זית רענן חלק ב קפב

ולמעיין היטב בדברי קדשו שכל אלו הראיות יסבו בלכתן על מ"ש בתחילה והאיכא משכון גבי' דמצי תפיס ליה אאגרי' הרי הם קנוים בידו, אזי תו ליכא פתרא לסוגי' זו גבי עשה לי שירים ונזמים דאמאי א"מ לכ"ע כיון דאומן כמשכון שלא בשעת הלואה הוי דהשתא ליכא למימר דאיירי כשכבר החזיר לה כמ"ש רמ"א, דכיון דקנוי בידו משום דמצי תפיס ליה תו לא נפקע קנינו ולא הורע כחו במה שהחזירן כיון שעל דעת שתשלם לו החזירם לידה, וכן במשכון שהחזירו ללוה על דעת שישלם לו לא נפקע קנינו שהרי לא נעשו מטלטלין אצל בניו, וכן מדברי רמ"א גופי' מוכח להדי' כן שהרי מוקי לסוגיא דעשה לי שירים ונזמים בשכבר החזיר לה, ואפ"ה למאן דס"ל אומן קונה בשבח כלי מקודשת, וכבר מבואר בדברי ר"ן בפ' כל הנשבעין דקנינו של משכון עדיף מקנינו של אומן, ולהכי כל ראיות הללו נשגבות המה למאי שהקדים הר"ן שם דל"א כיון דמצי תפיס ליה כלומר כיון דבידו לתפוס כבר קנויים בידו דא"כ אמאי אינה מקודשת אפי' בשכבר החזיר לה כיון דעל דעת לשלם לו החזירם לא נפקע קנינו, וגם אמאי עובר בב"ת כיון דלא נפקע קנינו כמו למ"ד דאומן קונה בשבח כלי דאינו עובר אפי' בשכבר החזירם משום דבחזרתו לא נפקע קנינו ועודם קנוים בידו אבל רבינו רמ"א כבר העלה ארוכה לפצעים האלו דלאו משום דמצי תפיס ליה אלא משום דסתם אומן דעתו למיתפס אשכרו, לכן בשכבר החזירם דחזינן להדיא שיצא מן הכלל, והוכיח סופו על תחילתו שלא עלה במחשבתו לתפוס אשכרו ולא היו קנוים בידו תו ל"ק ליה מידי מעולם. אבל כשקידשה בשעה שמחזירם עודנו לא יצא מן הכלל

ולפ"ז נכונים הדברים בעצמותן ואין אנו צריכין לטעמו של בעל קצה"ח דלהכי למ"ד אומן קונה בשבח כלי אינו עובר בבל תלין דדמי כאילו כבר פרע לו וחזר והלוה לו, וכן גבי משכון דלטעמי' הא תינח לענין ב"ת אבל אמאי מקודשת בשכבר החזיר לה, כדמוכח להדיא מרמ"א דמוקים לפלוגתייהו בשכבר החזיר לה טרם שקידשה, אלא משום דעודנו לא נפקע קנינו

ז ולפ"ז תו לא קשה על הרמ"א מכל קושיו' הנ"ל, לבד קושיית הרשב"א מברייתא דכל זמן שהטלית ביד האומן על בעל הבית להביא ראי' משום דנאמן במיגו כדאיתא ב"ב (דף מ"ה], דמאי שכתבנו לעיל (באות ה'] ליתא שהרי אומן כהלוהו פירות דמי, ועוד דאומן דמי למשכון שלא בשעת הלואה וכמש"ל באות ו'] ואיפשר לדחוק דסוגיא זו קאי לתירוצא בתרא בב"מ דל"ל סברא זו וכמש"ל, ועוד אפ"ל דבל"ז צ"ל לדעת הש"ך סי' ע"ב ס"ק צ"א] דכל היכא דאינו מחויב לישבע שבועת המשנה אמרינן מיגו אפי' חוץ לב"ד והכא גבי אומן דנאמן בלא שבועה מדקתני נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל יהיה מאיזה טעם שיהיה], הא דקתני כל זמן שהטלית ביד אומן אין הכוונה דעודנו בידו כשעומד לדין, אלא שנפלו הטענות שביניהם כשהיה בידו אפי' חוץ לב"ד לפני עדים והחזירו לבעל הבית מיד אפ"ה נאמן במיגו, וסיפא דקתני נתנה לו כשנפלו הטענות שביניהם לאחר שהחזירה ליד בעה"ב, ובין ברישא ובין בסיפא כבר החזירה ליד בעל הבית, וכל זמן שהטלית ביד האומן על הטענות קאי, וכיון שכן תו לא קשה, שגם בלא מיגו נמי משום דקנוי בידו, דכיון שהחזירו ולא תפיס אשכרו הוכיח סופו על תחילתו שלא היו קנוים לו מעולם, ולא עלה על דעתו לתפוס על שכרו וכמש"ל

וא"ל דאכתי מנ"ל לש"ס ב"ב להקשות על רבה דילמא לעולם באומן לית ליה מיגו והא דנאמן כל זמן שהטלית בידו דהיינו שעודנה בידו בשעה שתבעו לפני ב"ד, ומשום שאין לך גילוי דעת יותר מזה, ויש לו קנין בגופה, ורק בתר השתא הוא דאזלינן, ולא משגחינן על מה שטענו כבר היכא דהשתא ליתא בידו, ויש לומר דמסתמא רישא כגוונא דסיפא מיירי דקתני עבר זמנו המוציא מחבירו עליו הראיה דזהו כשתחילת הטענות היו כשעבר זמנו, אבל היכא שכבר טענו בזמנו דהיינו בסוף הזמן ובעה"ב טען שלא קצץ אלא אחד וגם השתא עומד בטענתו, אזי אפי' כשעבר זמנו נשבע ונוטל (לדעת בעל המאור שם נאמן לעולם בשבועה, דבתר טענה ראשונה מסרך סריך, ולשאר פוסקים נותנין לו יום א' לאחר זמנו כנגד יום התביעה], וכשם דבסיפא לא אזלינן בתר השתא לחוד, רק בתר הזמן שהתחילו לטעון, ועיקר חילוק הדינים דקתני על תחילת הטענה קאי, והיינו דדווקא היכא שהתחילו לטעון אז, ואזי הוא דאמרינן עבר זמנו המע"ה ה"ה ברישא דכל זמן שהטלית בידו, היינו דוקא היכא שהתחילו לטעון בשעה שבידו, אע"ג שכבר החזירה לידו קודם שבאו לב"ד, וכמו בנתנה לו דסיפא דקתני בזמנו נשבע ונוטל דקאי על תחילת טענותיהם כשהיו בזמנו אע"ג דאח"כ באו לפנינו לאחר זמנו, ומזה מוכח ממילא דמשום מיגו הוא ולא משום קנינו בגופו וכמש"ל ועיין

ח איברא עודנו קשיא קושי' עצומה על הרמ"א דמוקים לה לסוגיא דעשה לי שירים ונזמים כשכבר החזיר לידה עד שלא קידשה, דא"כ לאוקימתא דפליגי בישנה לשכירות מתחילה ועד סוף דר' מאיר סובר אינה לשכירות אלא לבסוף ולהכי מקודשת, דתרווייהו המלוה והקידושין בהדי הדדי קאתו, ואי בשכבר החזיר לה קודם שקידשה, א"כ גם לר' מאיר הוי ליה מלוה, ובב"ש [כ"ח ס"ק ל"ט] הניח בתימה קושיא זו

וזה בימי חורפי ישבתי על נכון בפשטא ע"פ דברי רשב"א קידושין שם וז"ל מר סבר אינה לשכירות אלא בסוף, ומר סבר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, כלומר וכל פורתא ופורתא הוי מלוה עלי' וכי מצטרף לפרוטה מלוה היא והמקדש במלוה אינה מקודשת, וקשי' לי ומ"ש מהתקדשי לי באלו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה שאע"פ שאין באחת מהן ש"פ מקודשת דכי מתאכלי ברשותה קא מתאכלי דהכא נמי שכירות זה לא ניתן לחזרה ופורתא פורתא כי אתי זכיא ביה איהי בתורת קידושין וכי מלו לפרוטה א"נ לכשנגמר הכלי מקודשת דהאי שכירות לא למלוה דמי כדאמרן, וי"ל דהתקדשי לי באלו שאני הואיל ואיתנהו כולהו קמן מונה והולך הוא, אבל שכירות דבשעה דאיתא להאי פורתא ליתא להאי ולא אתי להאי עד דאזיל ליה אידך לא חזו לאצטרופי כלל והלכך א"מ, אבל אי סבירא לן דאינה לשכירות אלא בסוף כולא אגרא בבת אחת אתי והלכך מקודשת כנ"ל עכ"ל הרשב"א

ולפ"ז תו ל"ק דכיון שנעשה מלוה בפעם אחד ואז ראוי' להתקדש בהם, א"כ הרי נעשה מלוה זו על דעת שתתקדש בהם, ודמי לקידשה לאחר ל' יום דמקודשת אע"פ שנתאכלו קודם לזה, מפני שמלוה זו נעשה על דעת שתתקדש בהם דאע"פ שצריך לקדשה מחדש לאחר שעשאן כמ"ש בב"ש שם ס"ק ל"ח], מ"מ לא דמי להתקדשי לי בזו ובזו ואכלתן טרם שגמר לקדשה, דאינן מצטרפין לפי שכבר נעשו מלוה, דהתם בידו לגמור מיד, לכן כשלא גמר נעשין מלוה ודמי למלוה שלפני הקידושין, משא"כ הכא שכבר עשה כל מה שבידו, שכבר אמר וקידשה בשכר מלאכה רק שהדין גורם שצריך לקדשה מחדש, כל כה"ג כמלוה שלאחר קידושין דנינן לה, ואם הוא חוזר אח"כ ואינו רוצה לקדשה והיא רוצה, אינה צריכה לשלם לו בעד שכר מלאכתו כלום כמו בקידשה לאחר ל' יום שאם הוא חוזר אין צריכה לשלם לו כלום ובזה חלוק ממלוה כמ"ש ר"ן שם

ובספר תפארת ירושלים סוף מס' ב"ק ימצא המעיין מה ששייך עוד לדינים אלו: סימן סא

א בטור [סוף סי' צ'] מביא דברי הרמב"ם (פרק ה' מהלכות חובל ומזיק הלכה ו'] וז"ל אבל אם לא היו שם עדים כלל הוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובבושת ובריפוי ע"פ עצמו עכ"ל, ועיין בראב"ד שהשיג עליו, והה"מ שם תמה עליו מסוגי' דב"ק [דף ד"ש דקחשיב ר' אושעיא י"ג אבות נזיקין והם חמשה אלו ומקשינן ר' אושעיא אמאי לא תני הני דר' חייא ואמר בממונא קמיירי בקנסא לא קמיירי נראה שכל אלו הדברים ממון, וכן איתא בריש פרק החובל אדם באדם ואדם בשור דממונא הוא ליעבד שליחותייהו, וכן הקשו מסוגי' דכתובות (דף מ"א] דמשלם בשת ופגם ע"פ עצמו ופגם היינו נזק, ועיין ברמב"ם [פרק ב' מהלכות נערה בתולה] דפסק בעצמו דמשלם בושת ופגם ע"פ עצמו, ועיין בהה"מ שם שהניח דברי הרמב"ם בצ"ע, ולפענ"ד נראה לתרץ דברי הרמב"ם ולהקל מעליו עול הקושיות מסוגיות הש"ס הנ"ל, והוא דהרמב"ם נקיט האי כללא בידי' דכל היכא דהוי התשלומין קצובין שלא לפחות מהם אזי נדונין כקנס כמו שפירש רש"י במס' כתובות (דף מ"א ע"א ד"ה אינו משלם] וז"ל דקנס נינהו שאפי' אין יפה דינר נותן שלשים עכ"ל עיי"ש, וא"כ גבי נזק דאדם שחסרו אחד מאיבריו דהוי דינו קצוב לשום אותו כעבד אע"פ שאינו שוה כל כך דלא היה יכול למכור עצמו בעבד לעולם אע"פ כן אין פוחתין הימנו ומש"ה נקט דהוי קנס ואינו משלם ע"פ עצמו,