זית רענן חלק ב יט

נתכוין מתחלה אלא לקריאה פסולה. עיין ברכות (דף י"ב ע"א היכא דנקט כסא דשכרא לפירוש רש"י ותוס' שם

יג במאי דמספקא להו לתוס' הנ"ל. בפרשת סוטה וכן בס"ת דבעי שרטוט לדעת רש"י וכה"פ זולת רבינו תם] אם מהני שרטוט לאחר כתיבה. לכאורה נראה לראיה ברורה דמהני. דאם לא כן הדרא קושית תוס' מנחות [ל"ב:] ד"ה הא מורידין, לדוכתיה. שהקשו שם לדעתם דכל היכא דכתיב ספר בעי שרטוט. ממגילה (דף ט"ז] דברי שלום ואמת דקאי על ס"ת. דאם כן היה לו לדרוש מדנקראת ספר כדדרשינן התם דף י"ט] דרשא אחריתי מדנקראת ספר לענין תפירה וכו' וכתבו שם. וזה לשונם. ומיהו יש לומר דאי מדנקראת. הוה ליה לאשכוחי חד עניינא דלא ליבעי שרטוט. כיון דנקראת כמו כן אגרת. כדאמרינן נמי לענין תפירה דלא צריך לתופרה כולה בגידין. עד כאן לשונם. תמצית דבריהם. דבשלמא לענין תפירה יש במציאות להמציא דרך ממוצע כדי להשוותו לספר. וגם להשוותו לאגרת. דאם הטיל בו שלשה חוטי גידין דכשרה ועיין שם. אבל לענין שרטוט לא אשכחן דבר להתמצע ביניהם והשתא אם איתא דבס"ת ובסוטה דכתיב בהו ספר פסול אם שירטט אח"כ. אם כן גם לענין שרטוט יש ויש דרך ממוצע דבמגילה דכתיב ביה ספר דבעי שרטוט. וכתיב נמי אגרת לענין דאם שירטט אח"כ נמי מהני. אבל אי אמרינן דגם בס"ת מהני אם שירטט אח"כ, ניחא. אבל אכתי יש לדחות. דלעולם אימא לך דגם בס"ת פסול אם ישרטט אח"כ. ואפי' הכי לא מצינן להשוות גבי מגלה לענין שרטוט בכהאי גוונא. דאם כן אכתי לא דמי לא לספר ולא לאגרת.. דבשלמא לענין תפירה איכא במקצתו דדמי לספר לגמרי. ובקצתו דדמי לאגרת לגמרי מה שאין כן לענין שרטוט. ועיין

יד אכתי יש לברר בפסול דקובה או כו', אם הוא דווקא בפרשה שלימה, או כל ששינה בשלש שורות זה אחר זה בציורים האלו, ואפי' לא הגיע לפסוק אחד גם כן פסול. והנה דרך כלל נראה פשוט דבכל פסולים דלית לן טעם נכון וברור לחלק בין פרשה שלימה לפסוק אחד. אזי אפי' בתיבה אחת נפסל. וראייה מקראה למפרע גבי קריאת שמע ומגילה והלל, דיש גם כן מקום להתעקש ולומר שהוא דווקא בפרשה שלימה או פסוק אחד ומבואר שם דאפי' בתיבה אחת לא יצא ברא"ש מובא בבית יוסף סימן ס"ד] לכן אם דילג תיבה אחת באמצע והשלים כולו. צריך לחזור ולקרות מן תיבה שדילג עד לסופו, ולא יצא בדילוג לחוד משום למפרע, עיין סימן תר"צ סעיף ו' ובמגן אברהם סעיף קטן ט"ו [ובאשל אברהם שם ס"ק ט"ז] שאם השמיט תיבה אחת הן הקורא הן השומע לא יצא, ולא די לו באם יקרא התיבה שדילג לחוד. ועיין [סימן קל"ז במגן אברהם], רק גבי עשאו כשירה דפסול בס"ת מנחות דף ל"א ע"ב] הוא שהוסיף הרמב"ם בפרק ז' הלכה י"א] וזה לשונו. או שכתב השירה כשאר הכתב, או שכתב פרשה אחת כשירה, הרי זה פסול, הרי שהוסיף בצחות לשונו, בסיפא פרשה אחת, ולא ברישא, והיינו טעמא דפשיטא גבי שירה כיון שנתקבל לנו ציורו ודמותו, אזי כל היכא ששינה אפי' בשורה אחת פסול, כמו בכל הפסולין דלא מפלגינן בין פרשה שלימה לפסוק או תיבה, אבל היכא דשינה להיפך וכתב כדמות שירה, לא הוי שינוי אלא בפרשה שלימה, משום שכל השירות שבתורה, המה פרשיות שלימות, לכן כל היכא שלא כתב פרשה שלימה, לא מיקרי עדיין עשאו כשירה

ובזה מובן לנו היטיב כל הדקדוקים והשינויים בזה שנמצא בדברי רבותינו הראשונים. הנה רש"י בפירושו מצייר כזנב, בציור קוים, ואח"כ מפרש, ג', ושנים, ואחד, וכקובה הוא להיפך, ובספר סם חיים מרבינו ישעיה הזקן פירש, ה' ד' ג' ב' א' ועל כקובה נקט להיפך גם כן בחמשה שורות ולא הביא כלל דעת רש"י, ויש להתבונן בדבריו דמאי בעי בהוספה זו, דמסתמא אין דעתו לחלוק על רש"י וכל הפוסקים דדי גם בשלש שורות בלא ראייה מכרחת ושלא יביא דעתם כלל. גם בדברי הנמוקי יוסף וכסף משנה שמפרשים גם כן כדעת רש"י, וביארו על כקובה, כגון בשורה אחת והיו. ב', הדברים האלה. ג', אשר אנכי מצוך, עכ"ל. יש לדקדק שהוא שפת יתר, הכי לא נדע כזאת מעצמנו מפירוש רש"י שמפרש כן (על תי'), ומדוע בחרו לצייר באלה דווקא

ונראה לבאר דהנה פירש שם בסם חיים הנ"ל על איבעיא, ב', ג', א', מהו, הוסיף שם וזה לשונו, פירוש בענין זה כתב כל המזוזה. ויש לכאורה לספק בדבריו, אם לרבותא דמסקנא נקט דאפי' בכולו כשירה, או דלא איבעיא ליה אלא בכולה, אבל בפרשה אחת פשיטא ליה דכשירה, או דלמא דלא איבעיא ליה אלא בכוליה, אבל בפרשה אחת מסתברא דפסולה, בין לסלקא דעתא ובין למסקנא. והטעם דנתנה לנו בקבלה השני ציורים הללו, דמות הס"ת כולו, ודמות שירה, ואם שינה בהם פסול. לכן במזוזה אפשר לומר כיון דלא ניתנה בפירוש באיזה ציור, הברירה בידו, או בדמות ס"ת כולו או בדמות שירה, או דלמא דמסתמא אזלינן גם במזוזה בתר רובא דס"ת, ואמר ר"נ בר יצחק דכשירה, היינו דווקא בכולו, אבל תרתי דסתרי בחדא גם למסקנא פסול, לדעת המחבר הנ"ל. ונראה דמסתברא דדעתו כפן השלישי, וכמו שכתבתי באחרונה, דאי כפן הא' הוי ליה לציין את דבריו על הפשיטות דר"נ בר יצחק ולא על האיבעיא, כיון דבין כך ובין כך קא מיבעיא. וגם כפן השני ליכא למימר, דבחדא פרשה פשיטא ליה דכשרה רק בכולו הוא דמבעיא ליה, דאם כן במסקנא דהא דקתני בברייתא עשאה כשירה פסולה, קאי על ס"ת, הכי סלקא דעתא דדווקא כולו, וממילא נשמע דלסלקא דעתא דקאי על מזוזה קאי גם כן אפי' על פרשה אחת. ואין לומר דאם כן גם למאי שכתבתי באחרונה קשיא, דהוה ליה לתרוצי דקאי על מזוזה גם כן, ועל פרשה אחת, דמודה ר"נ ב"י דפסול, דזה אינו דמשמע מלישנא דברייתא דמשום דעשאו כשירה הוא דפסול. ולדידיה לא איכפת לן בציור זה, רק משום תרתי דסתרי הוא דפסל ליה

ועתה במסלה זו נעלה מרישא עד סיפא, כיון דאמר ר"י עשאו כשירה כשרה, ומסיים ובלבד שלא יעשנה כקובה או כזנב, דמשמע דפסולא דסיפא איירי אפי' בדמיון הכשירא דרישא, דאיירי דווקא בעשאו כולו כשירה, ועל זה קאמר דבקובה אפי' עשאו כולו בציור זה פסולה, דאי במקצתו, אפי' כשירה פסולה, גם משמע לרבוותא הנ"ל מלישנא דר' יוחנן דאמר ובלבד שלא יעשנה כקובה כו' דמשמע להדיא דמלבד זה במאי שעשאו בציור משונה עשאו כולו כהלכתו וכמצותו

וע"פ יסודות אלו יתבארו על נכון דברי רבותינו הנ"ל, דלא פליגי אהדדי, רק דרש"י מפרש הציור ג' תיבות, ג', ב', א', קאי על פרשה ראשונה, שהם במספר ארבעים ושמונה תיבות, וכשכותב שמונה פעמים, ג', ב', א', נשלמה פרשה ראשונה, ורבינו ישעיה הנ"ל קאי על פרשה שניה שהם במספר מאה ועשרים תיבות, מלבד על הארץ שצריך לכותבו בתחלת שטה, כדאיתא שם כי היכי דמרחקא כו', וכשכותב ה', ד', ג', ב', א', שמונה פעמים כלה הפרשה כולה, ונמצא דתיבת השמים כתוב בין שתי תיבות שבתחלת השטה שכתובה במספר ה' תיבות, ובין שתי תיבות האחרונות שבסוף השטה, והשתא כשכותב תיבת על הארץ בסוף החמש שטות, וכותבם כנגד שתי תיבות שבראש השטה, נמצא דמרחקא תיבת הארץ מן תיבת השמים. והוא הדין היכא דכתב פרשה שניה, ה', ד"א ג', עשרה פעמים גם כן ניחא, רק דיותר ניחא ליה להשוות פרשה שניה לפרשה ראשונה בכל מה דאפשר, וכיון דבראשונה כתובה תיבה אחת לבסוף, נקט כן גם בשניה, אבל אם נימא דגם בפרשה שניה איירי כשכותב ג', ב', א', וכתב כן כ' פעמים, דעולה גם כן למספר ק"כ תיבות מלבד על הארץ, כנ"ל, דהשתא תיבת השמים כתובה בין תיבה אחת שבשטה ראשונה ושבשטה אחרונה, נמצא דתיבת הארץ מכוון ממש כנגד תיבת השמים, איברא כל זה בפירושא דר"י דקאי על רישא דעשאו כשירה דמשמע דומיא דרישא, היינו בעשאו כולו, ולהכי הוצרכו לפרש בו כנ"ל. אבל הנמוקי יוסף קאי לדינא ולפסק הלכה, וחידש לן דלא נטעה לומר דווקא דעשאו כולו כקובה או פרשה שלימה דווקא הוא דפסול, דומיא דעשאו כשירה בס"ת דפסול, דווקא בפרשה שלימה, כמו שכתבתי לעיל בשם הרמב"ם, להכי נקט והיו הדברים האלה, דאפי' כשכתב בתחלתו ובסופו כהווייתן רק באמצע התחיל לשנות בצורות האלו גם כן פסול

ולפי זה נראה ברור דכל היכא דשינה וכתב בצורות האלו ולאו