זית רענן חלק ב קעד

לה מעיזה, כמ"ש הרא"ש גיטין פרק האומר סי' ח', והטור אהע"ז ריש סי' י"ז], גם א"ל דשאני שבועה דע"א דכל זמן שלא נשבע להכחישו הרי הוא כשנים, כמ"ש תוס' ב"ב דף ל"ג] ד"ה הוי בתירוצם השני, ז"א דהא בל"ז צ"ל דאזדי הכא לתירוץ הראשון שם דליכא נפקותא בין שבועה דע"א לשאר שבועות, דאלת"ה היאך הביאו ראיה כלל מע"א, דצריך קרא דאפי' דאית ליה מיגו לשכנגדו כגון בע"א אומר לוה והוא אומר לא לויתי דאפי' דאית לי' מיגו דפרעתי ויש לו עד המסייע על הפרעון [דא"צ לישבע משום כ"ה] אפ"ה חייב ועיין

ולפ"ז תו לא קשה על דבריהם מהודאה שאינו ממין הטענה דהתם ליכא חזקה לתובע (כמו שכתוב בלחם משנה הנ"ל], שגם לדברי הנתבע יש לו עליו איזה תביעה ובמקום אחר כתבתי עוד בזה]

ב יש להתעורר בהתחלת דבריהם הנ"ל וז"ל וא"ל מטעם חזקה דאין אדם מעיז וכו' דהא אפי' במקום שיכול להעיז כגון בבנו וכו', ויש להבין שהרי מדברי רבה גופא מוכח כן דאם נימא דכל עיקר פטוריה דכופר הכל הוא מהאי טעמא דאם בקושטא שחייב לו לא היה ביכלתו להעיז ולכפור א"כ מה קשי' לי' תו דנאמין למודה במקצת דאם איתא דמשקר היה לו לכפור בכולו, דהא השתא נקטינן שכל שאינו מודה כלל אתו האמת והצדק, ואיך נוכל להפוך השקר לצדק, וכעין דאיתא גבי האשה שאומרת גרשתני, וכן באתה נתת לי דאין להאמינה על טענה אחרת במיגו דגרשתני או שאחר נתנו לי ע"מ שאין לבעלי רשות בו במיגו דאתה נתת לי לפי שכל המשקר אינו יכול להוציא עתק כזאת מפיהו, ותו ל"ש מיגו כלל, [כמ"ש הבית שמואל סי' פ"ה ס"ק ל'], וצ"ל דש"ה שנאמנת ע"י כך להוציא עצמה מחזקת אשת איש, או להוציא החפץ מחזקת הבעל דכל שיש לה בחזקת הבעל הוא, לכן נקטינן דחכמינו ז"ל אמדו כך דאי איפשר בשום אופן לשקר באלו בשום פנים, משא"כ בחזקה דאין אדם מעיז גם למאי דס"ל מעיקרא דכופר הכל פטור מה"ט, היינו דלא רמי עלי' שבועה מתחילה, משום דראייתו טובה כפלס משקל ראייתו של אידך שהוא משום חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו עליו וכמ"ש לעיל, יש לו כח המסלק ראייתו ע"י חזקה דאין אדם מעיז משום דמדאורייתא ל"א אישתמוטי בכ"ה, כמבואר, וכיון שנסתלק ראייתו של זה באידך, תו אין מקום לחייבו בשבועה. אבל לא משום דנימא שאתו לבדו האמת, לכן קשי' ליה לרבה דנהי דבכ"ה מעיז ביותר מכל מקום נאמין למודה במקצת במיגו דהרי אמרינן מיגו דהעזה לענין ממון כמו בשדה זו של אביך וכו' דמודה ר' יהושע, ובעיזי דאכלי חושלי [עי' תוס' ב"ק ק"ז ד"ה עירוב), ומתרץ ליה דמיגו גרוע כזו ל"מ אלא לענין ממון משום דמיגו כהאי לכ"ע כחזקה דמי ול"מ לפטורי משבועה כיון שנוכל לברר אמיתת הדבר כמ"ש בדיני דשכיר בזמנו, ודיני דאומן, [אחרי חידשתי זאת בימי חורפי מצאתי מזה בפסקי מהרא"י (סי' קי"ג) עי"ש, ובמק"א כתבתי בזה לבאר דבריו, דמאי נ"מ אם נאמר כן אם לאו]: ג בתוס' ב"מ [דף ג':] בד"ה בכולי' וכו' וא"ל דהיינו מדרבנן לפי שראו וכו' וכן בנסכא דר' אבא וכו' עכ"ל, וזה כמה אשר לא הבנתי דברי קדשם דהא למאן דאית ליה דחשיד אממונא חשיד אשבועתא א"כ גם כפירה לחוד היכא דלא שייך אישתמוטי הוא כשבועה, א"כ תו לא קשי' מידי בנסכא דלית ליה מיגו דלא חטפתי שהרי היה צריך לכפור כנגד העד שהוא בפלס משקל אחד כמו שבועה והרי שני התירוצים שתירצו שם בב"ב אם משום דלא חציף להכחיש את העד בשבועה, או משום דכל כמה דלא נשבע כנגד העד הרי הוא כשנים] שייכים כמו כן בכפירה לחוד כיון דשניהם שוים לדידי', והייתי בעיני כמתעתע על דבר שלא יכולתי לעמוד על אמיתת ד"ק (וזה כשנה הובא לכאן ירושלים עיר הקודש חיבור ממרן הרב הגאון הקדוש מו"ה ר' עקיבא איגר זצוק"ל, חידושים על איזה מסכתות וראיתי שעמד בזה, ושמתי עיוני בזה]

והנה למאן דאית ליה חשיד אממונא דחשיד נמי אשבועתא כל כמה דלא שייך אישתמוטי, בוודאי אין מן הסברא לומר דלא תגזול ושבועת שקר הם במשקל אחד, חדא דזה ניתן לחזרה, משא"כ שבועת שקר, ועוד שגם בחלוקי כפרה מרוחקים הם מן הקצה אל הקצה כמבואר ביומא (דף פ"ה:] דעולה מכפר על עשה ועל לאו הניתק לעשה, וגם תשובתן חלוקה [שם דף פ"ו:] וגם דאיכא למימר דמפני ספק מלוה ישנה, או משום ספק דאית ליה בגוף החפץ קא תפיס ליה עד שיזכיר את עצמו בבירור, ואם ישאר לו בספק יחזיר לו כמ"ש תוס' [ב"מ דף ו' ד"ה ממון] גבי ספק מלוה ישנה, ואפ"ה פטור משבועה היכא דלא שייך אישתמוטי כדסבירא להו להתוס' השתא לדעת רש"י, שהרי בנסכא איכא משום ספק מלוה ישנה, ואפ"ה פטור משבועה משום מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא, אלא ע"כ עיקר הטעם הוא משום דאנן הוא דמספקא לן דילמא לא יודה אחר כך מפני השבועה, כיון שכבר יצא מחזקת כשרות בכל דהו, אבל היכא דשייך אישתמוטי דעודנו לא יצא בזיז כל שהוא מחזקתו, הוא דמחייבינן ליה לישבע, הרי מכללו נשמע דלמאן דס"ל כן בע"כ צ"ל דקלישא לדידי' חיובי דכל השבועות טובא שהרי בעילה כל שהוא פטרינן ליה לגמרי בלא שבועה ותשלומין כלל, [אפי' לתירוץ הראשון בתוס' ב"מ דף ה' ד"ה שכנגדו דמדינא אמרינן גבי חשוד מתוך שאינו יכול לישבע משלם, דשאני התם דמעשיו גרמו לו דנשתנה בזה מן הכלל, משא"כ בדבר דל"ש אישתמוטי דבכולי עלמא הכי איתא] ואפי' במקום דצריך לישבע נגד העד ול"ש אישתמוטי פטור משבועה ותשלומין, אלמא דלא ס"ל דכל כמה דלא נשבע להכחיש העד הרי הוא כשנים, וגם פשיטא דל"ש לומר על כפירה קלישתא כזו דאית בי' כמה ספיקי, דלא חציף להכחיש את העד ומפני כך יהרס לגמרי המיגו שלו, ותו ל"ק קושי' הנ"ל

איברא לא הבנתי כלל עיקר דבריהם כיון דמוכח להדיא מסוגי' דלקמן דאי איפשר לבצע הדבר רק באחת משתים, או דלית לן כלל מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, או דחיישינן לספק מלוה ישנה, שכן מוכח להדיא מכל הנשבעין ונוטלים, וא"כ לדעת רש"י דרבה ס"ל דחשיד אממונא חשיד אשבועתא, א"כ בע"כ דס"ל כאביי, ואביי ס"ל בשבועות (דף ל"ב:] וב"ב (דף ל"ד] האי דר' אבא בנסכא, ותו לא קשי' מנסכא כלל, ומנ"ל לחשוב בדעת רש"י כזאת להעלות דרך ממוצע בין הדבקים והצמודים, וראיתי בפנ"י שהרגיש בזה, ומ"ש דרבה בע"כ לית ליה דאביי דספק מלוה ישנה, דא"כ אזדא ליה המיגו בכללו דשמא יש לו ספק מלוה ישנה רק על המקצת שהודה, כבר כתבתי בדיני דשכיר בזמנו [סי' נ"ט אות ה'] דמשום הא לא אירי'

ד שמעתי מהגאון מו"ה אלעזר לנדא ז"ל (אשר נתקבל אח"כ לאב"ד דק"ק בראד) קושי' בשם הגאון הגדול מו"ה זרח זצ"ל מפראג, על הא דאיתא שם בשבועות אמר אביי וכו' הכל מודים בעד אחד דר' אבא וכו', דהא לאביי אם מחל לו כולי' ספיקא תו לא מחייבינן ליה לישבע, כמ"ש הנמוקי יוסף ב"מ [דף ו'], וא"כ אמאי יתחייב העד שהרי לכשיעיד על החטיפה אזי יכול החוטף למחול לו כל ספק מלוה ישנה שיש לו עליו, וא"כ אכתי איכא מי יימר, שהרי לאחר שימחול לו תו לא מהני סהדותא דילי' דאכתי יש לו מיגו דלא חטפתי

ולדברינו הנ"ל ניחא בפשטא, שהרי לאחר שימחול כל ספיקי א"כ הדרא הכפירה לכפירה ברורה, ותו שייכים על הכפירה לחוד שני התירוצים של התוס' שם כמו השתא דדנין על השבועה משום לא חציף או משום דכל זמן דלא כפר לו הרי הוא כשנים ועיין בהשמטות]

והנה אז זה יותר מארבעים שנה תירצתי לו, חדא דל"מ מי יימר רק על העדר מעשה, כמו מי יימר דמשתבעת [גבי שכנגדו חשוד על השבועה] אבל לא על קיום דבר חדש שעודנו לא נעשה כמ"ש תוס' ריש שבת [דף ד' ד"ה קודם] ברדיית הפת דלא חשיבא התראת ספק היכא שתלוי' בקום ועשה, הרי דקו"ע לא נכנס בכלל סוג הספק, וכ"כ תוס' במכות [דף ט"ו:] דקיימו ולא קיימו ל"ח התראת ספק אף דמסתמא יעשה שלא ימות ולא ילקה [ועי' בהשמטות]

ועוד יש לתרץ כשם דחיישינן לספק מלוה כן יש לחוש על ספק שיש לו בחפץ עצמו כמ"ש בשמ"ק שם, ועל החפץ ל"מ מחילה כדאי' בש"ע (סי' רמ"א וצריך להקנות לו בקנין, ומסתמא לא ירצה אידך בכדי שיתחייב בדין מתוך שאינו יכול לישבע משלם, דבשלמא מחילה, לחוד מהני אפי' בע"כ דאידך, כמו שמבואר מתוס' קידושין [דף ה'] בד"ה שכן ישנן, דיעוד הוא בע"כ דידה ואבי', ולקמן [דף י"ט] בתוס' ד"ה במלוה כתבו שם שאין עיקר היעוד בחזרת המשכון אלא ע"י מחילת השיעבוד לחוד

ואכתוב מה שתירץ אז כבוד הרב מוהר"א הנ"ל בדרך פלפול, דהנה תוס' שם ב"ב (דף ל"ד.] כתבו וז"ל וליכא למימר נמי דהאי לא חשיב מיגו וכו' או משום שירא שלא יפסלוהו לעדות, העד ובעל הנסכא, דהא משמע דאי לא דעד מחייבו שבועה היה פטור והיינו ע"כ במיגו וכו' עכ"ל, כוונתם דא"כ בלא שבועה נמי ליתא למיגו מה"ט