זית רענן חלק ב קפ

הקציצה בלא מיגו לכן מהני המיגו לפוטרו משבוע' דתו לא שייך טעמם של הגאונים משום דלא עדיף מכל הנוטלין שאינם נאמנים בלא שבועה, דזהו כשנוטל ע"י מיגו, אבל היכא דנוטל בלא"ה ואין צריך למיגו רק לענין השבועה בלבד, פשיטא דמהני לפוטרו משבועה לדעת רוב הפוסקים [ור"ן בעצמו מכללם] דמהני מיגו לפוטרו משבועה, והוא תמיה רבה והשגה עצומה על הר"ן, והש"ך תירץ בזה גם קו' הראב"ד מרבה בר שרשום עי"ש

איברא לקושטא דברי הר"ן ברורים וצלולים ובכוונה עזב מידו באשר החל ולא סיים גמר דבריו כמו שהחל וכתירוצו של הש"ך, מפני שכבר נשמע מכללו דלכ"ע לא אמרינן מיגו במודה במקצת דאי בעי כפר הכל, משום דיכפור ביותר ולא ירויח רק לפוטרו משבועה, ואפי' שגם עתה חבירו מכיר בשקרו, ואפי' לרב ושמואל דסברי דמהני מיגו דהעזה לפמ"ש, אבל במודה במקצת גילה רחמנא דהוי מיגו דהעזה יתירה ולא מהני לפמ"ש כמ"ש תוס' שבועות [דף מ"ה:] בד"ה מתוך, הגם דלענין ממון מהני כמו בעיזי דאכלו חושלא [ב"ב דף ל"ו], דעתה מודה לו בעיזי גופייהו ומהימן במיגו דכפר בכולהו, [ועיין בסימן שלפנינו אות ח'] אבל לענין שבועה לכ"ע ל"א מיגו במודה במקצת: ומעתה היאך יעלה לרפואת תעלה מיגו כזאת לגבי אומן שטוען במקצת דמי הטלית שתח"י לפוטרו משבועה במיגו דאי בעי כפר בכל הטלית, ובשגם שאצלו גרוע כחו של מיגו ביותר ממודה במקצת דעלמא, שכפי טענתו אין חבירו מכיר בשקרו כל כך שיש לתלות בשכחה דבעה"ב

אלא בע"כ צ"ל משום דביד האומן לומר הריני כשאר תובעים ואי איפשי בתק"ח שתקנו לטובתי, וא"כ הרי הוכרח למיגו זו לענין דמי הקציצה, שהרי לגבי ממון מהני מיגו כזו, וממילא פטור גם משבועה, והדרא הקו' לדעת הגאונים גבי משכון דמחייבי בשבועה בכה"ג, שהרי גם גבי אומן דמי לזה עין בעין במשקל אחד בלא מגרעת כלל, לכן הוכרח הר"ן לסיים דאין זה בגדר וסוג מיגו כלל, רק שע"י שמתירא הבעה"ב הוא כמפוייס ועומד, ועיין

ב ולפ"ז גם קו' הראב"ד מרבה בר שרשום (ב"ב דף ל"ב:] קמה כחומה נשגבה, שהרי התם נמי הוי כמודה במקצת במיגו דכופר הכל דלא מהני לפטורי משבועה, [והא שהקשו תוס' כתובות (דף פ"ז:) גבי פוגמת דלהימנוה במיגו דכ"ה, דהתם שאני דדמי לסלעין דנרין דנאמן במיגו דשתים דמסייע לו שטרא, ה"נ אילו לא פגמה מסייע לה שטרא], איברא גבי רבה בר שרשום יש להעמיד תירוצו של הש"ך לדעת הרא"ש גבי שבועת השותפים דמהני מיגו דהעזה לפמ"ש דבמיגו כל דהו אוקמו אדינא, וה"ה התם כיון דאיכא שטרא דמדינא דאוריי' נאמן בלא שבועה, אבל לדעת הר"ן בסוגיין דלא מהימן רק לגבי שכרו שלא בעדים והבו דלא לוסיף עלה קשיא מרבה בר שרשום, דהתם ג"כ דמי למודה במקצת במיגו דכ"ה, ועיין ש"ך [סי' צ"ג ס"ק ד']

ועפ"ז מה שמסיים הש"ך בס"ס פ"ט] דבכל הנשבעין ונוטלין ותפס מחבירו ויש לו מיגו דנאמן בלא שבועה לפענד"נ דלמ"ב דבנוטלין מצד תקנתא דרבנן לחוד כגון נגזל ונחבל לא מהני מיגו כזו לפמ"ש, אלא אפי' בנוטלין דמדינא נוטלין בלא שבועה, לפום הכרעת רמ"א [בסי' צ"ג] גבי שבועת השותפין כר"ן דלא אמרינן בעלמא דבמיגו כל דהו אוקמוהו אדינא אפי' מאינו מעיז למעיז, מכ"ש במודה במקצת דגריע מיניה דלא מהני לפמ"ש, לדידן דפסקינן לדינא דגאונים גבי משכון, דלדעת רבינו אפרים שחולק עליהם פשיטא דמהני כשתפסו אפי' בנוטלין מתקנתא דרבנן ויש לו מיגו, שהרי יכול לומר הריני כשאר תובעין ואי איפשי בתקנת חכמים, ומהני מיגו לממון וממילא פטור גם משבועה. איברא באומן כשחולקין על הפרעון לדידן נאמן בל"ש מטעם דתפוס ועומד

ברם הרשב"א בחידושיו תירץ על הקו' הנ"ל גבי אומן כדעת הש"ך דהוי מיגו לפמ"ש, וצ"ל לדעתו דס"ל כדעת הרא"ש בשבועת השותפין דבמיגו כל דהו אוקמו אדינא, הגם שאינו מעיקר דינא דאוריי' רק שלאחר תקנתא שעשאוהו כשוכח הדין מכריח ליטול בלא שבועה כקו' הש"ס וניתיב ליה בלא שבועה, הגם דל"מ רק כשטוען על הפרעון דהוי כודאי שוכח לרבנן, אבל בקציצה לר"י דאינו אלא כספק שוכח ס"ל שגם בזה דינו לאחר תקנתא כמשאי"ל דנוטל בלא שבועה, וגם בזה אמרינן דבמיגו כל דהו אוקמוהו אדינא, ולא מצאנו לו חבר בסברא זו

ג בתומים [סי' פ"ט ס"ק י"ב] הקשה על רמב"ן בסוגיין שמתרץ להברייתא דקתני כל זמן שהטלית ביד האומן על בעל הבית להביא ראיה דנאמן בלא שבועה מדקתני נתנה לו וכו' דשאני אומן דקונה בשבח כלי יותר ממשכון דלא קני אלא לשיעבודיה, והקשה דא"כ בעבר זמנו נמי, דמידי הוא טעמא אלא משום דחזקה שלא יעבור בבל תלין, ולמ"ד דקונה בשבח כלי ליכא בל תלין, וזה כמה אמרתי לתרץ בפשטא ובזה ירווח לן קו' תוס' בסוגיין (דף מ"ו] ד"ה לא קצצתי, שהקשו דא"כ עבר זמנו נמי שהרי שהה והרי עבר

ונראה למה דנקטינן דלמ"ד דאומן קונה בשבח כלי לא קני אלא בשבחא שנשבחה הכלי על ידו, אבל לא בגוף הכלי כמבואר בתרומת הדשן סי' ש"ט] ומבואר בש"ע סי' פ"ג] דלעולם יד המלוה על עליונה הן בדמי פרעון והן במשכון להחזיק בו על חובו שירצה, ולפ"ז איירי הכא דשבח כלי אינו אלא דינר א', והאומן בידו לתפוס השבח שהשביח על הדינר שמכחישו ועל הדינר שמודה תופס בגוף הכלי] כדי שיפטור משבועה. איברא כל זה כשנפל הטענה ביניהם בעודו תחת ידו, אבל כשמחזיר לו אזי מוטב לו ששבח הכלי יהיה על הודאה, בכדי שיעבור בבל תלין על הדינר שמכחישו, ובכדי שירמי אנפשיה וידכור מחמת רתת דבל תלין

ולפ"ז מיושב קו' תוס' לדברי רמב"ן הנ"ל דאתיא כמ"ד אומן קונה בשבח כלי, לכן אינו עובר על ההודאה דמסתמא דעתיה דאומן דשבחא יהיה על הודאה, כי היכי דלישום אנפשיה על הכפירה משום איסור בל תלין

ד אחרי חדשתי זאת זה שנים כבירים, ראיתי בקצה"ח [סימן ש"ו ס"ק ג'] שהחל קצת בדרך שכתבנו, אולם הסיע בתוך הדיבור בדרך אחר, משום דס"ל שגם במשכון אינו עובר בבל תלין, לכן הוכרח שם עפ"י דברי ר"ן שכבר פרע לו הדינר שהודה, והוא פלא דגבי אומן כל זמן שלא גילה אדעתיה דתפסו למשכון ולא בא לידו בתורת משכון לכ"ע אינו קונה משכון, אפי' לדעת דרכי משה באה"ע [סי' כ"ח] דאומן מסתמא תופס אשכרו וקונה משכון, זהו כשקידשה בשכרו, איפשר לומר דמעיקרא תפס ליה אשכרו או על דעת שתתקדשה לו, אבל כשראינו שהחזיר לה הכלי ולא תפסו הוכיח סופו לתחלתו דלא נחית אדעתא דהכי, ועוד שהרי לדעת הרשב"א והריטב"א והר"ן קידושין (דף מ"ח] כל שלא בא לידו בתורת משכון לא קנה משכון, רק היכא דתבעו ליה ותפיס ליה אאגריה, ול"מ מי שחולק ע"ז רק רבינו ירוחם לבד, תו לא יפלא בשגם הרמב"ן ס"ל כדעת רוב הפוסקים, ועוד שלדברי עצמו [בסי' ע"ב ס"ק כ"ג] מוכח מש"ס בפלוגתא דרשב"ג ור"י הנשיא במשכון דלא שווי שיעור זוזי, דס"ל לר"י הנשיא דנקטי' לזכרון דברי', דבע"כ צ"ל אחת משתים או דבמשכנו בשעת הלואה לא קנה מדר' יצחק, ולדעת הפוסקים דקנה ליה בע"כ צ"ל דהיכא דלא נקטיה לגוביינא רק לזכרון דברים לכ"ע לא קנה, והשתא היכא דלא שוה שיעור זוזי דמ"מ נטלו בשביל חובו כדי שלא יכפור הלה ולא תינשי מיניה ומלוה כיון דלא נקטיה לגוביינא לא קנייה, מכל שכן גבי אומן דלא נטלו רק לעשות מלאכתו ולהרויח משכורתו, פשיטא דגרע עוד ממשכון דלא שוה שיעור זוזי, ואפי' לדעת רמ"א שם כשאמרה עשה לי שירים ונזמים ואקדש לך דמקודשת כשמחזירם לידה היינו משום דס"ל דסתם אומן תפיס ליה אאגריה לכן הוי כקידשה במשכון וס"ל דגם במשכון בשעת הלואה קונה משכון

וראיתי [בסי' ע"ב] מה שכתב שם ויש בהם כמה דברים נחמדים, איברא כמה דברים שם נחמדים לפום רהיטא ורחוקים מן דעת המעיין, ונפרטם אחת לאחת אח"ז, ומ"ש שם הנוגע לענינינו ומשיג על דעת הבית שמואל שמפרש לדעת רמ"א כפשטא וכמ"ש והשיג עליו כיון שעשאן על דעת שתתקדש לא שייך בזה שקונה משכון, אתמהה הכי מחוייבת היא שתתקדש לו, כי יקח כתיב ולא שתלקח, ואם לא תרצה להתקדש הכי אינה מחוייבת לשלם לו בעד שכר מלאכתו, והרי תופסו למשכון על שכרו, ובאם תרצה להתקדש אח"כ תפטור משכרו כי זהו מחיר תשלומיו, ותפיס ליה למשכון על אחת משתים, הגע בעצמך באם ילוה לחבירו על משכון או שתשלם או שתשחק לפני ותיפטר, הכי נימא דבכה"ג ל"ק משכון

ה נלקטה בקיצורים דברי בעל קצה"ח [סי' ע"ב ס"ק כ"ג], ראשית דבריו יצא להקשות על רמ"א דפוסק באה"ע כדעת רבינו ירוחם דגם באומן שייך קנין משכון, וגם ס"ל דהיכא דאתי לידי' בתורת משכון אפי' היכא דלית ליה מיגו נאמן, דאין מוציאין ממלוה מספיקא דפלוגתא, א"כ הדרא קושי' הרשב"א לדוכתי' דא"כ היכא