זית רענן חלק ב קעו

בתר טעמא אחרינא בהאי דדר בקשתא בעליתא משום דהוי כמיגו למפרע, אבל בכל הנך גווני דלעיל שגם לפי דבריו לא מסתבר ליה לא ע"פ ידיעה ולא ע"פ ראיה שהלה משקר, רק שהוא לא ידע. וע"י כן פטור מן הדין משום חזקת ממון, אזי בכל כה"ג לכ"ע לא מהני מיגו כיון שגם לפי דבריו לא נתברר האמת לאמיתו. איברא היכא דלא ידע בבירור גמור רק שלפי דבריו הוא נידון ע"י חזקה המסתבר בזה פליגי בעלי התוס' עם הרמב"ן הנ"ל

ח ואין להקשות לדעת רמב"ן מגיטין (דף ס"ד.] בעל אמר לגירושין ושליש אומר לגירושין וכו' אמר ר' יוחנן הוי דבר שבערוה וכו' וליהימני' לשליח, עי"ש בפי' רש"י דכיון דהבעל נאמן שנתנו לשליח וכו' הרי דאע"ג דהאמנותו של הבעל הוא ע"י מיגו, ועל ידו לא נתברר הדבר רק ע"י צירוף חזקה דשליח עושה שליחותו, ואפ"ה מהני מיגו כזאת. וא"ל דשאני התם שאין דנין אלא להאמינו שנתנו לשליח, ואח"כ יבוצע הדבר ממילא ע"י חזקה דשליח עושה שליחותו, דא"כ גם התם כשאומר דמוכר דר בו חד יומא נמי נימא הכי, שהרי לדברי הלוקח נתברר מיהת שהמוכר דר בו חד יומא והשתא אילו אתא המוכר ואמר מינך זבינתיה תהיה בחזקתו ע"י המיגו דלוקח, וכיון דאיתא למיגו זו שוב ישאר לגמרי ביד הלוקח אפי' היכא דליתא קמן, אלא ודאי כיון דסוף סוף אין טענתו מבוררת ע"י דבורו לא מהני לזה תורתו של מיגו כלל אפי' בדאיכ' המוכר לפנינו, איברא כבר כתבנו במק"א דכל מיגו שבידו שאני דעדיפא ממיגו שע"י טענה שהרי יכול לברר דבריו לפנינו כמ"ש הרשב"א קידושין (דף ס"ד] גבי יש לי בנים, ועוד נראה דכיון דהיכא שהבעל אומר שגירשה בספק קרוב לה או בספק אחר פשיטא דנאמן שתהיה ספק מגורשת ע"י מיגו, ואז אם יתברר אח"כ שמגורשת לגמרי פשיטא דמגורשת, והתם נמי כיון שהבעל אומר שנתנו לשליח, אזי גם בלא חזקה דשליח עושה שליחותו נידונית מיהת כספק מגורשת ע"י מיגו שלו ושוב נתברר ע"י חזקה דשליח שמגורשת לגמרי. ועיין משנה למלך פרק ד' מהלכות בכורות תוך ד"ה ודע], וכ"מ מגמרא דאי לאו משום חזקה דשליח עו"ש לא מהני מידי שצוה לשליח שיערב בעדו עירובי תחומין אע"ג דספק עירוב כשר דספיקא דרבנן הוא, ומתרץ שם דהיכא דמספ"ל אם נעשה מעשה דהיינו בספק הניח לא נכנס בסוג הספק, וא"כ גם בדאורייתא לא מחמרינן מצד ספק רק משום חזקה וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' דא"כ אמאי מהני מיגו שלו כיון שע"י דבורו לבד הרי היא בחזקת אשת איש כבראשונה, ויש לחלק דשאני התם דלולא חזקת שליח עו"ש עודנה לא נעשה שום שינוי ע"י מינוי השליחות שע"י יצא מחזקתו הראשונה. אבל הכא גבי גט כבר החל לנתק אפס קצהו שהרי מעיקרא לא היה ביד אחר להוציאה מקנינו, ועתה ביד השליח הוא דכיון דמסתמא לא יבטל שליחותו ולא חיישינן לביטול כלל ואינו בכלל סוג הספק כלל, לכן גם זולת חזקה דשליח עו"ש הוית כספק מגורשת לחומרא כיון שגם השליח והאשה אמרו כן וכיון שגם זולת צירוף חזקת שליח עו"ש יש מקום לדברי הבעל ע"י מיגו שלו ושוב נתברר ע"י חזקה דשליח עו"ש שמגורשת לגמרי

ט עיין בבעל התרומות [שער נ"א ח"ב דין ה'] דהיכא שמלוה אומר שטר אמנה הוא, והוא חב לאחרים על חצי הסך שבשטר שתח"י דמתוך שנאמן לגבי עצמו נאמן על חבירו, ובעה"ת חולק עליהם וכ"פ בש"ע סי' מ"ז מטעם דחיישינן לקנוניא, [ועמ"ש בזה בזי"ר חלק ראשון בדיני דע"א נאמן באיסורין בדף מ'], וקשי' מב"ב [קל"ה סוף ע"א] גבי זה אחי הוא אינו נאמן ויטול עמו בחלקו דמקשה הש"ס ש"מ מנה לי בידך והלה אומר א"י פטור, אביי אמר לעולם אימא לך חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך שהוא בעצמו אינו טוען ברי רק ע"פ אחיו וקשי' דנאמין לזה דמתוך שנאמן לגבי עצמו, ומאי אמרת דחיישינן לקנוניא, דנאמין לזה שלא נעשה קנוניא ביניהם במיגו דטען בעצמו בברי שהוא אחיהם, ולדעת הרמב"ן הנ"ל ניחא דכיון שלא נתברר הדבר לגמרי ע"י טענתו רק ע"י צירוף דינא דמתוך, לזה לא ניתן תורתו של מיגו כלל

י בש"ך [סי' ע"ה סק"ע] נסתפק באחד שתבע לחבירו ק' הלויתיך והודה לו בא' ועל השאר טען א"י ואינו אמוד רק על עשרה, אם דנין ביה כדין מתוך שאי"ל על העשרה שאמוד, ומסיים שמסתבר דמחויב לשלם לו העשרה, והקשיתי זה כמה מדברי הנימוקי יוסף ריש ב"מ גבי רבי חייא קמייתא וז"ל שם גבי העדאת עדים ל"ל הכי כו' אבל גבי עדים דליכא למימר אישתמוטי אישתמיט שהרי בכל כפר אימא ודאי קושטא קאמר דאי לאו הכי לא מצי כפר דאין אדם מעיז ואע"פ שהוחזק כפרן במקצת נימא דמשטה היה בו מתוך שהיה טוען עליו יותר ממה שהיה לו אצלו וליהימני' בלא שבועה קמ"ל מק"ו שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ולפיכך הואיל והוחזק כפרן במקצת יצא מחזקתו ובחזקת מעיז פנים הוא ונשבע עכ"ל, וכללא הוא דדינא דמתוך ל"א אלא היכא שמכחישו בברי מחויב לישבע שבועת התורה, [וכדמוכח מדברי ר"י מיגאש מובא בר"ן פרק שבועת הדיינין סוגי' דמלוה על המשכון ועוד ראשונים], והכא אם מכחישו בברי היה נפטר משבועה דאורייתא משום דאית לי' מיגו דאי בעי כפר הכל, ול"ש בזה משום חזקה דאין א"מ כתירוצו דרבה שהרי בכה"ג יכול להעיז ולכפור בכולו משום כשם שהשטית בי לתבוע במאי דלא אמיד כך השטיתי בך לכפור גם בכולו אפי' בעשרה דאמיד וכדברי הנמו"י הנ"ל, ובזה ל"ש לומר כמו בדר"ח קמייתא משום שהוחזק למעיז, לפי שגם בעשרה דאמוד אנן לא ידעינן לאמיתו של דבר את מי הצדק והשקר, וכיון דבטענת ברי פטור משבועה תו ליתא לדינא דמתוך [ועי' בהשמטות איברא ליישב דעתו הגדולה נראה דמסתבר דכשם שהשטית בי וכו' ל"ש אלא בדבר שאינו ידוע לכל רק לשכנגדו לבד. אבל באינו אמוד, הרי ידוע לכל לכן לא חשש שכנגדו להבעיר יקוד בקרבו ולהכחיש לו בכולו בדבר שלא נודע לכל

יא בעיקר דינא דמודה במקצת חייב לישבע שבועה דאורייתא, הקשו התוס' בכמה דוכתי דלדידן דפסקינן שיעבודא דאורייתא א"כ כל מודה במקצת הוי שיעבוד קרקעות, ותירוץ הרמב"ן מובא ברא"ש [סוף פרק שבועת הפקדון] דכיון דלא מצי למיטרף מלקוחות דלגבייהו ל"מ הודאתו תו לא הוי ש"ק והוסיף עוד הרמב"ן וז"ל דכל מודה במקצת שאין בו עדים כאן חייב דאפי' תבעו נמי ק' לי בידך בשטר ואבד ממני השטר והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים בשטר חייב הוא שבועה דאורייתא, כיון דאמר דאין השטר כאן ואין יכול לגבות בו מן המשועבדים לאו שע"ק מיקרי עכ"ל, והרא"ש שם חולק עליו דגם בכה"ג הוי ש"ק עי"ש [ודעת הר"ן ריש פרק שבועת הדיינין כהרמב"ן, ומה שקשה שם בד"ק, דמקושייתו שהקשה אח"כ נראה דסובר כתוס' והרא"ש, וכן תמה ע"ז התומים (ריש סי' ע"ה), ישבנו על נכון לקמן בדיני שאלה ושכורה בסי' פ"ב אות ג'], וזה כמה בימי חורפי עמדתי להבין בזה דדל ש"ק מהכא יפטור הלוה בלא שבועה במיגו דפרעתי כולו שהרי מסייע לו ריעותא דנפילה, שע"י יכול להעיז כמו בסלעים דינרים מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש דנאמן בלא שבועה במיגו דאמר שתים דמסייע ליה שטרא [ב"מ ד:], והלא ריעותא דנפילה עדיפא ליה מסייעתא דסתם סלעים שתים, שהרי בסתם סלעים איכא מאן דס"ל דמהני תפיסה, וגבי רעותא דנפילה ליכא למאן דפליג, עי' בנמוקי יוסף ב"מ גבי סלעים דינרין לסברא ראשונ' דמכריח מפרק המקבל דמחויב בהיסת [והוא דעת רמב"ן, ובש"ע סי' פ"ח סעי' ל"ב], ואמרתי דהיינו טעמא, משום שגם למלוה אית ליה מיגו דאי בעי שתק לגמרי מהשטר ותבע בע"פ כיון שאין לו שום יפוי ע"י שטר זה שנאבד, ואם ימצאהו אח"כ יתבע אז שנית. הגם דמיגו לחייב שבועה ל"א כמ"ש בתומים ובקצה"ח [סי' פ"ב ס"ק ט"ז], וכן מסתבר דדמי למיגו להוציא דמה לי ממון מה לי שבועה, זהו היכא דכל עיקר חיובו תהיה ע"י מיגו. אבל בכה"ג דעיקר המיגו של המלוה אינו אלא לסלק המיגו של הלוה, כל כה"ג אפי' מיגו להוציא ממון נמי אמרינן [ועמ"ש בזה לקמן בדיני אומן סי' ס"ו אות י"א, ועי' בהשמטות וביאורים]: סימן נט בדיני שכיר בזמנו

א עיין שבועות ריש פרק כל הנשבעין (דף מ"ה מ"ו] והקושיות בסוגיא זו, א] קושיית הר"ן תוך ד"ה הילכך, שהקשה על הא דמקשה הש"ס שבועת שומרין דחייבה רחמנא היכי משכחת לה, דהא ע"כ מוכרחים לחלק בין ממון לשבועה לענין מיגו דהעזה, [כדמוכח מב"ב (ל"ו.) גבי הני עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא, ומרבה ריש ב"מ מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע, חזקה אין אדם מעיז], ובשכיר הוי לענין ממון לכן אמרינן מיגו דהעזה, ב] קושיית הרא"ש [סי' ג'] על הר"י מיגאש שמחלק דמיגו מועיל לענין ממון ולא