זית רענן חלק ב קצט

ממון שבו, וגם מן הסברא נראה להיפוך, וכמו שכתבנו לעיל

ונראה לענ"ד ליישב סברתם ע"פ דברי הרא"ש בר"פ כל הנשבעין שכתב שם על דינא דרב ושמואל דשכרו שלא בעדים נאמן במיגו דל"ש, דאע"ג דהוי מיגו דהעזה, דעתה אינו מעיז שבעה"ב טרוד בפועליו, מ"מ במיגו כל דהו אוקמוה אדינא, וצריכינן להבין דמאי קשי' ליה דהא לענין ממון אמרינן מיגו דהעזה, וכן הקשה הר"ן שם על קושי' הש"ס דא"כ שבועת שומרים דחייב' רחמנא היכי משכחת לה, דמאי קושי' דהתם הוי מיגו דהעזה לאפמ"ש, אבל גבי שכיר לאפטורי מממון הוא, ומתרץ שם דמשמע מדברי רב ושמואל דבעה"ב פטור גם משבועה שהתקינו בתחילה עליו ואח"כ הוא דעקרוה ממנו והטילוה על השכיר, ולכן גבי שכיר נמי איכא מיגו דהעזה לאפמ"ש, איברא מדברי הרא"ש דלא הזכיר בדבריו כלל משבועה זו משמע להדיא דס"ל כדעת התוס' שבועות (דף מ"ה.] בד"ה עקרוה וכן בד"ה (בדרבנן) [ורבנן], דלא תקנו מעיקרא שבועה על בעה"ב רק גבי קציצה יעו"ש היטיב, ואפ"ה קשיא ליה על עיקר מיגו זו דמדוע יפטר הבעה"ב במיגו זו, ונראה דכוונתו בזה דנהי דמיגו דהעזה אמרינן לדין ממון, זהו היכא ששני הטענות שקולות בלבבו מיהת, אם לאמיתית או להיפוך, רק דבראשונה אין חבירו מכיר בשקרו ובשניה מכיר, או שיכפור ביותר, אמרינן דאין דבר זה חוצץ בעיניו ושוה לפניו הרכסים כבקעה, רק לפטור את עצמו מן ממון, אולם היכא דבטענה זו שטוען יודע בעצמו באמונת לבבו שמסופק בזה ובכדי לפטור א"ע הוא דטוען בברי, ובטענה דבעי למיטען יודע בעצמו שהוא שקר מוחלט, אזי מיגו גרוע כזאת לא מצינו גם גבי ממון, ומשני ליה דמ"מ גבי שכיר מהני, דאוקמוה אדינא

ולפ"ז יש להסביר בדעת תוס' דאכתי לא מצינו דמהימן במיגו גרוע' כזאת רק בכופר הכל ואליבא דרבנן דסברי דגבי שכיר עבדו תקנתא לתקנתא, יעו"ש בשבועות [דף מ"ו.] ולזה בכדי לעקור דבר קל כזה שהוא כעין תקנתא לתקנתא, הוא דמהני מיגו גרוע' כזאת, אבל לר"י דס"ל דלא תיקנו רק במודה במקצת ולדעת תוס' [שם דף מ"ו ד"ה לא קצצתי] דווקא במב"מ גמור הוא דתיקנו מתחילה אזי במיגו גרוע' כזאת לא נשמע מדרב ושמואל לעקור תקנתא לחוד ע"י מיגו כזאת, דמסתמא עיקר דינא דרו"ש קאי אמתניתין ואליבא דרבנן, שהרי כן מצינו בכמה דוכתי לחלק בין תרי דרבנן לחד דרבנן, גם לענין איסור א"א דחמירא, דבחד דרבנן אינה מקודשת ובתרי דרבנן מקודשת גבי חמץ, ועיין באה"ע סימן כ"ח]: סימן סח עוד בסוגיא הנ"ל

א עיין ברי"ף ובבעל המאור וברמב"ן, בסוגיין, תוכן דבריהם, דהרב בהלכות ס"ל דלמסקנ' דאיתותב רבה, פסקינן כאביי דס"ל דאפי' מסרו שלא בעדים ולא ראה בידו אינו נאמן, דתקנתא עשאו חז"ל דאומן אינו נאמן במיגו, וגם האומן גופיה ניחא ליה בהאי תקנתא כמ"ש הרמב"ן בסוף דברי קדשו], וס"ל לבעה"מ דלצדדין קאמר הרב, ודווקא במסר לו בעדים ולא ראה אינו נאמן במיגו דהחזרתי, או בראה ומסר לו שלא בעדים, אבל בתרתי לטיבותא, מסרו שלא בעדים ולא ראה נאמן במיגו דלא היו דברים מעולם, וע"ז האריך הרמב"ן להשיג עליו, דא"כ מאי מקשה אביי אי הכי אפי' בעדים נמי, כשם דלדידיה מחלקינן בין מיגו דלהד"מ למיגו דהחזרתי, ה"נ לרבה יש לחלק בין להד"מ דידיה, דהיינו שלא בא לידו בתורת אומנות, בין מיגו דהחזרתי

ונראה לפענ"ד דסברת הבעה"מ דנהי דניחא ליה לאומן בתקנתא דא, שלא יהא נאמן במיגו, זהו במיגו דאי בעי טעין טענה אחריתא, אבל לא במיגו דהפה שאסר, שהרי אפי' בנתן לו נאמנות סתם, דלא מהני מיגו דאי בעי טעין טענה אחריתא, דאמדינן דדעתו להאמינו אפי' במקום מיגו, ואעפ"כ במקום הפה שאסר מהני אפי' כנגד נאמנות כבי תרי כמבואר בסי' ע"א והארכנו בזה לעיל בסי' נ"ו) הרי דאע"ג דחזינן להדיא דניחא ליה להאמינו יותר מעדים, מ"מ היכא שעיקרו לא נשמע ולא נודע אלא ע"פ עצמו, אמרינן דאדעתא דהכי לא האמינו, ומש"ה גם באומן נהי דאמדו חז"ל דניחא ליה להאמין לבעה"ב אפי' במקום מיגו דאומן, אבל לא במקום הפה שאסר שלא היה לו עסק עמו כלל, וכמו בפרעתי במיגו דמזויף, שכתב הרמב"ן בעצמו בפ' המוכר את הבית (דף ע'] לחלק בין שטר כיס, דלחד מ"ד אינו נאמן במיגו כנגד השטר, דהתם המיגו על טענה אחריתא אבל במיגו דמזויף שאני, שהפה שאסר כו', ולהכי נמי במיגו דלהד"מ דרבה, שמיירי אפי' בראה בידו, רק המיגו דלא היו דברים מעולם הוא שלא בא לידו בתורת אומנות רק בתורת מקח, דסוף סוף היה לו עסק עמו, אלא דאי בעי טעין טענה דעדיפא, מיגו כזה ל"א גבי אומן

ב עוד נשמע מדברי בעה"מ שם, דהיכא דליכא עדי מסירה ולא ראה עכשיו קודם שטענו, אע"ג דראו בידו קודם שנתווכחו באיזה משך זמן, שנאמן לטעון לקוח בשעה שבא לידו במיגו דהחזרתי, ובזה יש להבין כיון דס"ס לית ליה מיגו דלהד"מ, וא"כ גם במסרו בעדים, נמי יש לו מיגו דהחזרתי, ואפ"ה אינו נאמן במיגו, ונראה דס"ל לבעה"מ דכל עיקר תקנת חז"ל גבי אומן הוא היכא דידעינן שבא לידו בת"א, הן ע"י עדים או ע"י עצמו, אבל היכא דטען דלא בא לידו בת"א מתחלה, ולא נעשה אומן שלו, בזה לא תיקנו כלל, רק דאפ"ה אינו נאמן בעצמותו לפי שאין בתפיסתו ראיה, ומש"ה צריך למיגו דהחזרתי לדידן דפסקינן כאביי

ג וטעמא דמילתא, דהיכא שהודה האומן שבא מתחלה לידו בתורת אומנות, הגם שלא ראו בשעה שטענו ביניהם רק קודם שטענו דלית ליה מיגו דלהד"מ, דאינו נאמן במיגו דהחזרתי ובמיגו דלא בא לידו בתורת אומנות, הוא, דכשם דתקנו חז"ל באיכא עדי מסירה ולא ראה, דכל היכא דלית ליה מיגו דהפה שאסר אינו נאמן ע"י מיגו אחריתא, וה"נ דכיון דאינו יכול לטעון להד"ם לגמרי, כיון דראו בידו והכירו שהוא של בעה"ב וצריך לטעון לקוח, תו יצא מכלל הפה שאסר ולא הגיע רק לכלל מיגו דעלמא, שכבר תיקנו דל"מ גבי אומן, ולא אמרינן דלענין זה שבא לידו בת"א הוי בכלל הפש"א, ונימא דבזה לא תיקנו כיון דבידו לומר שלא בא לידו בתורת אומנות, אלא כיון דבכללו יצא מכלל הפש"א שוב אין לחלקו לחצאין ועיין. וראיה לזה מקושי' אביי א"ה כשמסרו בעדים נמי, לפירוש הרב, דלדידיה דל"מ מיגו באומן ניחא, ולדידך קשי', וגם בל"ז פליגי בעיקר הדין דלרבה נאמן אפי' כשראו בידו וטוען שלא בא לידו בתורת אומנות אפי' דל"ל מיגו, ולאביי א"נ כיון דאין בתפיסתו ראיה, וכן מבואר לקמן גבי ראה עבדו ביד אומן וא"ל מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי, הרי דטענו על תחלתו, ואפ"ה א"נ לאביי, ולדעת הרי"ף אפי' בלא ראה נמי משום תקנתא, הרי דפליגי בתרתי, בדינא, וגם בתקנתא, ובמה דפליגי בדינא אינו מתווכח עמו, כיון דתליא בסברא, ולא היה לו אז ראיה מכרחת לדבריו, רק דנתווכח עמו בדברי עצמו, דהא גם לדבריך בע"כ דמודה מיהת בתקנתא, דא"ה אפי' כשמסרו לו בעדים נמי, והשתא אם נימא דגם לאביי מיקרי הפה שאסר שלא בא לידו בתורת אומנות מתחלה, דא"כ גם לרבה נימא כן ולק"מ

וזהו שנראה לפענ"ד בכוונת הרז"ה במ"ש דאיכא עדים ולא ראה, וליכא עדים וראה שקולות הן, והן דברים תמוהים כאשר השיג עליו הרמב"ן, וע"פ דברים הנ"ל יש לתת מקום לדברי קדשו, דכוונתו בראה וליכא ע"מ שראו בידו טרם שטענו ביניהם, דיש לו מיגו דלא בא לידו בח"א ויצא מכלל תקנתא, והגם דמ"מ אין בתפיסתו ראיה, ע"ז יש לו מיגו דהחזרתי, ומ"מ שקולות הם דא"נ בשניהם כיון דמ"מ אינם בכלל הפש"א

ד דברי הר"י מיגא"ש במה שתמה על הרב בהלכות דאומן א"נ במיגו, דהא באומן אומר שתים קצצת לי וכו' לתירוצא דאביי דמיירי בדליכא עדים ולא ראה, נשמע להדיא דאומן נאמן בטענת לקוח במיגו דהחזרתי, ודבריו תמוהין למאד כאשר כתב הרמב"ן שם דקציצה לא דמי ללקוח, דגבי קציצה לא תיקנו, ומהא דמשני אביי לא נשמע כלל דנאמן במיגו דלקוח, ולקוח במיגו דהחזרתי, דלמה לן כל זה, כיון דיש לומר כפשטא דנאמן על הקציצה במיגו דהחזרתי

איברא לפי מה שכתבנו לעיל [סי' הקודם אות אב"ג] רק באיזה שינוים המוכרחים לשיטתו, ד"ק ברורים ונכוחים וישרים למוצאי דעת, דהנה לשיטתו דס"ל דמיגו לאפטורי משבועה ל"א [כמו שהביאו