל הוי להו לתרוצי הכי דלענין מעילה אמרינן דהוברר הדבר למפרע מה שאין כן לענין אתנן, ולזה נתעורר כבוד חתני הרב וכו' מו"ה ישראל יעקב נ"י, דז"א דאכתי לא סגי בהכי מדקתני תנא מילתא דפסיק וכי ליכא דליסביה עצה לקונה ההוא שיחזור ממקחו כי היכי דלא למעול, אלא וודאי שגם שיחזור ממקחו אפ"ה מעל דאזלינן בתר דינא דאורייתא וקא קשי' להו שהרי לענין אתנן אזלינן בתר תקנתא דרבנן והוצרכו לחלק באופן אחר בין מעילה לאתנן, ועמ"ש בזה בזית רענן ח"ר בפתיחה בדיני הואיל ובשאר מקומות]

ה נהדרין לענינא דרבינו הגדול דקם בשיטת רבו הרי"ף, וכן הסכימו רוה"פ (עיין פ"ז מהלכות מכירה הלכה ג') דמוכר רשאי להשתמש במעות וחייב באחריותן הרי שלא הפקיעו קנין מעות מן הדמים ואמאי לא מעל, [וא"ל דחיוב אחריות הוא משום מעות מותרין, חדא דהרי מבואר בהלכות בעובדא דשומשמי ב"מ דף מ"ט דחיוב דמוכר הוא אפי' באונסין, ואנן פסקינן בסוף פרק המפקיד גבי מעות מותרין כר"נ דנאנסו לא, ועוד שהרי בפ"ז מה' שאלה ופקדון הלכה ו' ח' פסק דדווקא בחנווני ושולחני ולא בבעה"ב ובהלכות מכירה הנ"ל משמע דגם בעה"ב שאינו חנווני חייב באחריותן], ולכן נראה דעיקר דינו לענין מעילה בנוי על יסודות בצורות המבוארים בתלמוד, חדא דאומרים לו חטא בדבר קל כדי לזכות חבירו בדבר חמור, שהרי בחצי עבד וחצי בן חורין כופין את רבו וכו' אע"ג דעובר בעשה כדי לזכות את העבד במצוה רבה, תוס' ב"ב י"ג תוד"ה כופין וכהנה טובא בתלמודא, ועוד איתא בריש ב"ק דף ח' וב"מ דף י"ד ובכתובות דף צ"ג בראובן שמכר שדה לשמעון וכו', למסקנא בין באחריות ובין שלא באחריות, ויצאו עליו עסיקין עד שלא החזיק בו יכול לחזור בו ומשהחזיק בו אינו יכול לחזור בו, ורבו בו הפירושים ועיין ברמב"ם בפרק י"ט מהלכות מכירה הלכה ב' וז"ל המוכר קרקע לחבירו לאחר שקנה הלוקח באחד מן הדרכים שקונין בהם וקודם ששימש בה יצאו עליו מערערין הרי זה יכול לחזור בו שאין לך מום גדול יותר מזה שעדיין לא נהנה בו ובאו התובעים לפיכך יבטל המקח ויחזיר המוכר את הדמים ויעשה דין עם המערערין, ואם נשתמש בה הלוקח כל שהוא ואפי' כשהמיצר שלו וכו' אינו יכול לחזור בו וכו' עכ"ל. וגם זה פשוט שאם נתן מעות של הקדש בשוגג קסבר של חולין הוא והיה מום במקח דמעות חוזרין בעינא אליבא דירושלמי בקידושין פ"ב דף נ"ו גבי מכרן וקידשה בדמיהן דמעות שקיבל כגזל בידו וצריך להחזירם כמות שהם, רק דאשר"י וקצת רבוותא מספ"ל דדילמא דינן כהלוואה ואין ספיקן מוציא מידי וודאי של הירוש' דברירא לתלמודא דבני מערבא דצריך להחזירן בעינא, הרי נמצא דלאו מידי קא עביד ולא מעל, ונמצא דבהתלכד כל אלה יחד הרי כשנתן מעות של הקדש בשוגג לחבירו ואח"כ כשנודע שהוא של הקדש אזי מעיקר הדין והשורה היה דמלמדין את המוכר שיחזור בו ואינו צריך לקבל מי שפרע שהרי ע"י חזרה זו יציל את חבירו מאיסורא של תורה ממעילה בהקדש הא כיצד כשחוזר בו ולא בא המקח לידו של הלוקח ולא נהנה בו כלל הרי זה מקח טעות דדמי ליצא עליו עסיקין עד שלא החזיק בו, דכיון שחבירו חוזר בו להדיא וגם אינו מקבל עליו מי שפרע ואין לך מקח טעות גדול מזה וכל שהוא מקח טעות שוב לא מעל, וכיון דמדינא כן הוא וכופין את המוכר על כך שיחזור בו ויעביד איסורא זוטא כדי להציל את חבירו מאיסורא רבה, שוב הדר דינא ופוסקין כפשטא דלא מעל וצריך המוכר ממילא להחזיר הדמים ליד הגזבר דלמה לן לאהדורי כולי האי, כיון שכן יהיה בסופה מוטב לדון כן תיכף ומתחילה מיד, כיון שהדין דין אמת וצדק שהרי יכולים לכוף את המוכר שיחזור בו בלא שום עיכוב ונדנוד איסור שבעולם ואזי ממילא יסבב פני הדבר לדונו כמקח טעות שהרי אדעתא דהכי שחבירו יחזור בו להדיא והוא עדיין לא נהנה במקחו לא הקנו לו מעות, דבשלמא בכל קנין מעות בעלמא כבר נכנס אדעתא דהכי והקנה לו מעותיו מפני דסמך דעתו שחבירו לא יחזור בו, כיון דאיסורא רמיא עליה וצריך לקבל עליו מי שפרע, אבל הכא כיון דמדינא חוזר בו אין לך מקח טעות גדול מזה, וכיון דלבסוף יסובב כן אפוכי מטרתא למה לי ודנין כן מיד שצריך להחזיר מעות של הקדש ליד הגזבר, כיון דאיגלאי מילתא למפרע שלא היה לו מתחילה ועד סוף שום קנין במעות הללו שהרי גם בשל הדיוט כה"ג אילו נמצא טעות במקחו לא נקנה לו למפרע מידי במעות שקיבל מתחילה, ומשה"ט לא מעל נמי בשל הקדש, והדין נכון לדעת הרמב"ם פ' י"ט מה"מ הנ"ל, אמנם לדעת הפוסקים דפירשו בהא דיצא עליו עסיקין דאיירי בשלא נתן מעות או דאיירי במקום שכותבין ולאו משום מקח טעות הוא דנחתי' ביה משום הכי פסקו שפיר דלר"י דמעות קונות מדאורייתא אזי בנתן מעות של הקדש על מקח בשוגג דמעל, כיון דכבר נקנה לו בקנין המעות שקיבל

ו הב"י ביו"ד [סי' קל"ב] מביא בשם רשב"א בתורת הבית הארוך דף קל"ט בדפוס בערלין] על הא דאמרינן במס' ע"ז דאמר רב להני סבויתא וכו' דאי לא עבדיתו הכי כי קא הוי איסורי הנאה ברשותייכו הוי וכו' ומיהו אם הקדים לו מעות מותר כדא"ל רב כי כייליתו חמרא וכו' אקדימו ושקלי זוזי מינייהו וכו' ואפי' את"ל דמעות אינו קונה בעכו"ם אלא במשיכה דוקא, וכדאמרינן בבכורות (דף י"ג] מה עמיתך בחדא וכו' אפ"ה כיון שפסק ונתן המעות ע"ד להוציאם נתנם ולקנותם מעכשיו ע"מ שיתן לו יין לבסוף, נמצא בשעה שנתנם לו לאו דמי איסורי הנאה הוא, וכשנוטל מקחו אותו שעה אין ישראל נוטל מעות ולפיכך מותר, וא"ת מ"מ אסור לעשות כן מפני שרוצה בקיומו, שהרי הקונה יכול לחזור בו עד שימדוד כל מה שפסק עמו דקי"ל כור בל' וסאה בסלע יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה, [וצ"ל דשיגרת לישנא הוא דנקיט ומכור בשלשים הוא דקשיא ליה לרשב"א, דהרי יכול לחזור בו גם על שכבר נמדד, אבל בכור בל' וסאה בסלע אפי' בלא נתן מעות ראשון ראשון קנה, וכיון שיכול לחזור גם על שכבר נכנס במדידה שבתוכו נאסר, וא"כ רוצה בקיומו של איסור]. ונראה לי כיון שנתן לו ע"ד להוציאם מעכשיו, שוב אינו יכול לחזור בו ממה שמדד לו מיהת, ודאמרי רב ושמואל יכול לחזור בו אפי' בסאה אחרונה, דוקא כשלא הקדים לו מעות, אבל בהקדים לו מעות כל סאה וסאה שמשך מיהא לכ"ע קנה וכו' עכ"ל. וטעמא דמילתא אע"ג דהתנה כור שלם ועדיין לא משך כולה, מ"מ כנגד מה שמשך לא מיחסרא משיכה, וקונה במעות לחוד כמו בבלן, כיון דלא מיחסרא משיכה קונה במעות לחוד, וכמו להיפוך במקום דלא מיחסרא מעות דקונה במשיכה לכ"ע, כגון בהפקר ומתנה איברא דעדיין יש לגמגם כיון דבשעתו לא קנה במעות שנתן לו, דאז מיחסרא משיכה, שוב הדר דינו כמלוה דאינו קונה, רק דיש לדון בזה כיון דמ"מ על דעת מקח וקנין באו לידו, וכמו בלאחר ל' יום, ויותר מסתבר לומר דסברת הרשב"א הוא דכל שמשך הרי הוא כפרעון חובו נגד הדמים שנעשו הלואה אצלו, [ואין כאן מקומו להאריך בזה, שזה יוצא מעניננו לגמרי]. אולם בעיקר דברי הרשב"א דמשמע מפשטות דבריו דכל שנתן לו מעות לאחר פסיקה בסתמא דע"ד להוציאם נתנם לו, ומש"ה לא הוי דמי איסורי הנאה דתופס דמים, ודלא כדעת ר"י בתוס' שם בעכו"ם [דף ע"א.] בד"ה שקולו, דאיירי כשהתנו בפירוש שמקנה לו המעות מעכשיו, וכן מבואר להדיא בת"ה שם דגם בסתמא כל שהקדים לו מעות אמרינן דע"ד להוציאם נתן בידו, ועי"ש לעיל מזה בסוף שער ב' דף קל"ט.] וז"ל, ולפיכך נ"ל דהא הקדים לו דינר