זית רענן חלק ב קפד

לטעמי' דס"ל בסנהדרין דגדרו דשלו מיתלא תלי' בחיוב אחריותו, ואפ"ה ס"ל לרב בהולך מנה לפלוני שהממון הוא של המלוה והלוה עודנו מחויב באחריותן, הרי להדי' דאע"ג דרב ס"ל דתרווייהו מקושרין ומדובקים יחד בכל מילי בסתמא, אפ"ה אמרינן היכא שזיכה לו ע"י אחרים, בכדי שלא יתבטל הזכי' לגמרי מפרידין בין הדבקים, ואמרינן שלא זכה בהו אלא לענין הזכות שבו, דהיינו שיהיה גוף הממון של המלוה ולא לאחריותן, ה"ה נמי בשיחרור אע"ג דתרווייהו מקושרים בהדי הדדי, דהיינו קנין האיסור וקנין ממון שבו, מ"מ כי היכי שלא יתבטל הזכי' לגמרי מפני צד חוב שבו דעבדא בהפקירא ניחא ליה מחלקינן לשתי קצוות, ואמרינן דלענין קנין עבדות עצמו הוא דזכין לו לאלתר, ולענין צד איסור עד דמטא לידיה

ולפ"ז מתורץ היטב קושיית הראשונים שהרעישו על רבינו האלפסי בעיקר הראי' שהביא לדבריו [גם קושייתם ממזכה גט לאשתו במקום יבם, ומריש פרק האומר בגיטין, יתיישב ע"פ הנ"ל, בטעמו של הרי"ף ז"ל, דהרי"ף לא כתב רק גבי שיחרור ומטעם האמור לעיל, ובמק"א יתבאר אי"ה], גם קושייתם העצומה מר' שמעון בן אלעזר קידושין דף כ"ג] מתורץ היטב, כיון דקנין ממון שבו כבר נפקע ע"י זכי' שזכה לו בעדו, ונמצא בעת דמטא לידו כבר נפקע למפרע כל קנין ממון של הרב ויצא השטר שיחרור לרשות שאינו שלו דומי' דגט אשה: ועל קושיית הר"ן ממשנה דפ"ח דתרומות נוכל לתרץ דרבינו אלפסי ז"ל ס"ל כתירוץ הראשון בתוס' גיטין (דף מ"ב ע"ב) ד"ה מעוכב, דמעוכב גט שיחרור אינו אוכל בתרומה אליבא דידן. ואע"ג שהוא איבעי' דלא איפשטא התם מ"מ איפשר לומר דזהו דוקא בחצי עבד וחצי בן חורין שגם קנין ממון שבו לא נפקע רק מצד התקנה (כמ"ש תוס' שם), משא"כ ע"י זכי' דאחרים שקנין ממון נפקע מדאורייתא, (הגם שאינו מוכרח מ"מ בכדי ליישב דברי קדשו של רבינו האלפסי ז"ל איפשר לומר כן), גם בל"ז אפ"ל כיון דמ"מ ספיקא הוא ותשלומי דידי' כפרה כמ"ש תוס' פרק אלו נערות (דף ל' ע"ב) תד"ה זר, והא דקתני משלם משום דכייל להו בהדי אשה דמת בעלך דאזי צריכה לשלם מצד הדין, והר"ן ס"ל כתירוץ השני דתוס' שם דהיכא דמותר בשפחה אוכל בתרומה, מש"ה שפיר קשי' ליה כיון דלא זכה לו לקנין איסור שבו ועודנו מותר בשפחה שוב אין צריך לשלם גם מצד ספק שהרי מותר לכתחילה לאכול בתרומה]: [ובהאי ענינא שמעתי מאאמו"ר המחבר זצלל"ה, מה שאמר בימי חורפו, בישוב קושיית רב גדול א', ולאשר כי הדברים נוגעים לסוגיין, ע"כ הצגתים הנה]

ב בש"ס גיטין [דף מ'] אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה. מ"ט גופו לא קני ליה איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לברי' לא מורית [ועיין רש"י שם], וידי"נ הרב הגאון וכו' מוה' זאב וואלף זצ"ל אבד"ק לאסק, הקשה לי דמבואר בש"ס כתובות (דף פ"ה:] אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל, והרבה טעמים נאמרו על דינא דשמואל, ושיטת הר"ת בזה משום דכל מלוה יש לו שני שיעבודים על הלוה, שיעבוד הגוף ושיעבוד על נכסיו אם הוא לא יפרע, מדין ערב, ושיעבוד הגוף לאו בר מכירה הוא. ואינו נמכר אלא שיעבוד נכסים בלבד, הלכך כשחזר ומחל ונפקע שיעבוד הגוף מחמת המלוה, ממילא פקע שיעבוד הנכסים שאין לו אלא מדין ערב דהמלוה את חבירו לא יתבע מן הערב תחילה עכ"ד, ושם דף פ"ו] איתא אמר אמימר מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי שטרא מעליא מן המוחלו, ומרהיטת הש"ס נראה דאמימר סובר גם בזה כשמואל דאפילו יורש מוחל, [ועיין רשב"א גיטין דף י"ג: ע"ש], ולשיטת הר"ת קשה, אמאי, הא שיעבוד הגוף שיש לו למלוה על הלוה אחר שמכר השט"ח דומה במישור לקנין איסור שיש להרב על העבד, דבעבורו אסור בבת חורין, וכמו כן הלוה נשתעבד בעבורו לשלם להלוקח שקנה השט"ח, וא"כ כמו דאמר אמימר דאיסורא לא מצי מורית, ה"ה דשיעבוד הגוף לא מצי מורית, ולמה יוכל היורש למחול לאמימר, הלא לדידיה לא זכה היורש בשיעבוד הגוף כלל, וזה לא קשה דגם בלא מחילת היורש יפטר הלוה דמיד שמת נפקע שיעבוד הגוף דמבואר בר"ן כתובות שם דזה דווקא היכא שנפקע מחמת המלוה או ע"י יורשיו]: והשיבותיו, דגבי מוכר שט"ח ישנו בשיעבוד הגוף שנשאר להמלוה גם זכות ממון, דכיון דעל ידו מצי מחיל בוודאי ירצה אותו הלוה ברצי כסף שימחול לו, ומש"ה מצי מורית לברי' גם לאמימר, כיון דגם זכות ממון יש לו בגוויה, משא"כ במפקיר את עבדו, דהנה רש"י ותוס' פליגי במעוכב גט שיחרור אם מותר בשפחה או לא, עיין תוס' גיטין שם ד"ה אותו, ולא מיבעיא לדעת רש"י דאסור בשפחה ובבת חורין א"כ כופין את הרב לשחררו כמו בחצי עבד וחצי בן חורין דמבואר במשנה דלקמן (מ"א] דכופין את הרב לשחררו, לכן לא יתן לו מאומה, וא"צ ליתן לו שטר על דמיו, דדווקא בח"ע וחצי ב"ח דלמשנה ראשונה עובד את רבו יום אחד, רק דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו הוא משום כפייה, דהרי בקטנים דלאו בני כפייה נינהו יום של רבו לרבו, כמ"ש תוס' לקמן (מ"ב ע"ב), לכן היכא דכופין צריך ליתן שטר על דמיו בשביל הפסד מעשה ידיו, משא"כ בהפקיר עבדו דמיד דהפקירו אין לו במע"י כלום], וגם לשיטת התוס' דמותר בשפחה, מ"מ הלא גם רבנן דר"מ [גיטין דף י"ב:] דסבירא להו [והכי קי"ל] דזכות הוא לעבד שיוצא מתח"י רבו לחירות, סוברים ג"כ דעבדא בהפקירא ניחא ליה רק דסברי דגדול הוא לו זכות של שיחרור, שא"צ לעבוד את רבו, משל הפקירו, כמ"ש תוס' שם י"ג.] ד"ה עבדא, אבל במפקיר את עבדו דע"י הפקירו א"צ לעבוד אצלו עוד, בוודאי ניחא ליה שלא ישחררו ויהא מותר בשפחה דעבדא בהפקירא ניחא ליה, ופשיטא דלא יתן העבד להאדון כלל בעבור השיחרור, נמצא דלא נשאר להאדון שום צד זכות ממון, רק קנין איסור בלבד, לכן אמר אמימר דלא מצי מורית לבריה, והוטב הדבר מאד בעיני הרב הנ"ל. ועיין בשעה"מ פ"ב מהלכות חגיגה שהביא בשם רי"ו דגם לשיטת התוס' כופין, וכתב שם דבכה"ג תליא בבחירת העבד, לישא שפחה, או שיכפו את רבו, א"כ בכל אנפי לא צריך העבד לרצות להאדון, וגם מה שתמה שם ע"ד הב"י אהע"ז סי' ד' דמפקיר עבדו מותר בב"ח מהא דאמימר]

ג המגיד משנה [פ' מהלכות מלוה ולוה הלכה ב'] כתב על דינו של הרמב"ם שם בתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים דאם אמר לו הלוה זכה בחפץ זה לפלוני זכה לו ואין אחד מבע"ח יכולין לגבות מאלו המטלטלין, והביא ראיות לזה וז"ל, כבר נתבאר (פי"ו] שאם ראובן חייב לשמעון מנה, ואמר ללוי הולך לשמעון מנה זה שאני חייב לו, שאם בא ראובן לחזור אינו חוזר אלמא זכה לו, וכיון שהוא אינו יכול לחזור בו, ודאי אין שאר בע"ח יכולים לגבות ממנו, וכן מבואר בפ"ק דגיטין גבי הא דתופס לבע"ח דכל היכא דלוה אמר תנו זכה עכ"ל המ"מ, וראיותיו תמוהים, דבהולך מנה אינו חב לאחרים כלל, ומש"ה אינו יכול לחזור, אבל היכא דחב לאחרים נוכל לומר דגם הוא יכול לחזור, גם מההיא דהאומר תנו ליכא ראיה, דהא כל החוב איננו רק לבעלים וכשהבעלים נתרצו מי מעכב בזה, וכן עמדו בזה רבותינו האחרונים, הלח"מ והקצה"ח [סי' ק"ה]

ונראה לפענ"ד בכוונת דברי המ"מ, בראייתו הראשונה, דעיקר ראייתו לא על חב לאחרים קאי, רק בא לדון בעיקר דינא דזכין לאדם שלא בפניו, איך מתהווה קנינו ע"פ סוגי הדת, ומפרש דברי הרמב"ם בהא דאמר לו זכה בחפץ זה לפלוני, הכוונה לאינש דעלמא שאינו בעל הממון, והנה בפשטא הא תרי קיוהא אית ביה, חדא בעיקר מילי דזכייה, דהא זכייה הוא מטעם שליחות, ואיך יועיל שליחות בכה"ג, דהא מצד המקבל לבד לא מהני שליחות לפי שאינו שליח של בעל הממון, רק גבי גט דהתורה ריבתה, כמבואר בירושלמי (פ"ד דמע"ש ובפרק האומר], וז"ל תמן התורה זיכה אותה בגיטה והיא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלה, אית לך למימר במתנה אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ע"כ, וגם מצד הנותן נמי, הלא הורע כח השליחות, דהא כל מידי דאיהו לא מצי למיעבד שליח לא מצי משוי [נזיר י"ב קידושין כ"ג], וכיון דאין אדם זוכה בשלו לאחרים [וכ"מ מדברי המ"מ פי"ז מהלכות אישות הלכה י"ד בשם הרשב"א עיי"ש, וברשב"א בחידושיו לגיטין (י"ג) תד"ה אמר אמימר] איך יעשה שליח, ואי משום דאית ליה תורת זכיה בממון אחרים, כדאיתא בקידושין שם גבי עבד, הא ליתא כיון דהחסרון בזכי' זו יסוב ממילא גם להמקבל, הלא גם בשל אחרים לא יוכל לזכות מטעם זה עצמו], רק בע"כ צ"ל דעיקר היסוד ותוקפי' הוא מפני שהזוכה נעשה שליח לשניהם כדאיתא בתו' ב"מ דף ע"א. בד"ה בשלמא עיי"ש], וכל חד מינייהו משלים חסרון חבירו, ועיין תוס' יומא (דף י"ט ע"ב) בד"ה מי, שכתבו דהיכא שהוא שלוחו של שניהם לא הורע כחו במאי דלא מצי למיעבד, וז"ל אע"ג דאנן לא מצינן למיעבד כיון דאף