זית רענן חלק ב קעא

התוס' בתירוץ השני דר"א ור"ע פליגי רק בפירש אע"ג דלא שוה קבילתיה, אבל בדפריש שיפסיד כל החוב גם ר"א מודה, כוונתם הוא דר"א מודה דלא הוי אסמכתא בדפריש וכמו שכתבו בהדיא, ונ"מ דאם פשע מפסיד כל החוב, אבל שומר שכר לא הוי רק בפירש שאם יאבד המשכון בגניבה ואבידה שיפסיד כל החוב, אבל בפירש שיפסיד כל החוב בעבור המשכון אין דעתו רק על חיובו דהיינו פשיעה [וא"ל דנוקי מתניתין דהלוהו על המשכון ש"ש כר"א ובדפריש שיפסיד כל החוב גם אי יגנב או יאבד, דא"כ מאי טעמא דר' יהודה דמתני' דהלוהו מעות שומר חנם הלא בדבר שבממון תנאו קיים

] ב ליישב דעת הרי"ף פרק אלו מציאות (דף כ"ט] והגאונים דפסקו בדמי אבידה דע"י היתר תשמיש מחוייב באונסין, ובמעות מותרין פסקו כרב נחמן [ב"מ מ"ג] דנאנסו לא. וכבר הקשו בזה בתוס' (דף כ"ט] ד"ה והוי, והרא"ש פרק המפקיד סי' כ"ו], ונלענ"ד דהנה בתוס' הנ"ל הקשו בתחלת דבריהם וז"ל תימא דהול"ל והוי לוה עלייהו ואם נאמר דאם באו בעלים קודם שהוציאם חייב להחזיר אותם מעות עצמם ולא אחרים הוי אתי שפיר דקרי ליה שואל, אך אי איפשר לפרש כן דבפרק המפקיד פריך אי נאנסו חייב מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי, והשתא אי חייב להחזיר הן עצמם כשיתבע הגזבר, א"כ לא קנאם השולחני בשלא הוציאם ולא מעל כדאמר בפ' השואל בקע בו לא מעל כיון שהמשאיל יכול לחזור וכו', אלא ודאי אפי' אם אותן המעות עדיין בעין אין צריך להחזיר הן עצמן עכ"ל. ונלפע"ד דהתוס' הקשו כן משום דאזלי לשיטתם דפסקו כרבה, אבל לדעת הרי"ף והגאונים דפסקי כר"י יש ליישב קושיא זו

דבל"ז צריכינן להבין מנ"ל לש"ס בפרק המפקיד להקשות על רב הונא אפי' לא הוציא נמי דילמא באמת טעמיה משום שואל הוא, והגם דר"ה סבר לא בקע בו לא קנאו, זהו לענין שהמשאיל יכול לחזור אבל לענין חיוב אונסין כ"ע מודים דמחוייב משעת משיכה או משעה שסלקו בעלים כמבואר לקמן ב"מ (דף צ"ט] ובקידושין (דף מ"ו] וכן תמה בתומים [סוף סי' ע"ב]. אמנם לדעת הרי"ף והגאונים מתורץ על נכון דאי' בתשו' הר"ן סי' כ' [מובא בש"ך סי' ע"ב ס"ק כ"ט ועי"ש שכתב דהר"ן לטעמיה אזיל דפוסק דשומר אבידה כש"ש משום פרוטה דר"י] דאם שאל ספר מחבירו שאינו מחוייב באונסין דאין כל הנאה שלו לפי שגם המשאיל פטור מלמיתב ריפתא לעניא ע"י מצוה זו, ומפשטות הש"ס יראה כמו דנקטינן כשנותן מעות לשולחני דבוודאי דעתו להקנות לו מיד, ולדעת התוס' הוה לוה עלייהו מיד, הגם שלא הוציאן ול"א דילמא לא צריך להו, ה"נ איכא למימר דתיכף בשעה שמסר מעות מותרין לשולחני הצריך תמיד לעסקים שונים שתיכף עושה מצוה בנתינה לידו ונתן לו רשות בנתינה זו להוציאם, ועיין ברש"י מ"ג ד"ה מותרים דהוה ליה כנותן רשות וה"ל שלוחו עכ"ל. היעלה על הדעת להתעקש דדוקא כשזה שאל ממנו שילוה לו הוא דעושה מצוה בהלואתו וע"ז דוקא אמרה תורה אם כסף תלוה, ולכשיתחכם אחד בעשיית מצוה זו וימציא לו מעות אשר יודע שצריכין לו בכל עת, וערום יעשה בדעת ויתן לשולחני מעות מותרין דרך פקדון אזי לא יעשה מצוה, זהו דברים שאין הדעת סובלתן. ועפי"ז הוכיחו בש"ס דע"כ טעמיה דר"ה דמחייבו באונסין מטעם לוה, דאי מחמת דהוה ליה שואל אזי ה"ל לפוטרו מאונסין דאין כל הנאה שלו דהא גם המשאיל פטור מלמיתב ריפתא לעניא] כשהשאיל מעות לשולחני והמציא לו לעסקיו שיהיה אתו מעות מרווחים, אלא ודאי מטעם לוה הוא דמחייב ליה, ולזה הקשה הש"ס לר"ה מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי [ורב נחמן פליג על ר"ה דלא הוי לוה משום היתר תשמיש, ומשום הכי לא הוי שואל עלייהו דאין כל הנאה שלו, וא"כ בדמי אבידה דנקט הש"ס דהוי שואל קאי אליבא דר"נ דפסקינן כוותיה, ושם גם הוא סובר דהוי שואל כמו שיתבאר בסמוך]

וממילא מיושב ג"כ קו' התוס' הנ"ל ובדוקא נקט הש"ס גבי דמי אבידה דה"ל שואל עלייהו דמחייבינן ליה מחמת שואל, דהא כל הנאה שלו, דהא הבעלים לא עשו מאומה רק שהב"ד נותנים לו רשות למוכרו, ואידך לא עשה מאומה ולא נפטר מעולם מלמיתב ריפתא לעניא. ולהכי פסקו הרי"ף והגאונים גבי אבידה דמחוייב באונסין ומחמת דה"ל שואל דוקא. אמנם גבי מעות מותרין פסקו כר"נ דלא ה"ל כלוה עלייהו ושוב אין לחייבו מחמת שואל שאין כל הנאה שלו

ג לתרץ דעת הש"ך [סי' רצ"ב ס"ק ח'] והט"ז [בסי' ע"ג] דגם לדידן דפסקינן כרב נחמן דבמעות מותרין אינו חייב באונסין, מ"מ הם ברשותו לענין זה דגם כשלא הוציאם יכול ליתן לו אחרים תחתיהם. והשיג עליהם בעל חכם צבי בהגהותיו להט"ז [בסי' ע"ג] דא"כ מאי מקשה רב נחמן ב"מ (דף מ"ג] על רב הונא מאי איריא הוציא אפי' לא הוציא נמי, הלא גם לדידיה קשה, והאריך בקושיא זאת, ולפע"ד נראה דאיתא לקמן (דף צ"ט] דרב הונא ס"ל בקע ביה קנאו דלא תקנו משיכה בשומרים, ור' אלעזר סבר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו בשומרים, ור' אמי סבר דמדאורייתא קנאו במשיכה, וכן מפורש בהדיא בתוס' ב"ק (דף ע"ט] סוף ד"ה תקנו, ואנן פסקינן כר' אלעזר דתקנו משיכה בשומרים וקונה מדרבנן רמב"ם פ"ב מהלכות שכירות הלכה ח' וש"ע סי' ש"ז], וגם בהלוואה פסקינן דמלוה לאו ברשות בעלים לחזרה, ומבואר בריטב"א קידושין [דף מ"ז:] דגם בהלוואה הא דאינו יכול לחזור הוא מדרבנן, אבל מדאורייתא יכול לחזור, דמשיכה גם גבי מתנה והפקר אינו קונה מדאורייתא רק היכא שקנה לחלוטין, אבל גבי הלוואה אף דלא הדרא בעיניה כיון דצריך לשלם אינו קונה רק מדרבנן, ועיין בתומים [סי' ע"ב ס"ק נ"ד] שמביא ראיה לזה מדפליגי ר' מאיר ורבנן בקידושין (שם] אם מלוה ברשות בעלים לחזרה, והשתא אם נאמר דגבי מלוה קנה מדאורייתא א"כ מנ"ל לר' אלעזר דתקנו משיכה בשומרים דהא מדר' מאיר נשמע לרבנן דעד כאן לא פליגי עליה דר"מ אלא גבי מלוה דמדאורייתא קנה משום דלא הדרא בעיניה, אבל גבי שומרים לכ"ע לא קנה, אלא ודאי דגם מלוה אינו קונה רק מדרבנן, ותו לא אפליגו רבנן בתקנתייהו וקונה אף בשומרים

נמצא מוכח ממילא לר"ה דלית ליה משיכה בשומרים כלל ואעפ"כ ס"ל מסתמא כרבנן דמלוה לאו ברשות בעלים לחזרה משום דלא הדרא בעיניה, א"כ קונה גבי מלוה מדאורייתא, ולהכי הקשה הש"ס דוקא לרב הונא מדס"ל דחייב באונסין והוה לוה עלייהו משעת משיכה, א"כ אפי' לא הוציא למעול כיון דקונה מדאורייתא, אבל לר"נ דס"ל דנאנסו לא מסתמא כר' אלעזר ס"ל דתקנו משיכה בשומרים כמו דפסקינן כאשר מבואר בפוסקים הנ"ל, וא"כ גם גבי מלוה לא קנה רק מדרבנן, להכי לא מעל, דליכא למימר דרבנן החמירו עליו, כיון שזהו חומרא דאתי לידי קולא דחבירו מותר לשמש בו לכתחלה כמבואר בתוס' ב"ק הנ"ל, ועיין בתומים [סי' ע"ב ס"ק נ"ד] שגם הוא הבין בדברי התוס' הנ"ל דע"י קנין מדרבנן ליכא מעילה כלל ועמ"ש עוד בזה לקמן בסי' ע' אות ז' ח']

ד ברש"י ב"מ [דף פ"ב] ד"ה לימא דר"י תנאי וז"ל דרבה ודאי תנאי היא דהא ר' עקיבא לית ליה דרבה, והקשו בתוס' שם דלרבה נוכל לומר דפליגי בדשמואל, ועוד הקשו בתוס' לעיל [דף כ"ט] דא"כ תקשה דר"ע אדר"ע דהכא ס"ל שומר אבידה כשומר שכר דמי, ובדמי אבידה ס"ל דהוי שומר חנם, ונראה לפענ"ד עפ"י דברי תוס' סנהדרין (דף כ"ה] בסוף ד"ה כל דעיקר הטעם בהא דמשחק בקוביא דלא הוי אסמכתא כיון דלאו בידו הוא כלל, אע"ג דגזים בתנאי שחוק שלו מ"מ גמיר ומקנה וכו' עיי"ש. והדבר מובן דהא דחילקו התוס' בסוגיא זו בשבועות [דף מג:] ד"ה מתניתין, בין דעתו להתחייב, זהו לדמות תנאי זה להא דמשחק בקוביא, ועוד חידשו והוסיפו בזה דבהא עדיפא ממשחק בקוביא כיון שמפסיד משכונו. אולם לא נדו מסברתם במה שחילקו בעיקר דיני אסמכתא בין בידו לגמרי כמו שחילקו לעיל במס' סנהדרין], וא"כ כל זה דוקא לדידן דפסקינן דאף דעל בעידנא דעיילי אינשי חייב, ואף בגניבת אונס לגמרי מחייבינן ליה לדעת רוב הפוסקים, ועיין בש"ע סי' ש"ג סעיף ב'] ולהכי מחייבינן ליה כשהתנה שיפסיד כל החוב בגניבה ואבידה כדאיתא במתניתין דהלוהו על המשכון שומר שכר דמשמע להדיא דמחוייב כשאר ש"ש אף בגניבת אונס, [וכ"כ בנתיבות סי' ע"ב סוף ס"ק י"ג דגם לשמואל חייב בגניבת אונס] דכנגד המשכון חשיב כמפורש, אבל לרבה דס"ל בש"ס ב"מ [דף צ"ג:] דדוקא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי אבל בעידנא דעיילי אינשי, וכן גני פורתא בעידנא דגני אינשי, אף ש"ש פטור, נמצא שכל שמירתו תלוי בידו, נמצא לרבה אף כשפירש הוי אסמכתא תו לא נוכל לומר דכנגד המשכון חשיב כאילו פירש, דהא אפי' בדפריש לא מהני לרבה כמבואר בתוס' ד"ה לא: בדשוי, ואף לדעת רש"י דשמואל איירי בדלא פירש, זהו היכא דלא שייכא בדיני אסמכתא, אבל לרבה כיון דבידו הוא עודנו הוא בגדרי