זית רענן חלק ב רא

בעי אמאי א"נ במיגו. ולדברינו אתי שפיר כיון דיש לו דין שטר, ובשטר איכא פלוגתא [ב"ב דף ע'] אי נאמן במיגו, וע"כ רבה ס"ל כהך מ"ד דא"נ כמ"ש לעיל, והכי מוכח נמי מסוגיית הש"ס דמקשה מראה עבדו ביד אומן אי דאיכא עדים ל"ל ראה, הא י"ל בפשטא דמיירי בטוען לקחתי בפני פו"פ, דאי לאו עדי ראה היה נאמן במיגו דנאנסו, א"ו דס"ל לרבה דגם במיגו א"נ: סימן סט בדבר החזקות לכל הלכותיהם ופרטותיהם הנהוגים פה עיה"ק ירושלים תובב"א, אשר נתיסדו משנים כבירים, ע"פ גאונים וצדיקים וקדושים אשר בארץ המה ונשמתם צבצה"ח בגנ"מ, הן המה חכמי ספרדים זצללה"ה, וכהיום נשאלתי מחכמי אשכנז שליט"א לחוות דעתי הקלושה בזה עפ"י דתוה"ק, ומתחלה מאנתי להזדקק לזה מכמה טעמים כמוסים וגלוים, אכן לאחר שהפצירו בי בדברים של טעם, לא יכולתי לומר נואש, ואחוה את הנראה לפענ"ד להלכה ולא למעשה, עד שיסכימו רוב החכמים וגדולים שליט"א דבקרתא הדא

והנה בעיקר הנידון אם יש ביכולתנו לשנות אפס מנהו בדבר שנראה בעליל שנשתנה בדורנו מאשר היה לפנים ויסתעף חלילה מזה לגרש כמה שכנים מלהסתפח בקרתא קדישא הדא, כגון בנידון שוכר ומשכיר, שעד כה היה השוכר מרויח בכפלים יותר ממה שנתן לישמעאלים, ואעפ"כ היו הדיורין במקח השוה לשוכרים מהם, אכן עתה שנכפלו דמי השכירות אצל הישמעאלים, והמשכירים מבקשים גם את כפלם כאשר הסכינו עד כה, ילחצו השכנים יותר מדי, ועתה נדבר הדברים בקוצר אמרים את הנראה לפענ"ד בעזה"י

א הן נודע דאין ב"ד יכולים לבטל דברי ב"ד חבירו, אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין [גיטין דף ל"ו:], אע"ג דהיכא דלא פשטה ברוב ישראל אזי גם קטנים מהם יכולין לבטל לדעת תוס' [שם בד"ה אלא] ורמב"ם [פ"ב מה' ממרים ה"ב] כמו שהתיר רבי שמנן [לבד דעת הראב"ד (שם) דס"ל דדוקא היכא דאיכא תרתי לריעותא, שלא פשטה, וגם אין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, אבל בחדא לריעותא צריכין דוקא גדולים מהם], אכן בנידון דידן דלא התקינו מתחלה אלא בקרתא דשופריא הדא, וכבר נתפשטה פה מדור דור, פשיטא שאין ביכלתנו להפיל צרור ארצה, כמו שמבואר בתוס' שם, וז"ל, ומיהו בדבר שלא תקנו שיתפשט האיסור בכל ישראל אלא במקום אחד דוקא וכו' גדול יכול להתיר ולא קטן, עכ"ל

ב איברא לכאורה נראה דבנ"ד שהוא דבר שבממון לבד, דכשם דב"ד יכולין לעקור את ד"ת אפילו בקום ועשה משום הפקר ב"ד, מכ"ש דקטנים יכולין לבטל את דברי הגדולים היכא דרואים לפי העת והזמן שהשעה צריכה לכך בדבר שבממון לבד משום הפב"ד, וכן מבואר בתוס' יבמות (דף ע"ט:] בד"ה בימי רבי, אבל ז"א שכבר הקשה המג"א בסי' תר"צ סוף ס"ק כ"ב] על התוס' מגיטין (דף ל"ו] גבי שמיטה, ומתרץ דשאני התם שיש בו משום מילתא דאיסורא שנמנעו העם מלהלוות, ה"נ בנידון דידן מסתמא הגאונים הקדושים נ"ע מעיקרא לא נכנסו בעובי הקורה אלא משום ישוב ירושלים, ובכדי שלא ירבו מוהר ומתן ממון של ישראל בידי ישמעאלים שלא ירבו הרבה קופצים על חצר אחד

ג היכא שנשתנה הענין עתה מאשר היה כבר בדורות שלפנינו שאז היו רוב חצירות פנוים, והשכנים מועטים, לא כן עתה שנהפוך הוא, ויתרבה עול המדהבה על השכנים, הן טרם שנרדה בזה לעומק הדין לאחר התקנות גדולות שהתקינו הגאונים הנ"ל, מן החובה להודיע שעפ"י דינא דגמרא ופוסקים אין שום קדימה להשוכר יותר מאחרים, הגם דמבואר בט"ז [סימן קע"ה סעיף נ"ט] דיש לשוכר דין מצרן, זהו בבית שדר בו אבל לא בשוכר להרויח, וכ"מ לשונו שם, וכן מה שמובא בהגה"ה סי' רל"ז סוף ס"א] דיש חר"ג שלא להסיג גבול בשכירות בתים מן הישמעאלים, הגם דמשמעות לשונו הוא אפי' כשאינו דר בתוכו, ושכרו להרויח, שכן כתוב שם, וה"ה במקום שנהגו לשכור ההלואה וכו' עי"ש, מסתבר מילתא דזהו נגד אחרים דעלמא, אבל לא נגד השכנים שדרים בו, שכבד עליהם טורח להשיג דירה אחרת, ובקושי ימצאו, אזי פשיטא דמצד הדין הם קודמים לשוכר להרויח, וראיה לזה שהרי אפי' במצרן גמור שא"צ רק להרווחה וללוקח דחיקא ליה שעתא ואין לו מקום לדור, הלוקח מדחה את המצרן כמבואר ברמ"א סי' קע"ה סעיף מ"ט], מכ"ש בנ"ד שהשכנים שדרים בתוך החצר יש להם דין מצרנות מצד הדין והשוכר להרויח אין בו משום תורת מצרן, אזי פשיטא שהם קודמים, ואיך יעלה על הדעת שרבינו גרשון יתקן להיפוך, גם במאי שהשכנים שדרו כבר קודמים לאחרים אפי' שרצונם להוסיף על השכירות, הם קודמים בדמי שכירות שנתנו, הוא ג"כ רק מצד תקנות קבועות ששנו כאן מהגאונים זצוק"ל, דמצד הדין הגם שיש להם דין מצרנות זהו כשיתנו במחיר שיתנו אחרים, אבל לא בפחות מזה, נמצא דנראה בעליל שתקנו הגאונים בזמנם מילתא דשוה לכולהו למשכירים ולשוכרים בדורותם, ולהרבות ישוב ירושלים עיה"ק, ועתה באפס מנהו נסבו בלכתן בדורותינו לקלקול הישוב. ולפום רהיטא נראה קצת דאעפ"כ אין כח בידינו לעקור תקנתם דמבואר בפסחים פ' מקום שנהגו [דף נ':] גבי בני בישן וכו' א"ל אבותינו איפשר להו אנן לא איפשר לן, א"ל כבר קבלו אבותיכם, ופי' רש"י שם וז"ל הוי איפשר להו להמנע מן השוק שעשירים היו, ומשמע אע"ג שעי"ז ילחצו ויתמעטו בכבוד שבת, אבל לקושטא ל"ד כלל לנ"ד דהתם לא נשתנה הענין בעצמותו ועשירות ועניות מצויין בעולם, אבל הכא שנשתנה הענין בעצמותו מהיפוך להיפוך, פשוט וברור לפענ"ד דיכולין לשנות אף בדורותינו שאנחנו יתמי דיתמי לגבי הגאונים הנ"ל, ודבר זה מתורת רבינו משה נלמד שכתב בתשו' רמ"א [סי' כ"א] שמחלק כן להדיא שם מהאי דבני בישן לגבי הא דר' יוחנן בן זכאי שעקר תקנה ראשונה לאחר חורבן, ופסק שם לדינא כן גבי בני ווינציאה שיהיה החפיפה בלילה מפני שאי איפשר להצניע עת טבילתן ביום כיון שדרים כל בני העיר בעגולה, ושיבח שם את הגאון מהר"י שתיקן לשנות ההנהגה הקודמת. איברא עודנה צריך ביאור קצת, מדוע לא הביא רמ"א שם דעת הרמב"ם פ"ב מה' ממרים ה"ב] דאפי' היכא שנשתנה הטעם א"י לעקור תקנה ראשונה אלא בגדולים מהם בחכמה ובמנין, וראב"ד השיג עליו מהא דריב"ז, והכסף משנה הליץ בעדו דריב"ז היה גדול בתורה כמוהם, והלח"מ תירץ באופן אחר יעוי"ש, וא"כ בעובדא דווינציאה דל"ש תירוציהם, מנלן שגם קטן מהם יכול לשנות. איברא נראה שהיה פשוט בעינו הבדולח לחלק דש"ה גבי ריב"ז הן בענין קבלת עדות החודש והן בענין פירות דמע"ש שלא היה הטעם גלוי לכל שמפני שפעם אחד שנתקלקלו הלוים בשיר לא קיבלו עדות החדש מן המנחה ולמעלה, וכן גבי מע"ש שהוא כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות, דאולי הוא כדי שלא יבואו לטעות ולקבל עדות החודש בין השמשות, ויעויין מ"ש התוי"ט פ"ג דר"ה בשיטת הרמב"ם דלא כהרלב"ח], וגבי פירות מפני שקדמה מצות הבאה לירושלים יותר מן הפדי' ותקנו לכל הפחות על מהלך יום א' שיבואו לירושלים, או מפני טעם אחר, וכיון שלא נודע לכל עיקר הטעם, לא נדע מפני מה ביטלו אח"כ, לכן בזה הוא דמצריך הרמב"ם דוקא לגדול מהם, ולפ"ז בנ"ד שנודע לכל יושבי שער ההבדל שנשתנה מן דורותם לדורותינו במרחק רב ועצום, פשיטא דיכולים לשנות בזה, ולהביא הדבר לעמק השוה, וראיה לזה שהרי אפי' בכמה דברים שהם מצד דינא דגמרא כגון לשאת ולתת עם העכ"ום ולהלוותם ביום אידם, ומבואר בתוס' ופוסקים שנשתנה להיתרא מפני שאינם אדוקים כל כך

ד ולאפושי כחא דהיתרא בזה, נראה דיש לחקור בדבר שגזרו הקדמונים, ואז היה רוב הצבור יכולין לעמוד בה וקיבלו עליהם לדורות, ועתה נשתנה הענין בעצמותו ונראה בעליל שאין רוה"צ יכולין לעמוד בה, אזי מצד הסברא נראה דאמרינן סוף דינא כתחלת דינא, שהרי אם גזרו עתה אין בהם צד קיום כדאיתא במס' ע"ז (דף ל"ו מכ"ש עתה שלא גזרו כלל, רק בדורותם שהיה רוב הצבור יכולין לעמוד בם, וראיה נכונה לזה מדברי תוס' ע"ז (דף ט"ו] בסוף ד"ה אימור, וז"ל וי"ל דוודאי הא דאסור למכור בהמה טמאה היינו דוקא בימיהם שהיו הרבה יהודים ביחד וכו' אבל עתה מה יעשה שלא ימצא למכור יפסידנה, ולכך נהגו הגאונים שבגולה היתר בדבר וכו' עכ"ל. וכוונתם מפני שעתה אין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, ומעתה בנ"ד שהשכנים מרובים בכפלי כפלים מן השוכרים ואין רוב הצבור יכולין לעמוד בה, פשיטא דנכון הדבר לשנות בזה להביאם לעמק השוה: