זית רענן חלק ב קסח

דבפסול בעינן דוקא שיתכוין להעיד, ובכשר לא איכפת לן כלל בכוונתו, ובעינן נמי שיעלו לשם כת א', וא"כ נמצא היכא דבאין לידי הגדה, בעינן שיעידו תוך כדי דבור, כי היכי דלא לינתק מינייהו שם כת א' ג"כ. אמנם כ"ז הוא היכא דמהגדת הכשר אין מוכרח שהיו אז פסולי' באותו מעמד בשעת ראיית העדות, ואז בעינן שגם הפסולין יגידו כי היכי דלא ליהוי לכשר שום עילוי יותר מן הפסולין, ובעינן נמי תוך כדי דיבור כי היכי דליהוי עלייהו שם כת א' ג"כ. אבל היכא דמהגדת הכשר מוכרח דהיו אז פסולין באותו מעמד, תו לא איכפת לן בהגדת הפסולין כלל, ועתה עולה קושיית הגמ' הרוג יציל במישרים, כיון דמהגדת הכשרים מוכרח שהיו אז אלו הפסולים בשעת ראיית העדות, ולר"י לא בעינן כוונה להעיד כלל משום דלא בעינן עילוי נוסף לפסולי' אליבי' כלל, א"כ הרוג יציל אע"פ שלא יבא לידי הגדה כלל, דהא דבעינן הגדה היינו דווקא אליבא דרבי דס"ל דבעינן כוונה להעיד כי היכי דליהוו הפסולי' בעילוי יותר מן הכשרים וגם יצטרפו יחדיו, אבל לר"י לא בעינן כלל, א"כ ממילא הרוג נמי יציל, ובמסילה זו נעלה, וירווח לנו דברי התוס' [ותשלום דברים האלו לא באו לידי]: סימן נו מה שלקטתי מחידושי אאמו"ר המחבר זצלל"ה. הנוגע לסימן ע"א בש"ע

א הנה הט"ז [סוף סי' ס"ט] כתב במי שקיבל עיסקא והתנה שלא יהא נאמן לומר דהיה הפסד עד שיברר והוא טוען שהי' הפסד דנאמן במיגו דלא התנה כלל, והגאון בעל חכם צבי שם חולק ע"ז עיי"ש, ובאורים ותומים [סי' ע"א ס"ק ג'] הכריע בזה דאם היה תנאי בעדים רק עכשיו ליתנייהו כגון שמתו או הלכו למדה"י, הדין עם הט"ז דמתחילה לא היה תנאי לבטלה דאלו היו העדים כאן והעידו היה התנאי מועיל רק עכשיו נולד מיגו הואיל ועדי תנאי ליתנייהו. אבל במתנה תחילה בינו לבין עצמו א"כ ע"כ דכך היה התנאי דלא יועיל מיגו דאל"כ לאיזה צורך התנו הלא תמיד יהיה לו מיגו, ואין אדם מוציא דבריו לבטלה. ונראה דדין זה מוכרח מעיקר דינו של נאמנות דהא חזינן היכא דנתן לו נאמנות כבי תרי דתו לא מהימן לומר פרעתי אפי' היכא דהביא עדים, ומחויב לפרוע עוד הפעם. והקשה הבעל התרומות [ריש שער כ"ו] מובא בש"ך סי' ע"א ס"ק ב'] דאמאי לא יחשב כתרי לגבי תרי וישאר ביד המוחזק דנהי דהימני' כבי תרי יותר מבי תרי מי הימני', וע"ז תירץ כיון דאי נימא דיחשב כתרי לגבי תרי לא הועיל כלום בנאמנות אשר נתן לו כבי תרי דהא לעולם ישאר בידו היכא שיכחישוהו שנים ואין אדם מתנה לבטלה, אלא ודאי דכוונתו היה להאמינו יותר משנים, אלמא דבכדי שלא יחשב כמוציא דבריו לבטלה מוסיפין ומפרשין דבריו אפי' להוציאן מעט מפשטן, ומכ"ש היכא שא"צ להוסיף ולפרש דודאי אמרי' דאין אדם מוציא דבריו לבטלה

והנתיבות המשפט (שם ס"ק ד'] הקשה ע"ז דהא חזינן דמהני מיגו כהאי היכא שיכול להכחיש עיקרן של הנאמנות, דהיכא דנתן לו נאמנות כבי תרי ואין העדים לפנינו דמהימן במיגו דאי בעי טען מעולם לא האמנתיו, אע"ג דהימני' יותר מבי תרי ומיגו במקום עדים לא אמרינן בעלמא, ומכ"ש דלא נימא מיגו במקום נאמנות אלא ודאי דהיכא דיכול להכחיש עיקרו של הנאמנות אזי מהימן אפי' במקום עדים, דמשם אחר הוא דאתאן עלה משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ומיגו כהאי אלים טובא, וע"ז הביא ראי' מדברי התוס' ב"ק דף ע"ב:] ד"ה אין לך בו כו', וז"ל ועוד נראה דקצת דמי האי מיגו למיגו במקום עדים שהרי יש עדים כנגד האי מיגו להכחישם, ואע"פ שיש כמו כן עדים עם המיגו אין בכך כלום כו' והא דאמר בפ"ב דכתובות שנים החתומים על השטר ואמרו קטנים או אנוסים היינו דאם אין כת"י יוצא ממק"א הרי אלו נאמנים האי לאו מיגו הוא שאין השטר מתקיים אלא ע"פ והפה שאסר הוא הפה שהתיר כו' עכ"ל התוס'. תוכן דברי הגאון המחבר לאשר שבנה דיק מדברי תוס' ב"ק דהפה שאסר עדיפא מעדים גמורים, ומשום הכי אע"ג שנתן לו נאמנות כבי תרי מכל מקום נגד מיגו דהפה שאסר לא האמינו א"כ נידון ממילא דאפי' כשנתן לו נאמנות כבי תרי בינו לבין עצמו דנהי דמוכח דנתן לו הנאמנות גם נגד הפה שאסר דאל"כ הוי לבטלה, ס"ס לא האמינו אלא כבי תרי דגריעי מהפה שאסר

והנה שפט פני הדבר כפשוטו דנרא' מדברי התוס' דהפה שאסר הוא הפה שהתיר אמרינן אפי' במ"ע [וכ"כ הנתיבות בסי' קמ"ט סק"ט והנה בעיקר הדבר לא ידעתי היאך יעלה על הדעת לומר דמהימנינן ליה מכח הפה שאסר אפי' במקום דאיכא עדים לפנינו, הגע בעצמך אשה האומרת אשת איש הייתי וגרושה אני שגירשני בעלי ביום פלוני ועדים מעידים לפנינו שלא גירשה באותו היום, הכי נאמין לה להכחיש את העדים, ועוד יש להביא ראיה לזה, דהא נקטינן דאשה שאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם והחכם מכחישה דהחכם נאמן ויוצאת בלא כתובה, [וזהו דעת הרמב"ן ורמב"ם וסמ"ג עי' בבית שמואל סי' קט"ו סק"ד, ולהפוסקים החולקים הוא מטעם דבממון אין עד אחד נאמן, אבל עדים בוודאי נאמנים לומר שלא היה הפלוני חכם באותה שעה בעיר כמבואר ברא"ש כתובות, ולא מהני לה הפה שאסר], ואע"ג שיש לנו לומר דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אלמא כיון דאלים נאמנותו של חכם כעדים תו לא מהני לה אפי' מיגו אלים כהאי להכחישו, ומה שהביא הנתיבות ראיה מדברי התוס' נראה דאין להוכיח כלל מדברי תוס' הנ"ל, דשאני התם גבי אנוסים היינו דלא נפקע מהם שם עדות גם השתא דמהימנינן להו דאנוסים היינו דמהימנו לבטל השטר בתורת עדות, ושיעור דבריהם בזה נמשך על מה שכתבו בלשונם בתחלת תירוצם ואע"פ שיש כמו כן עדים עם המיגו אין בכך כלום, ועל קוטב זה הוא דחילקו אח"כ דזהו דוקא במיגו דעלמא דאי בעו אמרי מילתא אחריתי לגמרי הוא דל"א אע"ג דלבסוף יתעלו דבריהם לתורת עדות איברא במיגו דאי בעו שתקי אמרינן בקוטב זה דוקא, והוא כשיתאמנו דבריה' השתא אזי יתעלו בדבריהם ג"כ לתורת עדות אזי הוא דמהימנינן להו אע"ג דהשתא בתחילתו הוי המיגו במקום עדים, וזהו דוקא גבי עדים, אבל בבעל דין עצמו ודאי דלא מהימנינן ליה במקום עדים אפי' במיגו דאי בעי שתיק וכמ"ש. ועמ"ש בהגהות והערות ע"ד הפלאה כתובות פ"ב בזה]

ועל גוף קושייתו אשר יצא לדון עלה מכח קל וחומר דחזינן דמהימנינן ליה במיגו דאי בעי שתיק במקום נאמנות כבי תרי מאי דלא מהימנינן לעדים, תמוה בעיני היכן מצינו דילפינן ק"ו בדבר ולשון שאינו ד"ת עצמו מדבר שהוא ע"פ משקל דת תוה"ק, אדרבה מצינו כמה וכמה פעמים דאין למדין ק"ו אפי' בדברי חז"ל, ומכ"ש בלשון הדיוט בלשון שדיברו בו בני אדם [עי' נזיר נ"ו ע"ב במשנה אמר ר"ע וכו' ובפרק ח' דטהרות משנה ז' ובפ"ג דידים מ"ב דאין למדין דברי תורה מדברי סופרים וד"ס מד"ת וד"ס מד"ס] לכן חכמים שיערו דבריהם דיש מקום לומר דאף דהימני' כבי תרי, מכל מקום אפ"ל דהיכא דאית לי' מיגו לבעל דין לא הימני', [הגם דלדינא עדים עדיפי ממיגו, מפני שכן מצינו כמה אינשי דעדיפא להו שבועת בעל דין יותר מעדים משום דחשידי להו עדים בלא שבועה יותר מבע"ד עצמו ע"י שבועה], ומכ"ש ממיגו דהפה שאסר והשתא תוכן הדברים לקושטא ע"פ דעת סוגי הדת תוה"ק אין לך דבר מעולה מן עדים דלא הוכחשו מעדים אחרים, ומש"ה לא מהני אפי' כשמביא סהדי דפרע בפניהם, דאמרינן דדעתי' היה כבי תרי דלא הוכחשו או משום דאלת"ה תהיה כל הנאמנות כבי תרי לבטלה, רק דיש מקום לומר דלהכי האמינו כבי תרי משום דירא המלוה לנפשי' דאולי יחזור אחרי עדים דמסהדי בשיקרא. אבל נגד ראיה שהוא בעצמותו כגון מיגו דהפה שאסר לא האמינו, וכיון דיד בעל השטר על התחתונה תלינן בכל דהוא ונקטינן פני הדבר דכל עיקרו הוא מפני שירא לנפשו מסהדי שקרי. אבל לא במקום שיש הוכחה בעצמותו כגון מיגו דהפה שאסר. איברא זהו היכא שיש מקום לעיקר הנאמנות היכא דליכא למיגו דהפה שאסר. אבל כשהאמינו בינו לבינו דאיכא הוכחה ברורה לפנינו, נקטינן הדברים בפשטותן דאפי' נגד עדים האמינו ומכ"ש נגד מילתא דזוטרא מיני'. איברא מכל מקום היכא דאמר אל תפרעני אלא בעדים נאמן בשבועה במיגו דנאנסו כמו שפסק רמ"א [בסי' קל"ג], ומ"ש התומים דא"כ לא אהני ליה התראתו מידי, נראה כיון דמ"מ מהני ליה שנתחייב ע"י לישבע ש"ד לרוב הפוסקים או שבועת המשנה לדעת רז"ה וש"ך [סי' רצ"ו סק"ג]

ב הקצוה"ח [ריש סי' ע"א] מביא בשם תשו' מהרי"ט [ח"א סי' ס"א ס"ב] מ"ש דעת ה"ר משה הלוי דאפי' נגד