זית רענן חלק ב קצב

ניהליה אפותיקי סתם בלא אסמכתא גבי מיניה, ואין ללוה לסלקו בקרקע אחר, ולא המלוה יכול ליפרע מקרקע אחר, ומיהו היכא דאית ליה מעות בע"ח יכול לסלקו במעות וכן המלוה יכול לכופו לפורעו במעות עכ"ל, ותרצה לומר דזה קאי על אפותיקי סתם דווקא שהזכיר קודם לזה, דלא נראה כלל מפשטות דבריו דמשמע שמשיב על השאלה שנשאל מאתו באפ"מ, והא דמזכיר בתוך דבריו אפותיקי סתם, אין הכוונה באומר לו מזה תפרע רק שלא נסתבכה בתנאי כלל כמו התם בפרק איזהו נשך, ומלת סתם קאי אלמטה בלא אסמכתא דהיינו שנעשית סתם שלא על תנאי דאסמכתא], והא דמשמע מדברי ר"ן הנ"ל דגבי אפ"מ אינו יכול לכופו לסלקו במעות, זהו דומיא דקתא כיון שכבר נתרצה המלוה לפרוע רק מזה באם אפי' היכא דאית ליה נכסים לכן אינו יכול לכופו לפורעו כל דמי חובו כיון דאית ליה פסידא, ודמי קצת להאי דמבואר בתוס' גבי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות (כתובות צ"ב] ד"ה אי פיקח אע"ג דלא מפסיד מקרנא מ"מ מפסיד עי"ז מדינא דיליה: סימן סו בדיני דאומן אין לו חזקה [ב"ב דף מ"ה] יתבארו תל"י דברי רבותינו הראשונים ויתחדשו כמה חידושי דינים על מכונם, ויתיישבו כו"כ קושיות ודקדוקים עצומים, ופירוש הסוגיא בדברים נכוחים וברורים למוצאי דעת. [וחידושים על סוגיא זו נתחלקו לשלשה סימנים]. בעזה"י פה ירושלים עיה"ק תובב"א

א בפירוש רשב"ם בד"ה אמר רבה וכו'. וז"ל וצריך לשלם האומן לבע"ה את בגדו או את כליו, א] מדוע עזב את פשטותן שהוא לענין גוף הכלים, ועוד דלענין תשלומין בעד בגד מתוקן, צ"ל דראו בידו מקודם לכן שהוא מתוקן, דאל"כ יהיה נאמן לומר לקחתיהו קודם ועודנו לא תקנתיהו, במיגו דהחזרתיהו עד שלא תקנתיהו, ולא יצטרך לשלם רק כמו שמסרו לו, להפוסקים דאמרינן מיגו לחצי טענה, ואפי' לשיטת החולקים תוס' ב"ב ל"ג:] זהו היכא דיש לו מקום לטעות שבטענה דהשתא יתווכח על כולו משא"כ בשניה, אבל הכא תרווייהו שוים, [מיהו לפי מה שכתבנו בתפארת ירושלים ב"מ אות ד' ניחא], וא"ל דדמי לת"ז שיחזיר לו הכלים עד שלא נתקנו, דהתם גבי הלואה כיון שזכה בקנין הפירות עד זמנו, למה יתן לחבירו במאי שכבר זכה בו, משא"כ גבי אומן, מי לא שכיחא שיקרה לפניו עבודה קלה ומעולה מזו. ב] בד"ה אלא שמסר לו, וז"ל בעה"ב לאומן טליתו בפני עדים לתקנו וכו', דלפירושו קמה קושי' תוס' בד"ה אבל, דמאי איריא אומן אפי' אחר נמי כיון דמיירי שמסרו לו בפירוש לתקן

ונראה דלרבה כשמסרו לו בעדים, וכן לדידן כשאמר לו בפירוש אל תחזיר לי אלא בעדים, אזי לגבי טענת לקוח איכא תרתי לריעותא, חדא שאין בתפיסתו ראיה שלקוחה בידו, כיון שבא לידו בתורת פקדון או לתקן, וגם מחמת התנאי דכיון שצריך להחזירו בפני עדים, דמ"ש החזרתי או לקחתי, ומעתה כשיטעון לקחתי בפני עדים והלכו למדינת הים אזי נאמן, הגם דאין בתפיסתו ראיה, נאמן בדלא ראו בידו במיגו דהחזרתי בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י לרוב הפוסקי' דעיקר טעמו משום דמיגו גרועה הוא דהרוצה לשקר ירחיק עדותו, שהרי גם עתה מרחיק עדותו, וכן לדעת הר"ן ומגיד משנה, הר"ן בפ' שבועת הדיינין בסוגיא דהמלוה את חבירו בעדים, והמ"מ בפ' ט"ו מהלכות מלוה הלכה א'], משום דמיגו במקום עדים הוא לא שייך הכא כיון דלטענתו קנהו בעדים. איברא זהו כשנחליט הדבר לומר דגם לקוח הוא בכלל חזרה, אכן יש מקום לדון ולומר דלקוח מילתא אחריתא ואינו בכלל חזרה, וכעין דפסקינן גבי נאמנות בש"ע סי' ע"א סעיף ג' דמהני לענין פרעון אבל לא לגבי הודאה ומחילה], נמצא דבין לרבה כשמסרו לו בעדים, וכן לדידן כשהתנה בפירוש, דהשתא בטענת לקוח איכא רק חדא לריעותא, משום דאין בתפיסתו ראיה, ועי"ז מיגרע גרע לגביה דאפי' כשטוען לקחתי בפני עדים והלכו למדה"י, דלא מהימן במיגו דהחזרתי בפני פו"פ לרוב הפוסקים משום דהוי מיגו גרוע דהרוצה לשקר ירחיק עדותו, אע"ג שגם עכשיו מרחיקין, דהשתא אינו מעלה לו בטענה זו דהא ליכא ראיה בתפיסתו, ואי משום התנאי, הרי לגביה לא התנה. אבל בטענה שיטעון, שהוא, החזרתי בפני פו"פ והלכו למדה"י, אזי הלא עיקר הפטור דידיה הוא רק ע"י הרחקת עדותו. [איברא לדעת הר"ן והמ"מ הנ"ל פשיטא דאפי' כשטוען קניתי בלא עדים דנאמן במיגו כיון דלסברא זו לגבי לוקח ליכא אנן סהדי, ולקמן באות י"ב יתבאר], ולכאורה כדמות ראיה לסברא זו דלקוח ליתא בכלל חזרה, מאוקימתא דרבה לס"ד, דמתניתין מיירי בדאיכא עדים ולא ראה, ומדתנן בסתמא דאומן אין לו חזקה, ולא קא מפליג דהיכא דטען קניתי בפני עדים ומסתמא מאן דזבין בפרהסיא זבין], דהשתא נאמן במיגו דהחזרתי בפני פו"פ שהרי גם השתא מרחיק עדותו, ברם לקושטא מוכח מדעת רבותינו הראשונים דגם לקוח בכלל חזרה, שהרי לדעת ר"ן ומ"מ הנ"ל דמיגו מעליא הוא, אלא משום דמיגו במקום אנן סהדי הוא דמסתמא לא החזיר לו בינו לבין עצמו, א"כ קשי' לרבה לס"ד דמיירי בדאיכא עדים ולא ראה, ואמאי אינו נאמן לקוח במיגו דהחזרתי בפני פו"פ, אלא ודאי דלקוח וחזרה חדא מילתא היא, וכי היכי דאנן סהדי שלא החזירו בינו לב"ע, ה"ה נמי לגבי לקוח, וכן מוכח מדברי רשב"ם כמו שיתבאר להלן, [ועמ"ש בזה בהשמטות]

ב איברא נראה לפענ"ד דנהי דלקוח וחזרה שוים בזה, זהו בטענת לקוח בעצמו, אבל כשמביא עדים שקנהו, או במקום דאנן סהדי שקנהו ע"פ דת תוה"ק כמו שיתבאר]. רק שפני הנידון הוא על מתן דמים בלבד, מסתברא דאפי' כשאמר לו אל תחזיר אלא בעדים, דנאמן לומר דפרעו בעד דמי החפץ כמו בעלמא, דהשתא מילתא אחריתא לגמרי היא, שהתנאי היה על החפץ גופיה, והשתא נסתבב פני הנידון על דמי החפץ, ולפ"ז שפיר איכא נפקותא רבה בין אומן לאחר היכא דמסרו לו בעדים לרבה, או לדידן כשאמר לו אל תחזיר לי אלא בעדים, ולא ראו בידו השתא כשבאו לדון לפנינו, וקודם לכן ראו ביד הנפקד שגלמי בגדים וכלים שמסרו לו בעדים כבר הם מתוקנים בידו לבגדים וכלים מתוקנים, דהשתא גם לטענת המפקיד כבר קנאו בשינוי מעשה, ונסתבב פני הנידון רק על דמיו, דהשתא נאמן הנפקד שלקחו וכבר נתן לו דמיו, כיון דעתה מילתא אחריתי לגמרי היא, וע"ז לא התנו מתחלה, [ואפי' למקצת פוסקים דגוזל א"ח בעדים צריך להחזיר בעדים, (בש"ע סימן שס"א ס"ח ובש"ך שם), זהו היכא דבאיסורא אתא לידיה, משא"כ הכא דבהיתרא אתא לידיה מתחלה, (עיין בהשמטות), וגם השתא לפי טענתו שלקחו דנהי דאינו נאמן עפ"י הדין, אבל מ"מ לא הוחזק לגזלן בפנינו אבל גבי אומן דליכא שינוי מעשה דמסתמא על דעת הבעלים השביחו, [דאפי' למ"ד אומן קונה בשבח כלי זהו היכא דנאבדו אפי' בפשיעה (ב"ק צ"ח:) עד שלא שילם לו שכרו, אבל היכא דאיתנהו ביד האומן, הרי בע"כ של האומן קנוי גם השבח ביד הבעה"ב בעד שכר מלאכתו דנעשה כאילו מעיקרא הכי התנו בהדי הדדי], וקנאוהו הבעלים גם את השבח כלו, דאפי' הטמין את הכלי כשבאו לטעון בפני הב"ד, הרי צריך לשלם לו בעד הכלי והשבח, דכיון דאינו נאמן בטענתו מפני שטענת לקוח וחזרה שוים, שוב צריך לשלם לו בעד שיווי הכלי והשבח, אבל אחר דומיא דאומן כשמסרו לו בגדים שאינם מתוקנים וראו בידו מכבר שהם מתוקנים, דאין צריך לשלם כלום ופטור לגמרי, ומשה"ט כתב הרשב"ם גם גבי אומן דנידון הוא על הדמים כי היכי דישתווה פני הנידונים כחדא, דכשם דגבי אחר הרי פני הנידון השתא רק לגבי הדמים, ה"נ באומן דאפי' היכא דליתנהו השתא הכלים קמן, צריך לשלם לו בעד כלים מתוקנים, וממילא מובן דגם למסקנא דרבה דמוקי למתניתין בדאיכא עדים וראה, דאיכא לנפקותא זו בין אומן לאחר, ולא עוד אלא דעדיפא מיניה, דגבי אחר נאמן לומר אתה נתת לי לגמרי בלא דמים, דכיון דאין צריך להחזיר לו בעדים, והא דאינו נאמן בטענת לקוח אלא משום דאין ראיה בתפיסתו, ודמי לגודרות ודברים העשוים להשאיל ולהשכיר, והשתא גבי אחרים דכבר קנאו החפץ בשינוי מעשה תו נאמן לומר על הדמים דנתן לו החפץ לגמרי, דדמי לדינו של הרשב"א מובא בב"י סי' ע"ב מחודש י"ט ובסמ"ע שם ס"ק ס"ב] על ראובן שטען על שמעון יש לך ספרים שלי והוא השיב לו, כן, אבל אני ערבתי בעדך, וכשבא המלוה לפרוע נתתי לו הספרים