זית רענן חלק ב יח

שורה יותר, כדמשמע להדיא מלשון רש"י שם, אבל בשתי שורות לא, וראיה מעל הארץ, דפליגי בש"ס אם בראש השטה, אם בסוף השטה, ואם נדמהו לכלאים לגמרי, הרי התם נקרא כרם בכהאי גוונא

י גם שמעתי פה שחכם אחד כבר הורה שפסולין הם. איברא התחכם להכשירם הואיל וכבר נעשו. לנקוב את העור משני הצדדים בגליון. דאזי כיון שאינם ראויים לכתוב שם. שוב לא נשתנו לגריעותא. ולפי ענ"ד נראה ברור דלא כיוון בזה להלכה וכבודו במקומו מונח. ובמחילת כבוד תורתו שגה בזה מכמה טעמים. חדא דלא מסתבר כלל שבהוסיפו מגרעת בקלף יוכשר הפסול והיכן מצינו כאלה. זולת היכא שציינו חכמינו ז"ל בעצמם לחדושא. כגון סוכה שנפסלה בג' טפחים אויר ומלאהו בסכך פסול. עיין סוכה (דף י"ז]. וכן בשטרות שהרחיקו שני שיטין מן הכתב ומלאוהו בקרובים בבא בתרא קס"ב]. ואף אם תימצי לומר שגם בנדון דידן נידון כמוהו. לפלא יהיה. היפלא מהם דבר. ומדוע לא השמיעונו תקנתא. דהיכא דעשאו כקובה או וכו' יעשה נקבים מן הצדדים. כי לשון חכמים מרפא וכמו ששנו לן בגוונא דלעיל. וכן בריש עירובין מבוי שהוא גבוה למעלה מעשרים אמה ימעט. ואין לומר משום דכקובה או וכו' הוי פסולא דאורייתא. ודמי לסוכה דנקט פסולה כדאיתא שם. דהתם תקנתא ממילא נשמע ממבוי. דמאי שנא. דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ומשום הכי שינה בלשונו ונקט פסולה. לאשמעינן דבלא תיקון פסולה מדאורייתא. אבל למשבק תקנתא לגמרי לא מצינן. ודרך זר הוא ורחוקה מדרך האמת. וכאשר יתבאר עוד לקמן באות שאחר זה בראיות ברורות. ועיין באשר"י חולין פרק בהמה המקשה [סימן ז'] מה שהרעיש על הרמב"ן דסבירא ליה דנחתכו רגליה במקום צומת הגידין שיחתוך למעלה ותחזור להכשירה. ואפי' לדעת הרמב"ן שם. לא דמי דמתניתין איירי לאחר שחיטה. ועוד דכיון דקתני במתניתין להדיא דנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה דכשירה. אזי ממילא נשמע דהוא הדין אם חתכו בידים אחר כך. לסברא דידיה דכבר יצאה משם טריפות שהיה בה חסרון ונכנסה לכלל מסוכנת כמו שכתב שם

ולא עוד אלא אפי' חתך מתחלה את הקלף כקובה וכתב עליו כמדתו. אזי למאי שכתבנו לעיל בסוף אות ו' ז'] דמשום ביזוי מצוה יצא לגמרי מתורת כתיבה. וכיון שהפסול הוא בכתיבה עצמה. תו לא עדיפא במאי שהקלף עצמו בצורה זו גם כן. הכי אין די בקלפים דעלמא. מעתה לפי זה אף אם תימצי לומר דהיכא ששייר בתוך הפרשה כשיעור פרשה. דרשאי לעשות נקב באותו מקום. דשאני התם. כי היכי דלא נצטרך לסלק יריעה שכבר נתקדשה. כמו שהתירו חכמינו ז"ל בסוף הספר לקצר משני צדדים. מהאי טעמא גופא. וכמו שכתבנו לעיל [באות ז']. ועוד דהתם בהניח כשיעור פרשה אין הפסול בכתיבה. רק בקלף הפנוי. לכן כאשר יסיר הגורם אפשר דחוזר להכשירו. מפני שבכתיבה לא נשתנה מאומה

יא עיין סוטה [דף י"ז] בתוס' ד"ה כתבה אגרת. דמספקא להו בפרשת סוטה דבעי שרטוט. אם כתבה ואח"כ שירטט. אם נימא דכיון שנכתב בפיסול תו לא מהני מידי. או דלמא כיון ששירטט אח"כ חוזר להכשירו. ולכאורה תמוה דא"כ מאי מקשה בש"ס מנחות [דף ל"ב] מס"ת ותפלין שבלו דאין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. טעמא דאין מורידין כו' והא מזוזה בעי שרטוט. שהרי יכול לשרטט אח"כ. ומצאתי באחרונים שהניחו בתימה. אולם חלילה לנו לחשוב שנעלם מעינם הבדולח סוגיא שלימה וצריך לומר דבמזוזה פשיטא להם דלא מהני שרטוט אח"כ כיון דבעי שרטוט לכתחלה קודם כתיבה. תו לא יכול לתקנה על ידי שרטוט. דהוה כעין שלא כסדרן דפסול גבי מזוזה דכתיב ביה והיו. מה שאין בפרשת סוטה דלא כתיב ביה והיו. דכשר שלא כסדרן רק שלא יכתוב למפרע שהתיבות כתובים להיפך נלמד מדכתיב האלה. אבל היכא שכתובה לפנינו כמו שכתובה בתורה רק שדילג בשעת הכתיבה תיבה או אות וכתבה אח"כ על מקומו הראוי לו כסדר שכתובה בתורה. פשיטא דכשר בפרשת סוטה. משום הכי מספקא להו בפרשת סוטה לענין שרטוט. והוא הדין בס"ת. אבל במזוזה דכתיב ביה והיו. דפסול גביה שלא כסדרן. פשיטא להו דלא מהני שרטוט אחר כך. דלא מיבעי לדעת ר"מ בהגהות מיימוני'. מובא בבית יוסף אורח חיים [סימן ל"ב]. דגם בדיבק אות לאות לא מהני גרירה אח"כ אע"ג דלית ביה משום חק תוכות. משום שהאות עצמו הוא כתיקונו. מכל מקום היכא שכבר כתב אות שלאחריה לא מהני גרירות הדביקות משום שלא כסדרן. אם כן גם בשרטוט נוכל לדון כן. אלא אפי' לדעת החולקים דמכשירין גם בתפלין לגרור הדביקות. וכן פסקי' בש"ע [סימן ל"ב סעיף כ"ה]. יש לחלק דשאני התם. שהאות בעצמו היה יכול לכתוב בלא נגיעה כלל. רק ששגג במילתא יתירתא ונגע בחבירתה. יכול לגרר הדיבוק ולית ביה משום שלא כסדרן. מה שאין כן בשרטוט שחסר מעשה שלימה הצריכה. פשיטא להו דאית ביה משום שלא כסדרן

נמצא לפי זה. הגם שיתאמץ הרב הנ"ל (באות שלפני זה) להעמיד ע"ד שבאם הקלף היה מתחלה נקובה וכתב עליה בצורה זו מפני שהיו בו נקבים מן הצדדים. וכתב עליו כקובה מצד הכרח הנקבים. דכשירה. אבל לתקן אחר כך פשיטא דלא מהני גבי מזוזה ותפלין. כדמוכח מתוס' הנ"ל. משום שלא כסדרן. דאי לא תימא הכי הדרא קושיא לדוכתא מקושיית הש"ס הנ"ל. נמצא שגם אם תימצי לומר דהיכא שהיו נקבים מתחלה מן הצדדים. ובלתי אפשר אז לכתוב השורות כסדרן. רק הוכרח לעשותן כקובה, כשרות. אבל לתקן אח"כ על ידי נקבים פשיטא דפסול במזוזה ותפלין משום שלא כסדרן. כדמוכח מתוס' גבי שרטוט

יב ובהצעת הדברים האלה נקיל מעלינו קושיית תוס' שם סוטה דף י"ז:] בד"ה דכתיב וכו' האלה. וזה לשונם תימה לר"י וכו' דקריאת שמע לא יקראנה למפרע לרבנן מוהיו כו'. ואמאי לא נפקא להו מהאלה כי הכא הדברים האלה כדכתיבנא. ולפי מה שכתבתי דבפרשת סוטה פשיטא דלא הקפידה תורה אם כתבה שלא כסדרן. רק שתהיה כתובה לפנינו כמו שכתובה בתורה. הגם שכתב המאוחר תחלה מן המוקדם. כיון שהשלים אח"כ את הכתוב תחלה בראשונה. נמצא שפרשה כתובה לפנינו כמו שכתובה בתורה דלית ביה שום פסול. שהתורה לא הקפידה רק שהפרשה תהיה בסופה כסדר שכתוב בתורה. גם אם כתב מתחלה דרך משל. ירך ולנפיל. כמו שפירש רש"י שם. ומחק אח"כ את תיבת ירך שכתוב בתחלה, וכתבו אח"כ כסדר שכתוב בתורה. פשיטא דכשר. כיון דלאו משום למפרע קפדינן בפרשת סוטה רק משום הדברים האלה. והרי איתא לפנינו כמו שכתוב בתורה ולפי זה גם בקריאת שמע בקראה למפרע איתא נפקותא זו, בין אם נלמדנה מהדברים האלה ובין אם נלמדנה מוהיו. כגון דרך משל אם יקרא ישראל שמע דהשתא דפסלינן מוהיו. דהוראתו הוא שלא יקראנה למפרע נמצא כשנודע לו מיד שלא יצא משום למפרע. אזי גם תיבת שמע צריך לחזור עוד הפעם. כיון שגם תיבה זו נפסלה משום שקראה למפרע. אבל אם נלמדנה מהדברים האלה שהוראתו רק שיקרא כמו שכתוב בתורה. אזי די אם יקראנה השתא כמו שכתוב בתורה. ודי לו בתיבת ישראל לחוד אם יחזור עוד הפעם ויקרא מן תיבת שמע שקרא כבר ולהלאה כסדרן ועיין אשר"י ראש השנה [דף ל"ג:] שמביא בשם הירושלמי גבי תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת דהיינו תקיעה ראשונה. אבל השניה שהאריך בה כדי לצאת גם מראשונה של זכרונות. לא יצא גם משום מלכיות. וצריך לתקוע פעם אחרת למלכיות. והכא נמי היכא דקרא תיבת שמע למפרע צריך לחזור ולקרות גם תיבת שמע משום שנתכוין לקריאה פסולה. דילפינן מוהיו דקריאה למפרע לא שמה קריאה ואפי' לדעת רמב"ן החולק שם. (ובש"ע סימן תק"צ הובאו ב' דעות אלו]. דהתם נתכוין מיהת לתקיעה דמצוה שעוסק בו גם כן. רק שהוסיף עוד לצאת גם משום זכרונות. משום הכי לא נפקע ממנו תו תקיעה דמלכיות שנתכוין לו תחלה. אבל הכא לא