זית רענן חלק ב קעט

בעדים במיגו דפרעתיך בפני פלוני ופלוני משום דדמי למיגו במקום עדים דאנן סהדי דלא פרע לו כיון שהתרה בו, והקשה מסוגיא זו דאמרינן מכלל דתרווייהו ס"ל דמפקיד בעדים א"צ להחזיר לו בעדים, ומנ"ל, דהכא שאני כיון דטוען נאנסה, אזי מהימנינן ליה במיגו דהחזיר לו בפני פלוני ופלוני והלכו להם, דלגבי נאנסה לא שייך תירוצו, ועוד מקשים כמו כן בקידושין [מ"ג:] גבי הן הן שלוחיו הן הן עדיו מאי קסבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים הני נוגעין בעדותן וכו', דלדברי הר"ן להימנו פרענו למלוה במיגו דאהדרנוהו ללוה בפני עדים והלכו להם דלגבי מלוה ליכא אנן סהדי

ויש ליישב שגם הר"ן מודה לגדולי הפוסקים דמיגו גרוע הוא, רק דמ"מ הרי אין לך מיגו גרוע ממודה במקצת במיגו דאי בעי כפר הכל, דאפי' רב ושמואל דסברי [לשיטת הר"ן] דאפי' מיגו דהעזה לפטורי משבועה נמי אמרינן [שהרי בשכרו שלא בעדים נאמן במיגו אפי' לפטור משבועה דתקנה ראשונה] ואפ"ה במודה במקצת מודים כמ"ש תוס' בסוגיין ד"ה מתוך. איברא כל זה רק לענין שבועה אבל לגבי ממון אפי' מיגו גרוע כזה מהני, שהרי בהני עיזי דאכלי חושלא [ב"ב ל"ו.] נאמן במיגו דכ"ה, מש"ה דחיקא ליה טובא לומר גבי ממון דחייב לשלם משום טעמא דמיגו גרוע לבד, ולהכי משני ליה בפירוקא אחרינא דהוי כמיגו במקום עדים

אבל בשמעתין דאיירי לענין שבועה גם לדעת הר"ן הוא משום דבמיגו גרוע כהאי גם רו"ש מודים דלא מהני לפטורי משבועה כמו גבי מודה במקצת דאינו מרויח ממון ע"י מיגו זו, ומשו"ה גם גבי הן הן שלוחיו הן הן עדיו, דלגבי עצמן אינם צריכין למיגו כלל, שהרי נשלחו לכך ומהימני לגבי עצמם שקיימו שליחותם, רק כל עיקרו של מיגו זו רק לשווינהו עדים ולסלק הנגיעה, והשתא כיון שאינם מרויחים ע"י מיגו זו לא עדיף ממיגו לפטורי משבועה דל"מ ע"י מיגו גרוע כזאת

ט מקשין העולם על קו' הש"ס שבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר להד"מ יכול לומר נאנסה, דמשמע להדיא דעל שומר שכר קאי וכן פי' רש"י ז"ל, והתם לית ליה מיגו דכשנאנסה מגיע לו שכרו וכשיטעון להד"מ יפסיד שכרו: ואמינא זה כמה כיון דליפטר אינו צריך לישבע לס"ד דלעולם יש לו מיגו, רק ליטול, ונמצא דכל עיקר שבועתו הוא ליטול, והתורה אמרה ולקח בעליו ולא ישלם שכל שבועות התורה הוא ליפטר ולא ליטול, דנהי דגבי משכון מבואר בב"מ (דף פ"א:] ישבע ויטול מעותיו, וכן לדידן כשטוען נאנסה מחוייב לישבע שבועת התורה, זהו למסקנא דאיתא לש"ש לפטור, לכן גם כשנגרר ממילא ליטול לא העדיף כחו בזה, אבל לס"ד דלא מש"ל לישבע ליפטר רק כשבא ליטול שכרו

אבל עודנו לא נחה שהרי המפקיד בידו לשלם לו לאחר שטען נאנסה בב"ד, ואח"כ יתחייב לישבע מן התורה דתו לית ליה מיגו דהוי מיגו למפרע, ולחזור מטענתו הראשונה אין בידו חדא דהוי מחיוב לפטור, ועוד דאפי' במקום דיכול לחזור ולטעון, ה"מ כשטוען, אבל מיגו דאי בעי חזר לטענה אחריתא בודאי לא אמרינן, [וכמ"ש בהגהות והערות ראיה לזה מש"ס ב"מ דף ה' גבי ההוא רעיא יעוי"ש]

איברא השתא נראה לי דעיקר הקושיא הוא בטעותא, דנהי כשידוע שנאנסה מגיע לו שכרו עד אותו השעה, אבל כשלא נודע מתי נאנסה הוי כאיני יודע אם נתחייבתי, כיון דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף ולא נתחייב תיכף בכולו, ודילמא נאנסה מיד עד שלא הגיע לו שוה פרוטה, וא"ל בהקדים לו שכרו, דא"כ יש לו מיגו להד"מ על כולו, ובדאיכא עדים ל"ל, דהיינו תירוצא דגמרא, וזה נכון בפשטא

י עוד מקשים על קושית הש"ס דשבועת שומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה, דשפיר מש"ל בכל השומרים כגון שהנפקד הלוה למפקיד, ולהכי טוען נאנסה כדי שיחזיר לו המלוה לפי שאין חבירו מכיר בשקרו, אבל כשיטעון נגדו בדבר שמכיר בשקרו, אזי גם הוא יכפור בדמי הלואה שתח"י שכנגד שיווי הפקדון, וכ"פ בש"ע סי' ע"ב סעיף י"ז] ועיין באורים שם שמביא דברי בעל התרומות דמותר לכפור ולישבע עליו לכתחלה

ואמרתי הגם שאינה קושי' חזקה כל כך, אפרקה לחדד התלמידים, והנה קו' הש"ס על ש"ש הכתובה בתורה, לכן מן ההכרח לתרץ בדרך נכון לכולהו תנאי, והשתא אם הלוה לו מעיקרא ואח"כ הפקיד הלוה אצלו, הרי לר"מ דס"ל בקידושין [דף מ"ו] דמלוה ברשות בעלים לחזרה, [וגם אליבא דידן דמלוה ברשות בעלים לאו לחזרה, הוא רק מדרבנן כמ"ש הריטב"א שם והכא קאי על הקרא], ועד שיוציא נעשה כשואל עליו, א"כ אי איפשר לומר דפרשה מיירי בכה"ג, דא"כ היכי חייבו לשלם כפי דינו, שהרי שומר אינו יודע אם בשעה שמסר לו הפקדון דילמא עודנו לא הוציא כלום אז ממה שהלוה לו, והרי המפקיד שומר שלו והוי שמירה בבעלים דפטור, ועתה שלא ידע הרי הנפקד כא"י אם נתחייבתי לך בדיני שומרים כלל, [ועיין מש"ל בסי' נ"ז אות ה' מחלוקת הפוסקים בזה], הגם דאיפשר דאיכא עדים שיודעים שהוציא כבר טרם שהפקיד אצלו, תו מוטב לאוקמי דאפקיד ליה בעדים כיון דסוף סוף צריך לירד לתורת עדים

ואם נוקמא בדאפקיד ליה מעיקרא ואח"כ לוה המפקיד ממנו דהשתא ליכא שמירה בבעלים בשעה שקיבל הפקדון, א"כ הדרא המיגו דלהד"מ לתוקפיה, שהרי גם עתה שטוען נאנסה לא יתחייב המפקיד להחזיר לו את שהלוה ממנו מדינא, שהרי אינו יודע דילמא פשע בפקדונו קודם שהלוה לו, ומשום ספק דילמא ירצה הלוה לצאת ידי שמים, יותר ניחא ליה להרויח מיד שלא ישבע, ועיין

הגם דדמי לספק פרעון קודם הלוואה דהוי כא"י א"פ כמ"ש הש"ך סי' ע"ה ס"ק כ"ז], מ"מ לא מיבעיא לדעת הפוסקים דגם בא"י א"פ במקום דלא הוה לי' למידע פטור [כמ"ש התומים סי' ע"ה ס"ק פ"ב], הרי גם הכא לא הוה ליה למידע, אלא אפי' לדעת הפוסקים דחייב זהו לדידן, אבל לר' יהושע דס"ל בכתובות [דף י"ב:] דאפי' בחזקת הגוף בברי ושמא לא מהני בשמא טוב דלא הוה ליה למידע כגון במשארסתני נאנסתי דחזקת הגוף עדיף מחזקת חיוב בעצמותו, שהרי חזקת חיוב עומד לפרעון משא"כ חזקת הגוף שאינו עומד להשתנות רק ע"י נישואין, ועוד כשם דלרבן גמליאל חזינן להדיא דחזקת הגוף עדיף מחזקת חיוב שהרי בא"י א"פ ושניהם בספק על הפרעון פטור מדינא לכ"ע כדאיתא להדיא בב"ק [דף קי"ח], ובחזקת הגוף חייב אפי' כששניהם טוענים ספק כמו שהוכיחו בתוס' כתובות [דף ל"ו.] בד"ה החרשת, ומהיכא תיתי נימא דר' יהושע פליג עליה בעיקר סברא זו דחזקת הגוף עדיף מחזקת חיוב, ואפ"ה באיני יודע אם פרעתי חייב אפי' לר' יהושע בברי ושמא כדאיתא להדיא בסתם משנה דליכא מאן דפליג, אלא דלר"י העיקר תלוי בברי ושמא דהוי ליה למידע, דברי טוב ושמא גרוע הוא דמחייבינן ליה אפי' בחזקת חיוב לחוד, והיכא דלא הוה ליה למידע דהוי ברי גרוע ושמא טוב פטור אפי' במקום חזקת הגוף דעדיף מיניה. ומזה נשמע דלר' יהושע בודאי פטור בא"י אם פרעתיך היכא דלא הוי ליה למידע, א"כ לר' יהושע גם בטענת נאנסה לא יתחייב אידך לשלם לו את שהלוה לו כיון דלא הוי ליה למידע, וא"ל דהא לר"י לית ליה מיגו בשור שחוט, דלא מצינו כן לדידיה רק בגוונא דדמי למיגו להוציא כגון במשארסתני נאנסתי (כתובות דף י"ב:), ושדה זו של אביך היתה (שם ט"ז) דקרקע בחזקת בעלים עומדת, אבל להחזיק ל"מ]: סימן ס עוד בענין הנ"ל ובדיני דאומן קונה בשבח כלי

א עיין ש"ך [סי' פ"ט ס"ק י'] מ"ש על קו' הראשונים על הגאונים שפסקו בטוען על חפץ של חבירו שמונח תחת ידו שמגיע לו כך וכך ויש לו מיגו דצריך לישבע שבועת המשנה, דדמי לנוטל מפני שאינו טוען על גופו של משכון, והקשו עליהם מברייתא דאומן דקתני נתנה לו בזמנו נשבע ונוטל, מכלל דברישא דקתני בזמן שהטלית ביד האומן על בעה"ב להביא ראיה דנאמן בלא שבועה, ומביא שם תירוצים של רבותינו הראשונים ותמה על כולם, וביותר תמוה תירוצו של הר"ן שהחל שם לתרץ בדרך הפשוטה והנכונה [כתירוצו של הש"ך] לפי שאומן נאמן מתקנתא דרבנן בלא מיגו על עיקר הממון לפי שבעה"ב טרוד בפועליו וחשיב בעה"ב כטוען איני יודע, ובקציצה דינו כמתוך שאינו יכול לישבע משלם, דברייתא זו אתיא כר' יהודה שגם בקציצה חשיב כשוכח והיה לו ליטול בלא שבועה, רק כדי להפיס דעתו, ובכגון זה שמוחזק בטליתו והתחיל להתווכח עמו בדמי קציצה, הרי הוא כמפוייס ועומד שמתירא שיאמר החזרתי, וכתב שם דלמה לו להכניס בסברת עצמו, שכבר לא קשיא בדבריו שהתחיל בראשונה, דכיון דנאמן על