זית רענן חלק ב קפו

[ואם נדקדק להבין היטב את דברי רבותינו בעלי תוס' נוכל להעמיס בדברי קדשם שהם בעצמם רמזו לנו בלשונם הצח במלות קצרות, עלי הדברים הנ"ל, וזהו מה שהוסיפו וכתבו, וז"ל דאם ממונו ש"י הפקיעו ע"י קנין מעמ"ש כ"ש מ"ה עכ"ל, כוונתם לאשורם, דלכאורה יקשה הלא גם בכאן לא שייך זכיה דהא צריך ליעשות שלוחו של בעל הממון (וכקו' הראשונה הנ"ל), לזה כתבו דאם ממונו ש"י הפקיעו, רצונם, דגם אם שלשתן ישראלים, בע"כ צריכין לומר דבגוונא דלא שייך זכיה הפקיעו עכ"פ ממונו בלא זכיות הנמחה, דאי לאו הכי אמאי יקנה מעמ"ש במלוה (וכקו' השניה הנ"ל), הלא גם במלוה לא שייך זכיה דאין אדם זוכה בשלו לאחרים (וכ"מ מדברי תוס' עצמם בסוגיין בד"ה גופא, מדהקשו קושייתם דיאמר הממחה זכה, רק למ"ד דלא תקנו מעמ"ש במלוה, אלא ע"כ צ"ל דבגוונא דלא היה ביכלתם לתקן מתחלה שיקנה הנמחה, תקנו מקדם והפקיעו מרשות הממחה והמומחה, וכמו כן בנידון דידן היכא שהממחה הוא אינו בר זכיה וכנ"ל). וגם לשון המרדכי בסוגיין יומתק לן בזה, דכוונתו בקושייתו כקו' הראשונה, וע"ז תירץ דאם ממונו ש"י הפקיעו וכנ"ל]

ולפום דברינו אלה יתורץ לן מה שיש לדקדק בדברי תוס' ב"מ [דף ע"א:] הנ"ל, במה שכתבו וז"ל דנהי אם היה עובד כוכבים מפקיר מעותיו היה יכול לזכות לחבירו וכו'. ולכאורה הוא כשפת יתר בדברי קדשם דלמה להו להזכיר כאן מענין הפקר, הלא מילתא דפשיטא הוא, דמה לי מי הוא המפקיר, אם הוא בר זכייה או לא, הלא כבר יצא מרשותו, ולפי הנ"ל ניחא שפיר, לאשר שבאו לחדש כאן דבר גדול, דצריך להיות גם שלוחו של המזכה, ובכדי שלא יוקשה מדבריהם בעצמם בגיטין [כקו' הראשונה הנ"ל], ע"כ הקדימו דאם העכו"ם יפקיר מעותיו יוכל לזכות, ומזה יבין המעיין דגם במעמ"ש אמרינן כן וכדכתבנו, (וכבר כתובים מעט מהדברים הנ"ל בקוצר אמרים בס' תפארת ירושלים גיטין אות ח']

ב בתוס' [דף י"ג] בד"ה האומר תנו וכו' אי גרסינן תן גט זה אתיא מתניתין כר' מאיר דוקא, עכ"ל. ויש להקשות לאוקימתא דרב פפא דמוקי לקמן מתניתין בשכ"מ, ומגרשה לפוטרה מיבום, וא"כ למה נקט במתני' גט ושיחרור בחד בבא, דהא בגירושין הויא מיהת ספק מגורשת כדאיתא להדיא ביבמות [דף קי"ח:] במזכה גט לאשתו במקום יבם דחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת. אמנם נראה דזהו דוקא אליבא דידן דפסקינן כרבנן דבגט שיחרור אינו יכול לחזור, משום דזכות הוא לעבד שיוצא לחירות, הגם דטעם טעמא דאיסורא וניחא ליה בהפקירא, כמבואר בתוס' ד"ה עבדא בהפקירא ניחא ליה, לפי דאזלינן בתר רובא דזכותא דאית לעבד בחירות, משא"כ לר"מ דס"ל דיכול לחזור משום דחוב הוא לעבד, הגם דאית ליה זכות לענין מזונות דיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך, ודוחק לומר דר"מ ורבנן פליגי בסברות הפוכות איזה זכות גדול, דלרבנן צד זכות דמזונות גדול מחובא דהפקירא, ולר"מ להיפוך, ומסתבר לומר דר"מ מודה לרבנן דזכותא דמזונות עדיפא רק דמצריך זכות גמור בלי שום תערובת חוב, ה"נ הגם דסניא ליה מ"מ איכא קצת חוב לענין מזונות, כמבואר ביבמות [דף מ"א:] דג' חדשים הראשונים ניזונית משל בעל

שם בא"ד אי נמי נטלו לאלתר ואפ"ה לא זכה העבד ונאמר דלא אמרינן תן כזכי אלא כשמוסר לשליח מיד ליד עכ"ל. והאחרונים הוכיחו מכאן דטלי שיחרור מע"ג קרקע כשר, ועמ"ש בזה בתפארת ירושלים כאן [אות ח'], ועוד יש אתנו בזה אריכות דברים אך לא עת האסף פה, ובמק"א יתבאר אי"ה

שם בתוס' בד"ה תנו וכו' ואשמעינן דלא תקנו מעמ"ש בשטר עכ"ל ועמד ע"ז הגאון ר' שלמה איגר ז"ל [הובאו דבריו בתשו' מרן אביו הגאון הקדוש מוהרע"א זצוקלה"ה בסי' רכ"א אות ו'] דהיאך מוכח מכאן דמעמ"ש אינו קונה בשטרות, הלא אפי' קונה גם בשטרות, אינו מועיל בגט ושיחרור, דהיאך יועיל קנין דרבנן לענין איסור דאורייתא, ועוד הלא בגט ושיחרור צריך להיות נתינה דוקא, ומ"מ נתינה לא הוי, וכעין שכתב הר"ן פ' הזורק לענין אם קנין אגב קרקע מועיל בגט, ובזי"ר חלק ראשון דף כ"ד אות י"ד] כ' ליישב על נכון דברי קדשם, וננקוט כאן בקצרה, דאין כוונתם להביא ראיה מבבא דלא יתנו לאחר מיתה, רק מדיוקא הא מחיים נותנים [וכדאיתא בש"ס], הלא צריך לחזור וליקח ממנה וליתן לו, וכ"ש הוא מריח הגט, דמה בריח הגט דלא קנתה כלל, רק נפסלה ע"י גט זה לכהונה מדרבנן, [וכמבואר ברמב"ם פ"י מה' גירושין ה"א] צריך נתינה מחדש, מכ"ש כאן דקנתה מדרבנן, ושם [באות ט"ו] כ' על דברי הר"ן בסוגיין, ולשיטת הרי"ף והרמב"ם דבתנו שיחרור זה אינו משוחרר עד דמטא לידיה, לא קשיא למה מחיים נותנין, כפי מה שפירשנו לעיל [בסימן הקדום] דגם קנין ממון אינו נגמר רק מעת דמטא לידיה ואז זוכה למפרע, אבל אם לא מטא לידיה אינו משוחרר כלל, רק דלא מצי הדר ביה, וכיון דגם קנין ממון מיתלא תליא בהגעת השיחרור לידו משום הכי לא בעינן נתינה מחדש

ג שיטת הריטב"א דבמעמ"ש הנמחה יכול לחזור ולתבוע חובו מן הממחה, כל זמן שלא פטרו בפירוש, וז"ל [בקידושין דף מ"ח תד"ה ומלוה ע"פ] וכל היכא דאמרינן הכא קנה, היינו למימרא דלא מצי זה שקבל עליו לחזור בו, ולא הממחה, אבל הנמחה יכול לחזור בו כל זמן שלא פטרו בפירוש לממחה, שהרי אילו היה הממחה נפטר מחובו על פיו של זה שקיבל עליו, הא מדינא מחייב ליה זה שקבל עליו כיון שהוציא שיעבודו על פיו של זה, והיכי אמרינן דדין מעמ"ש הילכתא בלא טעמא לגמרי, אפי' במקבל עליו לתת לבע"ח בחובו, אלא ודאי כדאמרן עכ"ל. והש"ך בסי' קכ"ו ס"ק ל"ח] תמה עליו מאד וז"ל, דודאי אילו לא תקנו דין מעמ"ש, נמצא לא היה קונה הנמחה כלל, והיה גם המומחה יכול לחזור, ופשיטא דהיה הנמחה ג"כ יכול לחזור, לכך תקנו דין מעמ"ש שאין המומחה יכול לחזור בו וקנה הנמחה, והלכך לבתר דתקנו דקנה, גם הנמחה אינו יכול לחזור דסמכה דעתיה שיגבה מהמומחה, והוי כפטרו בפירוש להממחה, כן נ"ל עכ"ל. ועיין רמב"ן ב"ב בסוגיא דאותיות [דף ע"ז תד"ה ה"ג] שמביא ראיה דמכירת שטרות דאורייתא מקידושין סוגיא דמקדש במלוה [דף מ"ז:] דקאמר ר' מאיר בברייתא דהמקדש במלוה בשטר מקודשת [משום דאשה סמכה דעתה], ומלשון מקודשת משמע קידושין גמורים מדאורייתא ואם בא אחר וקידשה אין חוששין לקידושיו, והקשה עליו הפנ"י במס' קידושין שם, דהתם פליגי ג"כ במלוה ע"פ במעמ"ש, והוא וודאי מדרבנן, ואעפ"כ כללנהו בחד בבא

ונראה לפענ"ד ליישב קושי' הנ"ל בהקדם קו' אחת שהקשיתי זה שנים כבירים בהיותי כבר עשרין שנין, ותירצתי בטוב טעם, הא דאמרינן בשמעתין, וטעמא מאי, אמר אמימר נעשה כאומר לו בשעת הלואה משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך, וקשה ממנ"פ אם היה דעת הלוה להשתעבד לכל מי שיצוה המלוה אפי' בלא שום קנין מהמלוה, א"כ למה לן כלל מעמד שלשתן, אפי' זה שלא בפני זה נמי, ואם דעתו להשתעבד רק למי שיבא מחמת המלוה ע"י הקנאה גמורה, א"כ הדרא קושיא לדוכתיה דטעמא מאי, הלא אין מלוה נקנית בקנין. אחר כמה שנים מצאתי קושיא זו רמוזה ברמב"ן גיטין שם, ולפענ"ד נראה דניחזי אנן, דמפני מה אין דבר שלא בא לעולם או דבר שאינו ברשותו נקנית בקנין, אם מחמת המקנה, דקלישא כחו להוציא מרשותו, או מחמת קלישת המקבל להכניס לרשותו, ונראה דהוא רק מחמת קלישת כח המקבל להכניס לרשותו בקנינו שעשה בו עתה בעודו בקלישתו, וראיה לזה מהא דאיתא בנדרים (דף ע"ה] האומר לאשתו כל נדרים שתדורי מכאן עד שאבוא ממקום פלוני הרי הן קיימין, לא אמר כלום, הרי הן מופרין ר' אליעזר אומר מופר וחכ"א אינו מופר, אמר ר"א אם הפר נדרים שבאו לכלל איסור לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור, וחכ"א הרי אומר אישה יקימנו ואישה יפרנו, את שבא לכלל הקם בא לכלל הפר, ועי"ש במסקנא דשמעתא דגם רבנן מודו בק"ו כעין זה רק דהתם קראי קא דרשי, ולפ"ז בדבר שא"ב דלא מהני קנין, ע"כ צריכינן לומר מחמת הכנסת רשות דקונה הוא, דלגבי' דמי להקמה, ולהכי לא מהני קנינו שעושה עתה בדבר דקלישא זכותו ולקנות בו לאחר שיבא לרשותו, אבל הוצאת רשות דמקנה לחוד שפיר איכא ק"ו דר"א, דאם מועיל הקנין להוציא מרשותו במה דאלימא קנינו וזכותו, מכ"ש במה דקלישא זכותו, [ועמ"ש בסוגיא דחצר, והוא לקמן סימן ע"ג] ולפ"ז שפיר מיושב קושיא הנ"ל, דע"כ מה שהקשה טעמא מאי ומחפש הש"ס למצוא טעם ועילה לקנין זה, ולא מצינו כן בשאר קנינים דרבנן, כבר ביאר הרשב"א בחידושיו, שלא ביקשו למצוא טעם לעצם הקנין, כמו שלא הקשו על קנינים דרבנן ודאורייתא דלית לן טעם מבואר דמפני מה קנה דוקא במעשה כזו, וגם מפני מה תקנו כלל קנין זה, הרי כבר ביארו הראשונים ז"ל מפני תקנת הסוחרים, אבל קוטב השקלא וטריא אזלא הגם שהרשות ביד חכמים לתקן קנין חדש, ואין לחפש טעם לזה, אבל זהו דוקא בדבר שנתפס בו קנין, משא"כ בדבר שא"ב דלא מהני שום קנין, ולא אלים