זית רענן חלק ב רג

דא"כ גם במפריש מטמא על הטהור [יבמות דף פ"ט] נמי נימא הכי דהאי גריוא הדר לטבלו כמתחילה, וכן גבי שמיטה נימא נמי דמיקרי שב ואל תעשה דלא לשתמיט ונשאר הלוה חייב לו כבתחילה, הרי דכל כה"ג כקום ועשה הוויין

ב ולכן נראה דיסוד זה דמי ממש להא דאיתא בגיטין [דף ט'.] שכ"מ שכתב כל נכסיו לעבדו חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד, חוזר בנכסים מתנת שכיב מרע היא, ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין, ועיין בתוס' בד"ה ואינו חוזר בעבד וז"ל וא"ת ואמאי יצא בן חורין והא מתנת שכיב מרע היא ואינו קונה אלא לאח"מ ואין גט לאחר מיתה, וי"ל בדכתב ליה מהיום אי נמי אפי' סתמא כיון דדעת שכ"מ לשחרר דעתו שיקנה בשעה שראוי לשחרר דהיינו מחיים, וא"ת כיון דסתמא דדעת שכיב מרע לחזור בו אם יעמוד אמאי אינו חוזר בעבד, וי"ל דהכל תקנת חכמים הוא גם מה שחוזר בנכסים וגם מה שאינו חוזר בעבד דמסתמא דעתו כמו שיאמרו לו חכמים, מיהו אם כתב בהדיא מהיום אם ימות אין נראה שיועיל לענין זה יצא עליו שם בן חורין לומר שאינו חוזר בעבד מאחר שהתנה בפירוש עכ"ל, תוכן דבריהם דמעיקרא קסברי דמשום האי טעמא לחודא יצא לחירות מפני שיצא עליו שם בן חורין, והקשו דהיאך יעקרו דברי תורה בקום ועשה כיון דמדינא אין גט לאחר מיתה וכן פירש המהרש"ל שם, ותירצו דטעם זה לא ניתן אלא לחכמים עצמם דמשום הכי ירדו לתקן בכך ובתר הכי אמרינן כיון דמסתמא דעתו דמשחרר היה על דעת חכמים וביטל דעתו לגמרי והתקשר עצמו בדעתם והרי הוא כאילו שחררו הוא עצמו מעכשיו, הגם שבדיבור אחד כתב ונתן לו עצמו ונכסים, אפ"ה אמרינן דמסתמא גמר דעתו כפי שיאמרו לו חכמים, גם לחלק ולהחצות דיבורו כאשר גזרה חכמתם, רק כשהתנה בהדיא אז נסתלק טעם זה ולא נותר רק ראשית מחשבת ומקור תקנתם שהוא מפני שיצא עליו שם בן חורין אזי תו אין ביכלתם לעקור בקום ועשה ולהתירו בבת חורין אפי' במקום שיש טעם לתקנתם כמו דמצינו בירושת הבעל ובשמיטה, דלולא דחיזקו דבריהם משום הפקר ב"ד הפקר לא יוכלו להפר דבר שהוא מן התורה אפי' בממונא, ונמצינו למדין מזה דשאני מידי דאתי ממילא ממידי דאתי מחמתיה, דכל מידי דאתי ממילא כגון ירושה או שמיטה וכדומה, א"א לתקן דבר רק בכחא דהפקירא, אבל בדבר הנעשה מדעתו דבעל הממון, טוב להם לתקן בתקנתא לחוד הן להקם דבר הן להפר, ואעפ"כ יתקיים תקנתם כדאוריי' ממש משום דאמרינן דמסתמא דעתו מקושרת כאשר יגזרו עליו, ועל אופן זה עשה הדבר מתחילה, וטוב לפניהם להלוך בזה מתורת הפקירא, שהרי גם במפקיר להדי' עדיין צריך ג"ש, עיין גיטין [דף ל"ח:] וברמב"ם פ"ח מהלכות עבדים, ועוד שכבר בארנו בזית רענן חלק ראשון דלכמה פוסקים לאו מילתא קלישתא היא לתקן משום הפקר ב"ד הפקר רק במקום צורך גדול דלא סגי בלא"ה, אבל כל כמה דיפיקו זממם בל"ז לא נכנסו כלל לסוג זה. ובזה יתיישב קושיית צמח צדק בתשו' (סי' ל"א) ד"ה וכ"ת שהקשה דמה ראו חכמים לעקור ד"ת בקנין מעות היה להם לתקן שהמוכר יתחייב באונסין, ולדברינו מתורץ קצת דחיוב אחריות אי איפשר לחייבו בע"כ רק ע"י הפקר ב"ד הפקר (פ' השולח דף ל"ו) ונתרחקו מזה כל כמה דאיפשר בלא"ה ומשו"ה עדיפא להו לתקן ע"י חזרה וכו', גם אפ"ל ע"פ סברת התוס' כתובות (דף נ"ו ע"ב) תד"ה הרי, דשומרים גופייהו ל"ח רחמנא בע"כ דידהו רק משום אומדן דעת שכל אחד מהשומרים מתחייב א"ע מדעתו בהני חיובין דרמי רחמנא עליה, וכיון דלא מצינו בדאורייתא גופא שיתחייבו באחריות בע"כ היכא דלא פשעו כלל, היכי יתקנו רבנן בהכי כיון דליתא כוותיה בדאורייתא], ומשה"ט מובן נמי דלדעת רוה"פ דמוכר מותר להשתמש במעות שקיבל גם לאחר שהפקיעו קנין ממעות דהפקעה זו בע"כ לא מתורת הפקירא ניתנה כמבואר בריטב"א הנ"ל רק משום טעם זה עצמו כיון דראו חכמים שטוב לפני כל הלקוחות דלא יקנו לגמרי כי היכי שיטרחו המוכרים להציל אזי שוב אמרינן דמסתמא גמר דעתו של אדם קשורה בדעת חכמים, שרק המה יברו לפניהם הדרך היישרה והיותר טובה בתכליתו והרי הוא כאילו לא נתן לו מתחילה בתורת קנין כלל כמו דאמרינן גבי עבד שכתב לו במתנת שכ"מ כל נכסיו: ג

ג ועפ"ז דברי הב"י מובא ברמ"א [בסי' קצ"ח סעי' ה'] ברורים וצודקים, דהיכא דהתנו בהדיא דהמעות יקנו קנו והשיג עליו הש"ך דמה מועיל מה שהתנו כיון שכבר עקרו קנין זה ודמי להתנה שיקנה בדברים לחוד דיכולים לחזור בהם, ועוד דאנן פסקינן כר"י דאף בדבר של ממון אם מתנה על דבר שתקנו חכמים תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, גם מביא דברי ריטב"א קידושין (דף כ"ה:] שכתב שם להדיא שכל מקום שאמרו חכמים שאין קונין בהם אע"פ שפירשו המוכר והלוקח שיקנו בו אינו קונה מטעם הנ"ל וע"ש, ולדברינו הנ"ל תורת אמת היתה בפי זקני ומרן של ישראל דלדידן דפסקינן דמוכר חייב באחריותן של המעות משום היתר תשמיש כמבואר בטור וש"ע ס"ס קצ"ח הרי בע"כ צ"ל דלאו מתורת הפקירא הוא דהפקיעו דא"כ היאך יעדיפו כחו של אחד יותר מחבירו כיון דשניהם שוין כנ"ל, אלא וודאי האי דהפקיעו ועקרו בקום ועשה משום דמסתמא דעתו קשורה בדעת חכמים אבל כשהתנו בהדיא שיקנו הרי נשאר קנין מעות בתוקפו ואין בידם לעקור בקום ועשה כמבואר גם בעבד דהיכא שהתנה בהדיא מהיום אם ימות דיכול לחזור גם בעבד, ומה שהקשה דתנאי מפורש ל"מ בדרבנן ל"ק דמידי טעמא אלא משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם והא תינח כדחזינן שעשו חיזוק בכל תוקף שיש להם כגון בכתובה וכדומה דאפי' אם לא כתב לה מחייבינן ליה וע"כ משום הפקר ב"ד הפקר הוא דנחתי' ביה, אבל בקנין מעות דע"כ צ"ל לדידן דלאו משום כחא דהפקרא הוא רק משום אומדן דעתא וכל דהתנו בהדיא הדר הדין כדמעיקרא, ומה שהקש' מדברי ריטב"א ל"ק דריטב"א אזיל לשיטתו דלאחר שהפקיעו גם המוכר אינו רשאי להשתמש במעות ובאמת הפקעה זו מתורת הפקירא נתייסדה מעיקרא ומש"ה ל"מ תנאי, אבל לדידן דפסקינן להדיא דהיתר תשמישו נשאר כדמעיקרא אזי לית מאן דפליג דמהני תנאי והדברים ברורים

ד ומעתה דעת לנבון נקל להבין דברי רמב"ם בפ"ט מהל' תרומו' הנ"ל בישראל שלקח פרה מכהן ונתן דמים ולא משך דאסור להאכילה כרשיני תרומה וכן להיפוך בכהן שנתן דמים לישראל דאסור להאכילה עד שימשוך, וקושי' מחנה אפרים הנ"ל שהקשה ממעילה כבר מתורץ על נכון, אמנם קשי' מאתנן דמבואר להדיא בע"ז [דף ס"ג.] בהתבעלי לי בטלה זה דמחוסר משיכה דלא הוי אתנן, וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה י"ג הרי דאזלינן בתר דרבנן אפי' להקל, ועוד קשי' לדעת האחרונים שהבינו בדבריו דמשום הכי אסור להאכילה כרשיני תרומה משום דאין כח ביד חכמים במה שהפקיעו קנין מעות להקל נגד איסור תורה כמו דמשמע מדברי מחנה אפרים שם וכן מצאתי באבני מלואים חלק א' בסי' כ"ח באה"ע ס"ק ל"ג, ודבריהם תמוהים לפענ"ד שהרי רבינו פסק בעצמו בסוף פ"א מהלכות תרומות, התרומה מזמן בית ראשון והלאה עד שיבנה ביה"מ בב"י ויהיו כל יושביה עליה מדרבנן בעלמא וכיון שכן זולת כל קושיות הנ"ל דברי קדשו צריכין ביאור במקומם דכיון שכל איסורו אינו אלא מדרבנן אמאי ל"מ הפקעה דרבנן בכהן שמכר לישראל בכסף ויאכילנה כרשיני תרומה, אמנם לדברינו הנ"ל דכל כחם של ההפקעה זו בקנין מעות הוא משום דראו חכמים לתקן לטובת הלוקחים כדי שיטריחו המוכרים להציל, ולכן כשנסתיים מילתא שחוזר בו אמרינן דמסתמא בגמר דעתו של לוקחים המה קשורים בדעת חכמים שגם דבתחילת המחשבה נראה למו דטוב לפניהם שיקנו בכספם שהוזלו לעומת המחיר שבקשו אכן סוף דעתם צמודים בדעת חכמים אשר שקלו הדבר בחכמתם העצומה שטוב לפניהם שלא יתנו כתף סוררת בחזרת המוכרים, ומש"ה ה"ה להיפוך נמי דאינו מן הדין להעדיף כחו של אחד מחבירו, ולהכי גם הלוקחים יכולים לחזור בהם לאחר שקבל עליו החוזר בו מי שפרע כמבואר, איברא כשנשלם המקח שביניהם ולא חזרו בהם אזי מה"ת נאמר שהכניסו חכמים א"ע בזה להלך נגד דינא דאורייתא ואמרינן הוברר הדבר למפרע דקנו במעות לחוד כעיקר דינא מדאורייתא שהרי מגמת חכמים היה רק שימצא חזרה במציאות שע"י כך יטריחו המוכרים להציל וכשנסתיים הדבר ולא הוקרה שום שינוי ושניהם לא חזרו אז הוברר הדבר דקנו למפרע בקנין דאורייתא והרי זה דומה כאילו התנה בפירוש מעכשיו אם לא אחזור בי עד ל' יום, [עיין קידושין ריש פ' האומר במעכשיו ולאחר ל' וברשב"א שם], והכא הגם ששניהם יכולים לחזור בהם כל כמה דלא חזרו נתברר הדבר דנתקיים המקח למפרע בקנין דאורייתא, שהרי מצינו כה"ג בעסוקים באותו ענין דשניהם יכולין לחזור וכשלא חזרו קנו למפרע [בש"ע סי' קצ"ה סע"ו וגבי קנין סודר, דאלת"ה כבר כלתה קנינו, ועמ"ש לעיל בסי' מ"ג א"ו], ומשום ה"ט לא יאכילנה כרשיני תרומה דמסתמא לא יחזרו כל אחד מהם ויתברר הדבר דקנו למפרע וכן להיפוך חיישינן דילמא יקרה איזהו אונס בפרה שקנה הכהן,