זית רענן חלק ב קצ

הקדישו אינו מוקדש מדינא. אמנם כשנשים מטרת עיוננו בזה נראה בעליל שעודנו מרחק רב ביניהם, והוא דלאביי דאית ליה דלמפה"ג משעת הלוואה, אזי כיון שנסתלקו הבעלים לגמרי ממנו בשעת הלואה תו אינו חל כלל שיחרורו ודמי כאלו שיחררו אחר, מש"ה כתבו בתוס' דלאביי ל"א שיחרור מפקיע מידי שיעבוד, משא"כ לרבא כיון שהלוה יכול לסלקו בזוזי, רק הלוקח אינו יכול לסלקו ושפיר מצי טריף מלוקח או מן ההקדש דנגד זכיותיו של רשות הקדש מחשבינן ליה כדין לוקח ראשון, או מטעם למפרע כדין אפ"מ דעלמא. אבל בשיחרור דלא מצינן לאתויי עליו נגד זכיותיו בעצמו מצד לוקח ראשון, [כמובן וכאשר נבאר קצת] רק כל היכא דמצינן לאתויי מצד המשחרר ששיחרר עבד שאינו שלו, אבל באפ"מ דלגבי הלוה הוי כשלו לגמרי דיכול לסלקו, רק מצד הזוכה וזה ל"ש בשיחרור שהרי גם העבד לא זכה לעצמו את צד העבדות שקנה האדון לעצמו שהרי משנשתחרר אינו חוזר ומשתעבד, רק שהעבדות נסתלק ע"י השיחרור לגמרי, והוא נעשה כישראל גמור ע"י שיחרורו אז, והיאך מצי בעל האפותיקי לאתויי עלי' דעבד מצד לוקח ראשון שהרי הוא בא עליו מצד קנין עבדות עצמו, והעבד בא עליו מצד חירות שנעשה כבריה חדשה שנכנס תחת כנפי השכינה ואין זה כלל מענינו של זה, וזה בא בפרוזבולו, וזה בא בפרוזבוטו, ואין להאריך עוד שהדבר מובן לכל ישר הולך לאמיתו

אמנם כן כששחררו הלוה בעצמו, אזי לרבא מפקיע מידי שיעבוד, אבל כששחררוהו היורשים דלוה אזי אפי' לרבא אינו מפקיע מידי שיעבוד כיון דלגבי יורשים חשיב כאינו שלהם כמו בכל אפ"מ דעלמא, ומבואר הדבר בשיטת ר"ש בר"ח הנ"ל דלאח"מ הבעל יוצא בשן ועין לאשה, ומובן הדבר ממילא דליורשי הבעל אינו יוצא בשן ועין, דהיאך נוכל לחלק את קנין הגוף לשניהם יחד, ולא מצינן לעולם רק עיקר קנין הגוף לאחד, ולשני קנין שיעבוד בעלמא, אבל לתווך עיקר קנין הגוף ל"א דאי דמר לאו דמר, אף דבעבדי צ"ב ל"ש כל דיני אפ"מ שהרי השבח של יורשים, זהו רק מצד תנאו דגם אם פחתו פחתו לו, אבל מ"מ לא נגרע שמץ דבר מכל זכות ורשות שיש לו באפ"מ דעלמא: יא ובעיקר קושי' המהרש"ל ומהרש"א בתוס' גיטין דס"ל דאף לר' ישמעאל דבע"ח הוא אינו יכול לסלקו בזוזי ובב"ק [דף ל"ג.] סברי דלרי"ש יכול לסלקו, אמינא זה שנים כבירים דהא בפ' המניח עצמו סתרו בעצמם את דבריהם שהרי בד"ה הקדישו סברו דלרי"ש יכול לסלקו, ובדבור שאחר זה ד"ה א"ב וכו', וז"ל אבל הכא אם נתרצה הניזק לבסוף לקבל המעות ולא גבאו לרי"ש אינו קדוש עכ"ל, משמע להדיא דאם לא נתרצה אינו יכול לכופו, לכן נראה דס"ל כריב"א מובא בשמ"ק שם תד"ה מתניתין מני דאף לרי"ש א"י לסלקו בע"כ רק דלרי"ש ס"ל דומכרו את השור החי וכו', ולבי דינא קא מזהר רחמנא נעשה החלטה בב"ד, ולר"ע נעשה החלטה מיד בשעת הנזק כשיעמוד בדין זכה למפרע, והא דהקדישו ניזק ל"מ לרי"ש דהא כל היכא דאינו יכול לסלקו בזוזי ולמוכרו לאחרים אזי לכ"ע למפרע גובה, משום דאיירי שנתרצה הניזק לקבל מעותיו ולא גבאו יעו"ש, והאי דהחליטו בדבריהם בד"ה הקדישו דלרי"ש יכול לסלקו, היינו ג"כ כשנתרצה הניזק לקבל המעות בתורת סילוק לבד, כאשר נתנו לו המזיק בסילוק דמי היזקו, אבל לר"ע כל זמן שלא נתן לו בעד השור שקנוי בידו כבר משעה שהזיקו, עודנו קנוי למזיק עד שיקנהו לו ויאמר לו יהי קנוי בידך, וזהו מדוקדק בדבריהם דלמר יכול לסלקו ולמר אינו יכול לסלקו, והוא דלרי"ש יתבצע הדבר בתורת סילוק לחוד ותו א"י לחזור בו, ולר"ע יכול לחזור בו עד שירמזו בלשונם מענין קנייה דווקא: סימן סה עוד בסוגיא הנ"ל

א הנה בהאי פלוגתא דרבוותא ז"ל, דרש"י ותוס' הסכימו דלר"ע אינו מכור לרדיא, והא דקתני מכרו מכור אתיא כר' ישמעאל, ולרמב"ם אתיא כר"ע, ועיין באות שאחר זה ונלענ"ד כדמות ראיה לדעת רש"י ותוס' מירושלמי פרק בתרא דשביעית, וז"ל המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה, ר"א מכורה לשעה, ר"י אומר אינה מכורה לשעה, חייליה דר' יוסי מן הדא, שור מצוי הוא להבריחו, שדה אינו מצוי להבריחה, הגע עצמך שהיתה מכורה לבעל זרוע, אמר ר' יודן אבוה דר' מתניה מצויין הן בעלי זרוע ליפול עכ"ל. ונראה לפענ"ד דה"פ, דחייליה דר"י הוא מדקתני גבי שור המזיק דמכרו מכור, אע"ג דלא גרע מאפותיקי מפורש, ואפ"ה מהני מכירה לשעה, אמנם מדנקטו בברייתא רק בפרט הזה ולא נקטו בדרך כללא דבכל אפ"מ מכורה לשעה, וממילא נדע שגם בשור המזיק כן הוא, ומדוע שביק כללא ונקיט ליה בפרטא, א"ו כיון דבכל מטלטלין אמרינן דלא סמכה דעתיה דמלוה לגמרי, אף דבמזיק דקלא אית ליה סמכה דעתיה, אמנם נגד מכירה לשעה דמצי להשתמט עצמו ומצוי להבריחו לא יצא מכללא דמטלטלין דעלמא. אמנם בקרקע דאינו מצוי להבריחה אפי' לשעתה אזי מחשבינן ליה נגדו כלוקח ראשון מיד, והדר הקשה ממכירה לבעל זרוע דנאמר תו דלא לגבות פירא מיניה, כיון דגביה לא סמכה דעתיה דאדמוקים ליה בדינא ודיינא, שמיט ואכיל להו, ומתרץ דל"פ רבנן בקרקע דמצויין בעלי זרוע ליפול, וממוצא הדבר מובן דהניחא לדעת רש"י ותוס', אבל לדעת רמב"ם דקאי לר"ע לא אדע לחפש ולתור מאיזה שור קא קשיא ליה לירושלמי

ב הקצוה"ח [סי' ת"ז ס"ק א'] שהקשה לדעת תוס' דלר"ע אינו מכור לרדי', וברייתא דקתני דעד שלא עמד בדין מכרו מכור, ר' ישמעאל היא, דא"כ אף משעמד בדין אמאי אינו מכור ואי בשהחליטו לו אמאי במועד מכרו מכור, והניח בצ"ע. ומה שרצה לתרץ לדעת תוס' דלאחר העמדה בדין אינו יכול לסלקו לר' ישמעאל, והנה מעט אשר הציל בזה, דהרי לדעת ריב"א בשמ"ק, גם קודם העמדה בדין אינו יכול לסלקו, ואפ"ה קתני דמכרו מכור לרדיא, אלמא דכל זמן שלא קנוי לגופו מכרו מכור לרדיא, ולא איכפת לן במה שאינו יכול לסלקו כיון שעדיין לא נחלט לו בב"ד לגמרי וגם הקצוה"ח שם הניח בצ"ע את שיטת תוס' מחמת קושיא הנ"ל. ונראה כיון דאנן פסקינן דמלוה קאכיל פירי מכי שלמו ימי אכרזתא [ב"מ דף ל"ה:] הרי אע"ג דעודנו לא החזיק בקרקע זו ולא עשה בו שום קנין המועיל נעשה כשלו לכל דבר ממילא, ע"י שנחלט לו בבי דינא, וטעמא דמילתא כיון שתיכף מזמן שהלוה לו אלים שיעבודו על נכסים שיש להם אחריות דלוה, לכן קנוי לו לגמרי בידו מעידנא דנחלט לו בבי דינא, אבל במטלטלין דלא אלים שיעבודו עליהם נראה דלא קנוי לו רק משעה שבאו ברשותו, שהרי דין זה לא אשמועינן אלא בקרקע דוקא דאלים שיעבודו מעיקרא, וכעין סברא זו מצינו ברשב"ם ב"ב דף ס"ז], בהאי דהחזיק בעשר שדות דהיכא דנתן דמי כולם קנה להו, כיון דמעיקרא נשתעבדו לו אזי נקנים בידו בקנין כל דהו, ולהכי בשור תם דאף לרי"ש כיון דמצי טריף מלקוחות ונעשה כנכסים שיש להם אחריות ממש לגבי הניזק, כמובא בסמ"ע (סי' ת"ז ס"ק ה'] אם הניזק קודם שלוה מבע"ח ותפס הבע"ח אינו מועיל התפיסה דדינו כקרקע, ובקרקע בע"ח מאוחר שקדם וגבה לאו גבייה היא, עי"ש, לכן מעידן דנחלט לו בבי דינא, אף שעודנו ברשות המזיק ומכרו אח"כ לרדיא לא מהני מידי, אבל בשור מועד שהוא רק כמו שאר מטלטלין בכל מלוה, עודנו לא קנוי לו כל זמן שלא בא ברשותו ממש, ולהכי מכרו מכור אף לאחר שנחלט לו בב"ד

ועוד נראה כיון דלדעת הפוסקים דבאפותיקי מפורש גובה שבחא ופירי, וגבי שור תם מהני מכירה לרדיא, וצ"ל כאשר כתבנו מזה לעיל [בסימן הקדום אות ט'], דגם באפותיקי מפורש מהני מכירתו לשבחא ולפירי עד שיגיע זמן פרעון, ובשור תם דקנסא הוא, וקודם העמדה בדין דלא מצי גבי, כמלוה קודם זמ"פ, ועיין ב"מ (דף ט"ו] בתוס' ד"ה כגון, אבל לאחר העמב"ד אף שלא החליטו לו עדיין, ל"מ מכירתו לרדיא כ"ז שלא סילק לו היזקו, כמו בכל אפותיקי מפורש דעלמא לאחר שהגיע זמנו

ועפ"י הנ"ל איפשר ליישב קצת גם קושי' הקצוה"ח [בסי' רמ"א ס"ק ו'] שדברי ריטב"א סותרים זה את זה, שהנמו"י ב"ב גבי מתנה על מנת להחזיר, מביא מתחלה בשם י"א, דדוקא אם הקדישו או מכרו ל"מ היכא דאמר לי דמידי דחזי ליה קאמר, אבל אם שיעבדו לבע"ח טרם שהחזירו, ואז חל שיעבודו עליהם, וכשהחזירו היה אז מידי דחזי ליה ואח"כ יכול הבע"ח לגבות מהם, וז"ל אבל לא נראה לי דא"כ היכי מהדר ליה מדח"ל, ואע"ג דאיפשר לסלקו במעות מ"מ