זית רענן חלק ב קצד

הוא ומש"ה ק"ל, לא ס"ד אלא דגם בסתם צל"ב ובסתם בוודאי ליכא אנן סהדי ופשיטא דמהני מיגו, ובפרט לרבה דאלים לדידיה לתורת מיגו כ"ז דליכא ראיה ברורה להיפוך, אלא דעיקר טעמא דלא מהני מיגו כזאת משום דטענה דבעי לטעון טענה גרועה היא דהרוצה לשקר ירחיק עדותו

ו גם לדעת רשב"ם דרבה מוקים למתניתין שמסר לו בפני עדים בפירוש בתורת אומנות, נראה ג"כ לתרץ קושיית תוס' וגם בתירוצו דרבה בסגנון הנ"ל ובהקדם דברי הסמ"ע סי' ע"א ס"ק ה' ובתומים שם ס"ק ג' דהיכא דנתן לו נאמנות בינו לבין עצמו דאינו נאמן במיגו דיכפור לגמרי בעיקר הנאמנות, דבע"כ צ"ל דנתן לו נאמנות אפי' נגד המיגו דאל"כ הרי לעולם יש לו מיגו זו, ולא מהני הנאמנות מידי, דבשלמא היכא שנתן לו נאמנות בפ"ע והשתא ליתא לסהדי קמן מהימן במינו, ולפ"ז הכי קא קשי' ליה לאביי דקס"ד דרבה מיירי באמר לו בפירוש אל תחזירני אלא בעדים והא דלא מהימן במיגו דהחזרתי בעדים והלכו להם אפי' לרבה דס"ל בנהר פקוד דנאמן במיגו כ"ז דליכא עדים גמורים מה"ט כיון דהתרו בו והנפקד קיבל עליו ע"כ דנין דדעתו היה דאפי' במקום מיגו לא יועיל לו שהרי לעולם יהיה לו מיגו זו וא"כ התנאי זה יהיה לריק. איברא הא תינח גבי אומן לדידי דאית לי דבראה בידו בל"ז אינו נאמן, א"כ הרי בע"כ צ"ל דהתנאי היה אפי' במקום מיגו, אולם לדידך קשי' דקסברת דבראה לחוד האומן נאמן א"כ גם השתא שהתנה עמו א"ת אלא בעדים נאמינהו במיגו, כיון שהתנאי יש לו מקום היכא דיזדמן אח"כ עדי ראה, והאי דאיצטריך להתנות ולומר א"ת אלא בעדים שגם בל"ז לא מהימן בדאיכא עדים סתמא וראה, מ"מ איכא נפקותא היכא דעדי המסירה לא יכירוהו בט"ע אלא בסימן אמצעי לחוד דזולת התנאי היה נאמן לומר שהחזיר לו את שנתן לו ואת זה שראוהו בידו אחר הוא שנזדמן ג"כ בס"א כזה ובא לידו בתורת מקח מתחלה, וכמ"ש הש"ך בסי' רצ"ז הנ"ל ועיין סי' קל"ד סעיף ג' דלדידן דבראה לחוד סגי אם אינם מכירים בט"ע אלא בס"א אם טוען לא נתת לי מעולם ושלי הוא שנזדמן בסי' כזה הוא נאמן דבסימן אמצעי אין מוציאין מחזקתו, אבל היכא שטוען לקוח בידי א"נ במיגו לפי דטענה גרוע' היא שנזדמן סימן כסימן ולהכי התנה עמו דבל"ז הי' נאמן לומר את שמסרת לי בעדים החזרתי לך, וזה לקוח בידי מתחלה, משא"כ היכא דהתנה א"ת א"ב דאיכא תרתי לריעותא, חדא שהחזיר לו שלא בעדים ועבר ע"ת, ועוד דנזדמן סימן כסימן ותלינן דמסתמא לא יטעון כן [וגם אם יטעון כן איפשר לומר דאינו נאמן מחמת דאיכא תרתי לריעותא], ובמיגו דא"ב יטעון כן הלא מיגו גרוע כזה בוודאי לא אמרינן כדאי' בש"ע, ובזה גם רבה מודה דהיכא דאיכא ריעותא בטענה דאי בעי למיטען ל"א. אבל לאביי הלא סגי בעדי ראה לחוד דשוב אינו נאמן בטענת לקוח שאין בתפיסתו ראיה ואין לומר דמ"מ גם לאביי זמנין דעדי ראה לא יכירוהו גם כן אלא בסימנים דמ"מ כיון שהטלית לפנינו הלא בקל יכול להביא את שכיניו וב"ב שיכירו בט"ע שהיה שלו וע"ז משני ליה מי סברת וכו' דאצל"ב ולכן חרצת לשפוט שפוט דמיירי בא"ל א"ת א"ב ומשום תנאי יתירה הוא דל"מ מיגו ושפיר קא קשי' לך, לא כן אלא דמיירי בסתם ואפ"ה צריך להחזיר בעדים ולא מהימנינן ליה במיגו אפי' לדידי דאלימנא לתורת מיגו, זהו היכא שהוא מיגו מעלי' בטענה דבעי למיטען משא"כ הכא דהרוצה לשקר ירחיק עדותו: ו בתוס' ד"ה המפקיד וכו' עד סה"ד. ומקודם נבאר ביאור דבריהם בפשטא שאין להם ביאור כלל כיון דס"ס עיקר הקושי' קאי משום מיגו דנאנסו גם בלא זה הו"ל להקשות בעיקר דברי רבה דנהימניה במיגו דנאנסו וכבר עמד בזה המהרש"א, ונראה דמתחלה נוכל לומר דרבה ס"ל כדפריך רב אחאי בשבועות (דף מ"א:] ממאי דבשעת הלואה קאי דילמא בשעת תביעה קאי, נמצא דכ"ע אית להו דמלוה בעדים צריך לפורעו בעדים וריב"ב לא פליג בזה רק דס"ל דאם טען פרעתיך בפני פלוני ופלוני נאמן, אבל מטעם מיגו לכ"ע ל"מ וכמ"ש תוס' שם בד"ה תיובתא וכו' במסקנת דבריהם, וכיון דעיקר הדבר הוא לכ"ע דצריך לפורעו בעדים, אזי יש מקום לדון ולומר דלמ"ב דל"מ במיגו דפרעתיך בפני פו"פ דהוי טענה גרוע' משום דכל הרוצה לשקר וכו', אלא אפי' גם בפקדון דיש לו מיגו דנאנסו ג"כ לא מהימן משום דהוי כאנן סהדי דלא החזיר לו בינו לבין עצמו וכמ"ש הר"ן שם בטעם הדבר דלא מהימן במיגו דפרעתיך בפני פו"פ, ולא משום דמיגו גרוע הוא, אכן לבתר דמשני רבה בדאיכא עדים והוא דראה שפיר קא מקשה ליה והא את הוא דאמרת דצריך לפ"ב, דא"ל דרבה ס"ל כתנאי דצל"ב והברייתא אתי' כתנא דאצל"ב, דהשתא דאיכא פלוגתא בעיקר הדבר גם גבי הלואה, אזי הסברא להיפוך דע"כ ל"פ אלא בהלואה דלית ליה מיגו מעליא אבל בפקדון לכ"ע מהימנינן ליה במיגו דנאנסו, דמה"ת נשימה הדבר בפלוגתא רחוקה כ"כ דחד ס"ל דאפי' בהלואה דל"ל מיגו מהימן, ואידך יסבור דאפילו בפקדון דאית ליה מיגו מעלייתא לא מהימן משום דדנין כאנן סהדי. ק ולענ"ד נראה בביאור הסוגיא בזה דגם מעיקרא ס"ל דמיגו דנאנסו מיגו מעלייתא היא ולא דנין את פני הדבר כמיגו במקום עדים בפרט לרבה דס"ל דכל כמה דליכא ראיה ברורה להיפוך אזי מהני ליה המיגו [ב"מ פ"א:], רק דאיפשר לדון ולומר דרבה מוקים למתניתין דאומן עוסק באומנתו במקום רואים דצריך להביא ראיה כדאיתא ב"מ פ"ג], אכן מברייתא דקתני עבד בהדי טלית נשמע דגם במקום שיש רואים דל"ל מיגו דנאנסו אפ"ה דווקא בראה בידו טרם שנתווכחו ביניהם הוא דאינו נאמן, ולכן הוכרח רבה מזה לחזור ממה דס"ל מעיקרא, דהנה יש לספק בדינא דאיסי ב"י דס"ל דאם יש רואים צריך להביא ראיה אם הוא דווקא בדבר שיש בו דיני שומרים ונתחייב בשבועה לכן במקום שיש רואים לא מהימנינן ליה בשבועה אבל בדבר שאין בו דיני שומרים כגון עבדים וקרקעות דלא נתחייב לישבע איפשר דבזה אפי' במקום שיש רואים א"צ לה"ר וכן מסתבר, וראיה מדברי רש"י שם בד"ה וז"ל אייתי ראיה ואינו נאמן בשבועה אלא בעדים, עכ"ל. והוא שפת יתר שהרי מפורש כן בדברי איסי גופי', אלא דקמ"ל דדוקא היכא דצריך שבועה הוא דאינו נאמן אלא בעדים, ולפ"ז שפיר קא מותיב ליה אביי מברייתא דקתני עבד וטלית בהדי הדדי ובע"כ דבחד גוונא קמיירי וכיון דקתני ראה גבי עבד בע"כ צ"ל דמיירי בכל גווני דאפי' במקום רואים צריכים לעדי ראה דכיון דאין לו ד"ש אזי לעולם יש לו מיגו דנאנסו וכיון שכן ממילא גם גבי טלית לעולם צריכין לעדי ראה אפי' במקום רואים אע"ג דלית ליה מיגו דנאנסו אלמא דאין צריך לפורעו בעדים ונאמן א במיגו דהחזרתי, ועיין: ט שם בסה"ד וז"ל אבל אין נראה כו' דאל"ה תיקשי מאי פריך ליה אביי מההיא דראה כו' הא איכא תנא בשבועות דא"ל המלוה את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים ויסבור רבה כוותיה, ולכאורה הוא מן התימה דהא לא מצינו תנאים חולקים בזה היכא דהלוה לו סתם אי מחוייב להחזירו בעדים או לא, הן לפי ס"ד דש"ס התם בשבועות מא"י, הן לפי מאי דפריך רב אחאי כמבואר למעיין שם, דלפי ס"ד דש"ס הוי מחלוקתן דת"ק וריב"ב באמר לו בפירוש א"ת לי אלא בעדים אבל היכא דהלוה לו בסתם כ"ע מודים דא"צ להחזיר בעדים, ולמאי דפריך ר"א הוא דבאמר לו בפי' כ"ע מודים דחייב והיכא דהלוה לו בסתם אזי ג"כ לכ"ע צריך להחב"ע, ומחלוקתן הוא באומר פרעתיך בפני פו"פ והלכו למדה"י אי מהימן אי לאו אבל בינו לב"ע לא מהימן כמבואר בתוס' שם ד"ה תיובתא, וא"כ שפיר פריך ליה אביי לרבה מברייתא דראה עבדו דממנ"פ היכי ס"ל אי ס"ל כס"ד התם א"כ ליכא מאן דס"ל דצריך להחב"ע ואי ס"ל כדפריך ר"א שם א"כ לכ"ע ס"ל דצריך להחב"ע וא"כ ברייתא זו אמאן תרמייה, א"ו דשאני לן בין פקדון להלואה דגבי פקדון מהימן לומר החזרתי במיגו דנאנסו משא"כ גבי הלואה דל"ל מיגו, וא"כ קשיא לרבה איך חולק אברייתא בדבר דליכא פלוגתא דתנאי]. אמנם מצינו מחלוקת ב"ש וב"ה בהא דהמפקיד אצל חבירו בעדים [עיין קידושין מ"ג] גבי אחד שליח ואחד עד דנחלקו ב"ש וב"ה אי הוי קידושין אי לא ומדנקט סתמא משמע אפילו היכא דנתן כסף קידושין לשליח בפני עדים, וכן משמע נמי מדמקשה שם ע"ב לר"נ עיי"ש ברשב"א דמסתמא מסר להם בעדים, והשתא ניחזי אנן למאן דס"ל דהוי קידושין בע"כ צ"ל דס"ל המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר בעדים ונאמן אפי' בלא שבועה דאלת"ה היכי הוי קידושין [דא"ל משום דא"ל מיגו דנאנסו דהתם ל"ש טעמא דל"מ דהוי כמיגו במקום עדים שהרי לדיבורו עשה שליחותו דהא כל עד הצריך שבועה לא הוי עד, והשתא נוכל לומר דאפי' מאן דס"ל דלא הוי קידושין נמי ס"ל דא"צ להחזירו בעדים ומטעם אחר הוא דלא הוי קידושין משום דשלוחו של אדם כמותו עיי"ש, והשתא הוי קושיית התוס' על הר"ח דלעולם נימא דרבה ס"ל כדפריך ר"א שם דלכ"ע צריך לפורעו בעדים וברייתא נוקמא כהך דקידושין דבע"כ ס"ל לא'