זית רענן חלק ב קפא

שהטלית ביד האומן אמאי אינו נאמן אלא במיגו כדאיתא שם בסוגי', ומתרץ שם ע"פ דעת רש"י ותוס' דכל זמן שלא החזיר לו טליתו עודנו לא נתחייב כלום ואפי' מלוה לא הוי, ובזה מתרץ נמי קושי' הראשונים דאם איתא שגם אומן קונה משכון למה צריכין לאהדורי בתר טעמא דלהכי דינו כשומר שכר משום דתפיס ליה אאגרי' תיפוק ליה דמשום קנין משכון נעשה שומר שכר

ולפי ענ"ד לא נראה דהיכא שרוצה להחזיר לו טליתו רק שתובע שכרו דנימא דעודנו לא נעשה מלוה, כיון שמוכן בידו להחזירו לו שלו ושכרו הוא דקתבע, וע"כ לא קאמרי רש"י ותוס' אלא שמעכב האומן להחזיר לו ע"י סיבה אחרת כגון בעשה לי שירים ונזמים, ולא החזירם לידה בשעת קידושין, יהיה ע"י איזה סיבה שיהיה כל שאין העיכוב מחמת הבעה"ב, אזי נכונים הדברים דאפי' לר"מ דס"ל דמקודשת במלוה מ"מ כל כמה שלא החזירם לא נתחייבה, אכן היכא שמוכן להחזירם מיד רק שהעיכוב ע"י בעה"ב בשביל שכרו פשיטא דנעשה מלוה למפרע משעה שמוכן ורוצה להחזירם לידו

והנראה לפענ"ד לפרק מעל רבינו רמ"א קושי' הרשב"א, דנאמינו לאומן בלא מיגו דידעינן דאתי לידי' אדעתא דאגרי' ודינו כמו במשכון דנאמן בלא מיגו משום דקני' ליה מדר' יצחק, דברייתא זו ר' יהודה היא דסבירא ליה שגם בקציצה לא מידכר, ור' יהודה בע"כ סבירא ליה דבעל חוב לא קנה משכון בשעת הלואה, שהרי ס"ל הלוהו מעות שומר חנם. איברא לדברי הר"ן קידושין פ' האיש מקדש דאומן כהלוהו פירות דמי וגם למ"ש לקמן (אות ו') דאומן כמשכון שלא בשעת הלואה דמי ליתא למה שכתבתי]

גם מה שכתב הקצה"ח שם על קושי' שני' דל"ל לפרושי טעמא משום דתפיס אאגרי' ת"ל דהוי כמלוה על המשכון, וחידש שם דמידי הוא טעמא דמלוה עה"מ גופא משום דבידו לקדש בו והנאה זו שוה פרוטה אבל האומן אין בידו לקדש בשכר מלאכתו המגיע לו על הכלי דכל זמן דלא מחזירו לא נעשה מלוה ומנה אין כאן וכו', דגם רבינו ירוחם ורמ"א מיירי כשקידש בהם האשה שמגיע לו ממנה שכר מלאכתו דנעשה בשעה שמחזיר לה מלוה למפרע וקנוי בידו למפרע כדין משכון, משא"כ באשה דעלמא

ולפענ"ד נראה ברור דלדעת רבינו ירוחם ורמ"א גם באשה דעלמא מקודשת כשקידשה בכלי בשכר מלאכתו שמגיע לו, שהרי קידשה אדעתא דהכי שתחזירו לבעלי' ותקבל ממנו שכר מלאכתו שמגיע לו, ואז הרי נעשה מלוה למפרע וקנין למפרע, וכשם שיכול לקדש בהם האשה בעלת החפץ דלאחר שהחזיר לה נעשה למפרע מלוה וקנין כאחד, הרי יכול להקנות כל כחו וזכותו לאחרים, וכשם דבידו לעשות מלוה וקנין למפרע כן הקנה זכות זה לאחרים, הגע בעצמך דאפי' במשכון לו שדהו על תנאי באם לא יפדה בתוך הזמן יקנה מעכשיו [בגוונא דלית ביה משום אסמכתא] הכי לא יכול לקדש בו תוך הזמן, ואח"כ כשהגיע הזמן ולא נפדה וקנוי בידו למפרע גם היא מקודשת למפרע, מכל שכן גבי אומן דבידו הוא שיקנה למפרע, וכן לאחר שקידשה הרי בידה שתקנה למפרע, והרי קידשה בזה שתחזירו לבעלים, ואז יקנו שניהם למפרע. ועוד שגם קודם שנודע לנו בבירור מ"מ טובת הנאה זו שוה פרוטה ומקודשת מיד בטובת הנאה דמזדבני בדינרי, ועי' ברמב"ם פרק כ"ב מהלכות אישות הלכה ט"ו] ובמגיד משנה שם שמביא בשם הירושלמי דבעל שמכר בנכסי מלוג שאם תמות היא יהיה קנוי ללוקח, דלא קנה כלל מפני שבעל אין לו צד זכות בגופם רק לאחר שתמות, אע"ג דלאחר שתמות קנוי לבעל למפרע מצד תקנת אושא ודינו כלוקח ראשון, שאני התם דעיקר תקנת אושא משורש בדין ירושתו לכן עיקרו מתחיל מדין ירושה, ולכשיהי' ראוי ליורשה מאז עשאוהו למפרע כלוקח ועוד דהתם אינו בידו משא"כ גבי אומן [ולקמן בדיני שאולה ושכורה סי' פ"א אות ח' הארכנו בפרט זה]

ובעיקר קושי' הראשונים הנ"ל שתסוב לדעת רמ"א דהא דהוצרך הש"ס לטעמא דתפיס ליה אאגרי' משום דבלא"ה אמרינן דסתם אומן לא נחית אדעתא דהכי, ואדרבה מזה נסתעף עיקר דינו שהמציא בדרכי משה דמסתמא תפיס ליה אשכרו, וממילא דינו כמלוה על המשכון, והוא דבשקלא וטריא דש"ס ב"מ דף פ':] איכא שני תירוצים שם ולתירוץ בתרא דמחליף רבה בר אבוה ברייתא דשוכר לית ליה סברא זו דס"ל דסתם אומן לא נחית לכך, וס"ל לרשב"א וריטב"א ור"ן הנ"ל דסוגיא דהאיש מקדש דתלינן פלוגתא דר"מ ורבנן באומן קונה, ולא במלוה על המשכון דפליגי גם כן ר"מ ור"י, דלר"י דס"ל דהלוהו מעות שומר חנם בע"כ לית ליה דר' יצחק במשכון בשעת הלואה, ורבנן דר"מ בכ"ד הוא ר' יהודה [תוס' כתובות ל"ו ד"ה ואם], אלא משום דסוגיא זו קאי לתירוצא בתרא דש"ס ב"מ דמסתמא לא נחתי אדעתא דתפיס אשכרו. איברא רבינו רמ"א דנחית לדינא פסק כלישנא קמא, וטעמו ונימוקו עמו ע"פ המסורת בידינו דר"מ ור"י הלכה כר"י ואנן פסקינן דשוכר כשומר שכר, וגם אמרי' בעלמא דסתם מתניתין ר' מאיר וכיון דבע"כ לדידן ס"ל לר"י דשוכר כש"ש א"כ בע"כ צ"ל כתירוצא קמא כי היכי דתיתוקמי כר"מ דשאני אומן דתפיס ליה אשכרו, וכיון דאיתא לסברא זו מנ"ל דר"י פליג עליה דר"מ בזה. איברא למאן דמחליף לית לן כלל סברא זו, הגם דאפ"ל שגם לתירוצא קמא לא אמרינן דסתם אומן דרכו לתפוס אשכרו והוי כאילו גילה דעתו דתפיס אשכרו, רק דהוי כש"ש בהאי הנאה שיכול לתפוס. אבל רבינו ניחא ליה לפרש כפשטא, דאלת"ה במאי פליגי בלישנא בתרא, אלא ודאי דאי לאו דסתם אומן נחית אדעתא דהכי אפי' שומר שכר לא הוי, ובשביל דקשיא ליה לרמ"א דסוגיא שלימה דקידושין הנ"ל תיתי שלא אליבא דהלכתא כלישנא בתרא דלית לי' דסתם אומן נחית אדעתא דהכי, להכי מוקים לה בשכבר החזיר לה קודם שקידשה

ועפ"י דברינו נפקותא רבה לדינא דבדבר דלא שייך כלל קנין בשבח כלי כגון בשליח ששלח להביא כליו ממקום אחר וקידש אשה בחפצים [על שכרו המגיע לו] דלדעת הקצה"ח לכ"ע אינה מקודשת, ולדעתינו מקודשת לדעת רמ"א דפסק כרבינו ירוחם, וכתב בדרכי משה שהוא לכ"ע, דס"ל דרשב"א וריטב"א ור"ן לא כתבו דבעינן גילוי דעת דתפיס ליה אשכרו רק כדי לפרש השקלא וטריא דקידושין הנ"ל וכן הברייתא דאומן כל זמן שהטלית בידו דבלא מיגו לא מהימן כנ"ל. אבל לדינא איפשר דמודים בזה משום דפסקינן כלישנא קמא

ולדברינו אלה מסולק מעל רבינו השגת הגאון החסיד מוהרא"ו זצוק"ל בספרו בביאור אבן העזר דאיך איפשר לומר דסתם אומן הוי כגילה דעתו דתפיס ליה אשכרו, דא"כ בלישנא בתרא שם מתניתין דלא כר"י דס"ל דשוכר כשומר חנם, הרי בהלוהו פירות מודה ר"י דמלוה על המשכון שומר שכר והרי אומן כהלוהו פירות דמי, ולמה שכתבתי דמקור דינו של רמ"א נובע מלישנא קמא שם, ניחא שהרי ללישנא בתרא אפי' לר"מ לא הוי בהאי הנאה דמצי תפיס לי' אשכרו, אלא משום דשוכר כש"ש, ואיך איפשר להוסיף ולומר דמסתמא הוי כגילה דעתו והוי כמלוה על המשכון

ו ודע דמלשונו של רבינו רמ"א שם [סי' כ"ח סעיף ט"ו], וכן מלשונו של רבינו ירוחם שמביא דין זה בשם רבו רבינו אשר"י, דאם קידש בשכרו לכ"ע מקודשת כשקידשה בשעה שמחזיר לה, נשמע דהוי כמשכון שלא בשעת הלואה שהרי רבינו האשר"י ס"ל דבמשכון בשעת. הלואה אינה מקודשת, וכן הרמ"א הביא בהג"ה דעתו להלכה, וכאן כתב דלכ"ע מקודשת, א"ו משום דתפיס ליה מעצמו דינו כמשכון שלא בשעת הלואה, ונשמע מזה דמי שהפקיד פקדון ביד חבירו, והלה תפיס ליה על חובו נידון כמשכון שלא בשעת הלואה. אבל לענין בל תלין אפי' להפוסקים דגם במשכון בשע"ה קני' ליה מ"מ כיון שהחזיר לו האומן ולא תפיס ליה אשכרו, הרי הוכיח סופו על תחילתו דמעיקרא לא היה בדעתו לתופסו

לכן מה שמסיים שם בעל קצה"ח [סי' ע"ב ס"ק כ"ג] דגבי אומן אם הבעלים נתנו לו משכון על שכרו שאינו עובר בבל תלין, אפי' כשהחזירו לו, לדעתי לא יצא מידי ספיקא דלהפוסקים דמשכון בשעת הלואה לא קני' ליה פשיטא דעובר בבל תלין

וע"פ דברינו הנ"ל תו ליכא מדברי ר"ן בפרק האיש מקדש סתירה מוכרחת לדברי רבינו רמ"א הנ"ל, דז"ל שם דאמרו למ"ד ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף אינה מקודשת דהו"ל מקדש במלוה ואמאי לא והאיכא משכון גבי' דמצי תפיס ליה אאגרי' והמקדש במלוה שיש עליו משכון מקודשת, ותירץ דשאני משכון דקני לי' מדר' יצחק. אבל האי כיון דמעיקרא לאו בתורת משכון אתי לידי' לא קני ליה, תדע דתנן בפ' האומנין כל האומנין שומרי שכר ואמרינן עלה דסתמא כר"מ ולא כר"י ואילו במלוה שיש עליו משכון מודה ר"י בהלוהו פירות דש"ש הוא ואומן כהלוהו פירות הוי וכו' [זהו שכתבנו לעיל באות ה'] ועוד דבפ' המקבל אמרינן דלמ"ד אין אומן קונה בשבח כלי עובר בבל תלין, ואילו היה קנוי כקנין משכון ודאי שלא היה עובר, אלמא דלא חשיב משכון דידי' עד דליתבעו מיני' ותפיס ליה אאגרי' כעובדא דמלוגא דשטרי עכ"ל הר"ן: