זית רענן חלק ב קפג

וע"כ צ"ל דמטעם קנס הוא שהחמירה עליו התורה לשלם כל כך דהא חזינן היכא דיגיע לו ריוח משומא זו כגון במי שנוקב מרגליות וקצץ לו ידו דצריך לשלם לו שיעור נזקו דשמין אותו כעבד נוקב מרגליות הנמכר בשוק ואין שמין אותו כעבד סתמא כמ"ש הרא"ש בפ' החובל [סי' ד'], והיכא שקצץ לו רגלו של נוקב מרגליות אע"פ שבודאי אינו עומד לימכר בעבד דהא הוא עדיין ראוי למלאכתו ואע"פ כן שמין אותו כעבד הנמכר לכל התשמישים ונמצא שעדיף עוד בתשלומיו גם משלשים של עבד, דגם בשוה מאה סלע אינו נותן לו רק שלשים ובודאי דהוי מטעם קנס, וצער נמי ס"ל להרמב"ם דאינו בגדר תשלומין מן הדין כיון דמשלם לו כל היזיקו רק מטעם קנס הוא דמחייבינן ליה לשלם צערו, וראי' מגונב על מנת למיקט דאינו משלם את הצער, וההיא דב"ק נוכל לומר דמיירי בכגון שלא חסרו רק בצמתה וסופה לחזור דאזי תשלומי נזקו הן דמי שבת גדולה דלא שיימינן ליה כי אם לכל אחד ואחד כפי מה שהוא מתבטל ממלאכתו שהיה רגיל בה כמבואר בהחובל שם וזה הוי ממון, וזהו כוונת הש"ס שם דנקט נזק דממונא הוא וצער נמי משכחת לה דהוי ממון כגון היכא שנהנה הוא ע"י צערו של חבירו כמ"ש לקמן. והשתא מתיישב ממילא הא דפסק הרמב"ם [בהלכות נערה בתולה] דמשלם פגם ע"פ עצמו אע"ג דפגם היינו נזק משום דשאני פגם דמסקינן שם בכתובות (דף מ':] דשיימינן לה כשפחה הנמכרת בשוק להשיאה לעבדו, ועי' רש"י שם ד"ה למנוול וז"ל דכיון דבידו ליטול ממון לפוגמה ולביישה בושה זו השתא אפסדי' האי דפגמה עכ"ל. חזינן שפיר דלאו מגדר קנס הוא דמחייבינן ליה רק הואיל והפסידו ממון שהיה ראוי לו ליטול בכך, וצער נמי דמחייבינן ליה התם ע"פ עצמו י"ל דמשום דנהנה ע"י צערה חשיב שפיר ממון ולא מגדר קנס הוא דמחייבינן ליה רק דמי הנאתו הוא שמשלם, וקצת ראי' יש לזה מדברי תוס' כתובות דף ל':] ד"ה לא צריכה עיי"ש וז"ל ואפי' אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשוין כל שהו אזי מחויב בכל כמו שהיה שוה מעיקרא פרוטה או יותר עכ"ל. אלמא אע"ג דפחות משוה פרוטה אין בו דין ממון כלל בכל התורה, אפ"ה היכא דנהנה ע"י כן מחוייב לשלם כל הנאתו: סימן סב ליקוטי חידושים מאאמו"ר המחבר זצללה"ה [על סוגיא תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ועל סוגיא דמעמד שלשתן במס' גיטין דף י"א י"ב י"ג]

א דברי הרי"ף בסוגיין התמוהים מאד, כאשר כבר תמהו עליו רבותינו הראשונים נ"ע. במה שחידש דגם לדידן דפסקינן כרבנן דשיחרור הוי זכות, אפ"ה לא מהני, אלא שאינו יכול לחזור בו. אבל לא נפיק לחירות עד דמטא לידי', ומביא ראי' לזה וז"ל ואשכחן זכיי' כי האי גוונא, כדאמרינן לקמן הולך מנה לפלוני שאני חייב לו, אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו. חוזר עכ"ל הרי"ף. וכתב עליו הר"ן ז"ל וז"ל אין ענין זה דומה לנידון זה כלל, דהתם ודאי דינא הוא דלא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שיגיע ממון לידו, דאי אמרינן מיפטר, חוב הוא לו. אבל הכא כיון דזכות הוא לעבד, כשנתנו לשליח ואמר לו תן, הרי הוא כאילו קבלו העבד עכ"ל הר"ן, גם בעיקר דינא שחידש, צווחו ע"ז הר"ן והרמב"ן במלחמות וכל הראשונים ז"ל, מסוגיא ערוכה בקידושין (דף כ"ג) דמוקמינן למתני' שם כר' שמעון בן אלעזר דשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו, משום דגמר לה לה מאשה, מה אשה עד שיוציא גט לרשות שאינו שלו, אף עבד עד שיוציא לרשות שאינו שלו, ואם איתא דזכי' דעבד לא מהני רק לענין חזרה אבל לא נפיק לחירות עד דמטא גט שיחרור ליד העבד, הרי עודנו רשות שלו הוא

ונראה בדעת רבינו הגדול הרי"ף ז"ל דס"ל כיון דבגט שיחרור אית ביה צד חובה כרוך בעקבי הזכות, דהיינו מפני שאסרו בשפחה ועבדא בהפקירא ניחא ליה, אמרינן באמת שזכה לו רק לעיקר הזכות דידי', דהיינו קנין ממון שהיה לרבו בקנין הגוף דידי'. אבל צד קנין איסור שבו לא זכה לנפשו עד דמטא לידו, והכריחו לזה קושיית תוס' גיטין (דף י"ג] בד"ה עבדא בהפקירא ניחא ליה שכתבו שם וז"ל והא דקאמר התם [כתובות י"א] והא קי"ל עבדא בהפקירא ניחא ליה, מנלן, והא רבנן פליגי אר' מאיר ולית להו בהפקירא נ"ל ע"ש, ולהרי"ף ז"ל לא הספיק תירוץ התוס' שם דרבנן סברי דגדול זכות של שיחרור משל הפקר, משום דסבירא ליה דבעינן זכות גמור בלא עירוב צד חובה בזה, משום האי טעמא ס"ל לרבינו אלפסי ז"ל דבאמת לא זכה בעדו רק צד הזכות לחוד, ומשום שהרב רצה בשיחרור שלם שיהיה ישראל גמור ולא שיקנה בקנין ממון לבד דאל"כ למה צריך לשחררו הרי איפשר לו להפקירו], אמרינן דשיורי קא משייר לי' בזכי' זו עד דמטא לידי' ואז נגמר השיחרור לגמרי, שאז יזכה העבד בקנין הגוף עצמו, ומש"ה כשמת האדון ועודנו לא מטא לידי' ואזי לא נגמר השיור עד תומו, הרי הוא עבד לגמרי וכאילו לא זיכה לו כלל, וכעין סברא זו מצינן בתוס' ב"מ (דף כ') בד"ה שובר, דאפי' לאביי ל"א עדיו בחתומיו זכין לו גבי שיחרור לענין קנין איסור שבו כלל רק לקנין ממון מצד תקנת חז"ל, וגם לקנין ממון דוקא היכא דמטא לידי' אח"כ כדאי' שם], והראי' שהביא מהולך מנה לפלוני שאני חייב לו, דאמר רב חייב באחריותן ואם בא לחזור אינו חוזר והכי פסקינן [הכי אזדא ראייתו], אע"ג דס"ל לרב בסנהדרין (דף ע"ב] גבי הבא במחתרת דאפי' איתא בעינייהו פטור מטעמא דאמרינן שם, דהא יש לו דמים ונאנסו חייב אלמא ברשותי' קיימא ה"נ ברשותי' קיימא, ועיי"ש היטב בפי' רש"י [ובחידושי הר"ן], תוכן הדברים דרב ס"ל דגדר שלו מיתלא תלוי באם עומד ברשותו גם לענין יוקרא וזולא וכל האחריות, אזי נשלם גדרו ונקרא שלו ועומד ברשותו, והא דגזלן מחויב להחזיר גוף הגזילה כשהוא בעין, הוא ג"כ מצד חיוב תשלומין דרחמנא רמי עליה, מפני שצריך לשלם ממיטב היכא דליתא בעינא, שכל כ"ד אבות נזיקין הוקשו למיטב [ש"ס ב"ק ד:] לכן היכא דאיתא בעינא אין לך מיטב יותר מזה, שאדם רוצה בקב שלו וכו'. או מפני שיקיים העשה דוהשיב שמנתק הלאו שעבר, אך צריכינן להבין היאך יתורץ לרב קושיית רבא שם משואל, הכי נעלם חלילה מרב פרשה שלימה דכתיבא בשואל שחייב באונסין, ואעפ"כ עומד ברשות בעלים לכ"ד, והכי ס"ל לרב בהדי', עיין ב"ק (דף י"א] אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן ולא לניזקין ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי, ועיי"ש במסקנא דס"ל לרב דגם לשואל שמין, ומבואר שם בתוס' ד"ה אין שמין וז"ל וה"ט דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים, אבל מזיק לא נתחייב אלא כמו שהזיק וה"ט דמ"ד אף לשואל כיון דחייב באונסין נמצא שקנאו משעה שהוציאו מיד בעלים והדמים הוא דנתחייב כמו גנב וגזלן עכ"ל, ונמצא תמצית דבריהם סובבים והולכים ג"כ על משקל זה דגדר שלו מיתלא תליא בחיוב אחריותן, וכיון דלמסקנא ס"ל לרב דאף לשואל שמין לא מפני דמסלקינן סברא זו לגמרי, רק דבע"כ צריכין לחלק בין גנב וגזלן לשואל, דשאני גזלן שעומד ברשותו לכל אחריותו ואפי' לענין יוקרא וזולא ג"כ עומד ברשותו, דהיכא דליתא בעינא צריך לשלם כדמעיקרא כשעת הגזילה, משא"כ בשואל דיש לו מיהת צד פטור כגון במתה מחמת מלאכה לכן אינו עומד ברשותו לענין יוקרא וזולא, שהרי כל השומרין אינם משלמין אלא כשוויין בשעה שנאבדו מן העולם, ויוקרא וזולא הוא סוג וכללא שע"י זה נכנס. בשמא דשלו לכל דבר אפי' לקולא לענין איסורין, כדאיתא ביבמות [דף ס"ו:] ותסברא נהי נמי דמחוייב בגניבה ואבידה ובאונסי' בכחשי' ובנפח' דמי' מי מיחייב הא לא דמי אלא לסיפא ישראל ששם פרה וכו' אבל כהן ששם פרה וכו' יאכילנה כרשיני תרומה, ולמעיין שם נראה להדיא דהא דנקט גניבה ואבידה ואונסין הוא לאו דוקא, שהרי אפי' בשואל נמי דינא הכי, דישראל ששאל מכהן מותר להאכילה בתרומה, ולהיפוך אסור [כמבואר ברשב"א שם], רק דעיקר תלי' בין היכא שעומד ברשותו גם לענין יוקרא וזולא הוא דנכנס בגדר בעלים ושלו לכ"ד, ומש"ה כהן ששם פרה מישראל רשאי לכתחילה להאכילה בתרומה

נמצא לפ"ז גבי הלוואה דעומד ברשות הלוה לכ"ד מדאורייתא. רק משום איסור רבית דרבנן הוא דאמרינן בהלוה לו סאה חיטין הוקרו נותן לו דמיהם הוזלו נותן חטים [בבא מציעא (דף ע"ה) ועיין בתוס' ב"ק (דף צ"ז) ד"ה המלוה שמחלקין בין הלואה לגזילה, הכוונה ג"כ מחמת איסור דרבנן], אבל מצד עיקר החיוב ס"ל לרבינו האלפסי ז"ל שגם בהלואה הוא ברשותו לענין יוקרא וזולא, ורב