זית רענן חלק ב ר

הראשונים בסוגיא דשכיר בזמנו, בשמו] יש להקשות בזה דס"ל לרבא שהביא ראיה מברייתא זו לרבה דאומן נאמן בטענת לקוח, ומשה"ט נאמן על הקציצה במיגו דלקוח כיון דעל הממון נאמן מצד תקנת שכיר, דאטו משום דהטלית בידו מיגרע גרע, וא"כ הרי כל עיקרו של מיגו הוא רק לאפמ"ש, וצ"ל דמידי הוא טעמא דפוסקים דל"א מיגו לאפמ"ש אלא משום דסברי דמיגו כחזקה דמי וחזקה ל"מ לפמ"ש היכא דאיכא מקום לשבועה בעולם במקום דליכא חזקה וליכא מיגו אשר חילא דידיה דהוא רק כחזקה וכר"נ לאוקימתא דאביי בקידושין ס"ד ע"ב, וכאשר הארכנו בזה בדיני דשכיר בזמנו בסי' נ"ט וגם לעיל בסי' הקדום] ותו אין מן התימה אם מוקמינן הברייתא הזאת כרבי דס"ל דמ"ל לשקר כעדים דמי, ובפרט לרבה דס"ל דאמרינן מיגו להוציא [ב"ב דף ל"ב:] וגם ס"ל גבי נהר פקוד [ב"מ דף פ"א] דאלימא ליה חיליה דמיגו אפילו בדבר דמנגד לכעין תוקפי' דעדים אלמא דס"ל דחיליה דמיגו עדיפא מפני שהוא כעדים, לכן כל זמן דאינו מנגד לעדים ממש מהני ליה חיליה דמיגו כתוקפא דעדים, ומה"ט רבה לשיטתו הוא דק"ל גבי מודה במקצת דליהימני' בל"ש במיגו דכופר הכל, איברא מזה גופא תסתיים דאפי' לרבה דאלימא ליה חיליה דמיגו כל כך, אפ"ה לכפור ביותר הורע כחה ועמדה רק כתוקף חזקה לחוד לכן מהני לממון, ולא מהני לאפטורי משבועה, ומשה"ט גופא הוא הוכחתו של רבא, דבע"כ צ"ל דבטענת לקוח בא לידו מתחלה נאמן, ולהכי נאמן גם על הקציצה במיגו דלקוח, לפי דבטענה זו מש"ל דלא יכפור ביותר וכמ"ש לעיל בסי' הקדום] אבל לא בשאר מיגו, ומשני אביי בדליכא עדים והוא דלא ראה, וס"ל כתירוצם דתוס' דגבי מודה במקצת א"נ במיגו דלא שכרתיך, דאל"כ קשי' סיפא דנתנו לו נשבע ונוטל כקושיית תוס', וא"כ גם כשהטלית ביד האומן לא מש"ל לשיטתו דיצטרך האומן למיגו על גוף הממון, ואז יפטר ממילא גם משבועה שעליו במיגו דהחזרתי וכמש"ל לדעת תוס' וש"פ, הגם דס"ל לתוס' דבמודה במקצת ל"ל מיגו דלא שכרתיך גם על גוף הממון, מ"מ כשהטלית בידו הו"ל הילך וכמש"ל, אבל לדעת הר"י מיגא"ש לשיטתו מובא בנ"י ריש ב"מ] דס"ל דלא מש"ל גבי משכון דין הילך, רק במשכנו בשעת הלואתו דקניא ליה בכסף שהלוה לו, וכן במשכנו שלא בשעת הלואה ע"י ב"ד דאלימא כחא דב"ד, אבל לא היכא שהלוה מודה במקצת ונותן לו משכון ע"ז, דלא קניא ליה במשיכה, כיון דלא קני' ליה לגמרי, דמנה אין כאן משכון אין כאן, וא"כ גבי אומן נמי כיון דלא בא לידו מתחלה בתורת משכון, גם השתא אע"ג דתפיס ליה, ל"מ לפוטרו משבועה מטעם הילך, דלא עדיף מנתנו לו הלוה בעצמו, וכ"פ הרמב"ם להדיא בפי"א מהלכות שכירות הלכה ח' [ובפ"ד מהלכות טוען ונטען הלכה ו'], כיון דגבי אומן אפי' כשהטלית בידו א"צ המיגו לגוף הממון, כיון דכבר זכה בעיקר הממון ע"י תקנתא דשכיר, דאע"ג דליכא עדי שכירות ולא עדי מלאכה, כיון שהוא מודה במקצת תו ל"ל מיגו, והשתא ממילא כיון שאינו צריך למיגו רק לפטור משבועה, א"כ גם לתירוצא דאביי דמיירי בליכא עדים ולא ראה, הרי הוא מצד ההכרח, דהא דנאמן על הקציצה בלא שבועה הוא ע"י מיגו דלקוח, וגבי לקוח כבר ליתא משום תקנתא דשכיר, שהרי טוען על גוף החפץ, ואז יהיה נאמן בטענת לקוח במיגו דהחזרתי, הגם שיכפור ביותר הוי מיגו מעלייתא דלענין ממון ל"ל ביה כמו גבי עיזי דאכלי חושלא, ותו לית כאן מקום לדון ולומר דנאמן על הקציצה במיגו דהחזרתי, כיון דגבי קציצה אין הנידון רק על השבועה לחוד, ולא מהני לכ"ע מיגו לאפמ"ש היכא שיכפור ביותר מדהשתא, א"ו דמתחלה דנין משום מיגו דלקוח, ואז לא יכפור ביותר, והדר מהימנינן ליה לקוח במיגו דהחזרתי, דהשתא דפני הנידון על החפץ עצמו, מהני נמי מיגו דהחזרתי, ולפ"ז מובן ממילא דלשיטתו אי איפשר לפרושי תירוצא דאביי דמשני בדליכא עדים דאפי' עדי מלאכה נמי ל"ל, וכמש"ל [בסי' הקדום א"ב], ולשיטתו ל"ל בזה תעלה ותרופה, שהרי אפי' בכה"ג ל"ל לבעה"ב מיגו דלא שכרתיך, כיון שמודה במקצת הוא, אלא בע"כ צריכין לומר דה"פ, אל תדמה שאתרץ לך בדרך רחוקה דאיכא עדי מסירה, וקציצה לא נגמר בפניהם לגמרי, והשתא מהימן בלא מיגו כלל, דאתיא כמ"ד דאומן קונה בש"כ, ודמי לדינא דתשובת הרשב"א הנ"ל, אלא לעולם בדליכא עדים והוא דלא ראה

והשתא דוק ותשכח דאם נימא בדבר אחד מני היסודות הנ"ל דלא כשיטתו, שוב אין מן ההכרח מתירוצא דאביי דאומן נאמן בטענת לקוח ע"י מיגו, ולכן אין מן התימה כ"כ על הרב בהלכות

ה לכאורה יש להבין כיון דרז"ה ורמב"ן הסכימו לדברי הרב בהלכות, וגם ר"ת ס"ל כן [כמו שהביאו המלחמות והטור (סי' קל"ד) משמו] אמאי לא מובא דעה זו בש"ע כלל, ובטור הביאם, והלא כלל גדול בידינו [מובא בסמ"ע סי' כ"ה ס"ק י"ט, ועיין בתשובת מהרי"ק שורש נ"ב], דלעולם פסקינן כדעת הרב בהלכות, רק היכא שהתוס' חולקין עליו, ונראה דשאני בזה מפני שעיקר הדבר תליא בגרסת הש"ס בפ' שבועת הדיינין גבי אל תפרעני אלא בעדים ואמר פרעתיך בפני פו"פ, דלגירסא דידן דגרסינן נאמן, אזי נפל עיקר היסוד של הרב בהלכות לחדש כזאת, דאומן שאני מכל התורה דכל ראייתו הוא מקושיית אביי א"ה בעדים נמי, משמע דלדידי' ל"מ מיגו באומן כלל, וכל זה ההכרח הוא רק לשיטתו דגרס שם אינו נאמן, וממילא גם למ"ד דצריך לפורעו בעדים ג"כ אינו נאמן, כמ"ש הרמב"ן במלחמות ה', איברא לדידן דגרסינן נאמן, הרי יש לנו כמה דרכים לפרש את האי הכי דקאמר אביי, בל"ז, וכמ"ש לעיל [בסימן ס"ו אות ה' ו'], תו אין לנו לחדש דבר תימה כזאת [וזהו כוונת הרמב"ן במלחמות ה' שהקדים שם את גירסת הרב דגרס אינו נאמן, והדר מפרש דכל עיקר יסודו הוא מן אי הכי דקשי' לאביי, דלכאורה קשה הלא אין קישור לדבריו, דמה איכפת לן הכא במה דס"ל לרבה בדין פרעתיך בפני פלוני ופלוני, ונראה להדיא דהציץ מן החרכים, דבלא"ה נפל ואזדא ליה כל עיקר היסוד בכללו], וכיון שכבר חפש ויגע הרבה בזה, הרמב"ם ז"ל בגירסות ישנות ועתיקים, ובכולם הגירסא דנאמן, ולהכי בש"ע [בסי' ע'] דלא הביאו כלל לגירסא דאינו נאמן, ומש"ה גם [בסי' קל"ד] לא הביא כלל לדעת הרי"ף דאומן אינו נאמן במיגו, אכן בטור דהביא [בסי' ע'] דעת הרי"ף דאינו נאמן ודעת החולקים, הביא ג"כ בסי' קל"ד] דעת הרי"ף ודעת החולקים, דחדא בחברתה מישך שייכי

גם מה שכתב הרמב"ן במלחמות ד' שם דלמ"ד דצריך לפורעו בעדים אינו נאמן במיגו דנאנסו, מפני שצריך להחזיר בעדים כמו באל תחזיר אליבא דידן, הוא להקדים ולחזק דינו של הרב דאומן אינו נאמן במיגו, שכל עיקר ראייתו הוא מן אי הכי דקשיא ליה לאביי, וכי היכי דלא נימא כמ"ש לעיל [בסי' ס"ו באות ו'] שהוא מיתורא דתנאי, והא תינח לאביי, דלא צריך לגופה כיון שגם בעדי ראה לחוד סגי, מפני שאין בתפיסתו ראיה, אבל לרבה הרי צריך גם התנאי לגופה, לכן הקדים דס"ל להרב בסברא פשוטה לפום גירסתו, דאם אמר פרעתיך בפני פו"פ דא"נ, דאפי' בפקדון לס"ד נמי הדין כן, אע"פ שיש לו מיגו דנאנסו, א"נ לומר שקיים תנאו ופרעו בפ"ע והלכו להם, ואפי' במפקיד בעדים לחוד ולא התנה כלום נמי, ומעתה תו לא נותר למפלט בדרך סלולה לפרש דברי א"ה, אם לא דלאביי תקנת חכמים הוא גבי אומן דלא נאמינהו במיגו, וראיה לזה דגם באומר החזרתי בפני פו"פ א"נ במיגו דנאנסו, לדידן באל תחזיר, ולרבה גם בסתמא כשמסרו לו בעדים נמי דינא הכי, דאלת"ה קשיא הא דתנן אומן אין לו חזקה, והרי כשטוען לקחתי בפני עדים דמאן דזבין בפרהסיא זבין] והלכו להם, יהיה נאמן במיגו דנאנסו, וטעמא דמילתא דכיון דנשמע מדברי רבה דצריך לפורעו בעדים, אלמא דס"ל דכמלוה בשטר דמי, דבכל טענה דאתי לאורועי שטרא ל"מ, ואפי' במקום דליתא לחזקה דשטרך בידי מה בעי לא מרעינן לשטרא, וראיה לזה מהא דמבואר בש"ע (סי' ע"ג סעיף ד'] וז"ל בד"א במלוה ע"פ כו' אבל אם היתה המלוה בשטר כו' וטען המלוה שלא קבע לו זמן וכו' ישבע המלוה היסת ויגבה חובו מיד, ועיין בש"ך שם [ס"ק י'] דשטר עדיף בזה מטוען על המשכון דצריך לישבע בנק"ח, משא"כ בשטר דלא נשבע רק היסת, ועיין בש"ע (סי' ע' ג') לדידן באל תפרעני אלא בעדים, וטוען שפרעו דא"צ לישבע, ומשמע בסתמא גם בטוען אישתבע לי דלא פרעתיך, הרי דעדיף עוד משטר, וה"נ לרבה דס"ל דצל"ב דשוה בזה לא"ת לדידן, ועוד דלדעת הרמב"ן עדיף עוד מא"ת לדידן דהא בא"ת נאמן לטעון פרעתיך בפני פו"פ, משא"כ לרבה דס"ל דצל"ב דאינו נאמן], ומבואר בש"ע סימן פ"ב סעיף י"ב] בטען הלוה שהשטר נעשה על תנאי ולא נזכר ממנו בשטר דא"נ, ועיין בש"ע [סימן מ"ב סעיף י"ד] בא לגבות ממעות המקום שיצא בו השטר, וטען הלוה שהמעות שאני חייב לו הוא פחות מזה המטבע, ישבע המלוה ויטול, וכיון שבררנו דגם במקום דליתא לחזקה דשטרך בידי מאי בעי לא מרעינן שטרא, יומתקו לן דברי הרמב"ן, המחוסרים הבנה, דאמאי א"נ לטעון פרעתיך בפני פו"פ היכא דאית ליה מיגו, דבשלמא בטוען פרעתיך בלא עדים א"נ במיגו דנאנסו, דאפ"ל משום דהוי כמיגו במ"ע, משא"כ בטוען פרעתיך בפני פו"פ, טעמא רבה