זית רענן חלק ב קסז

העדות הרי עוברים אל"ת כסהדי דעלמא, דלא גרע מהעלימו קורבתם וכמש"ל, ועיין באשר"י סוף פ"ק דמכות דכתב שם שהרי"ף ס"ל דדמי להא דאיתא בגמרא דשיילינן להו למיחזי אתיתו וכו', ה"נ ס"ל דשיילינן לכשרים אם ידעו בפיסולן, ולפ"ד הנ"ל דמי ג"כ בזה, דכשם דגבי למיחזי דשיילינן להו לאחר כדי דבור משגמרו עדותן כמ"ש תוס' שם בד"ה לאסהודי בסוף הדבור, ה"נ בשאלה זו אם ידעו בפסול של הפסול הוא לאחר כ"ד משנגמר עדותן של הכשרים. דהשתא איכא חזקה אלימתא דלא יעברו על ל"ת. אבל אם ישאלום קודם שהעידו, דהשתא נודע להם בצירוף הפסול עד שלא העידו ותו לית בהו משום לאו דל"ת, כמו בכל פסולי עדות, וכן הוא גם אם נשאלים בתוך כ"ד משהעידו דאכתי לא נגמרה עדותן כמ"ש תוס' בב"ק (דף ע"ג ע"ב] בד"ה שהעידו, וכן משמע מדקדוק לשון הש"ע (סימן ל"ו סעיף ב']

ט ויש להבין לפ"ד הנ"ל [באות שלפני זה], א"כ לדעת רוב הפוסקים דלא הוי צירוף אלא בראי' והגדה לפני ב"ד, וכדעת תוס' ורשב"א והרא"ש ור"ן א"כ כשיראה המלוה שכבר נתקבל עדותו של הפסול ג"כ, ועד שלא נגמר הדין יאמר אי איפשי בב"ד זה דמדאורייתא בעינן סמוכין, [והיינו בזמן הגמרא דאיכא סמוכים בא"י, ואפ"ה הוי התקנה דגם אינם סמוכים יכולים לדון, כמ"ש תוס' סנהדרין (דף ג') ד"ה שלא, ובראשונים שם, ע"כ יאמר המלוה דילך לסמוכים], דכל עיקרן של בתי דינים השתא הוא רק מדרבנן לטובת המלוה משום נעילת דלת, כדאיתא בריש סנהדרין, וקודם שנגמר הדין בידו לומר אי איפשי בתק"ח, ועודנם לא הגידו בפני ב"ד, דבשלמא כשנגמר הדין כבר חל תקנתא דרבנן ותו אין יכול לבטל למפרע ע"י אי איפשי, וי"ל דמבואר בש"ך סי' כ"ה ס"ק י"ב], דכל קבלה דאיתא בסי' הנ"ל לא בעי קבלה בפירוש, אלא כשבא מעצמו לב"ד ולא שלחו אחריו, דינו כקיבל עליו בפירוש, ומביא כן בשם רוה"פ, וכיון שמלוה בא מעצמו לפניהם, הרי לגבי דידי' הוה כקיבל עליו בפירוש שלשה רועי בקר דגם מדאורייתא אינו יכול לחזור בו, [ועי' מ"ש בריש סי' מ"ח] ואע"ג דקודם גמר דין יכול לחזור בו, זהו לעצמות הדין שיצא ע"פ אבל לענין קבלת עדות מיד שהעידו הוה כגמ"ד כדאיתא [בסי' כ"ב בהג"ה שלישית סעיף א'], הגם דלכאורה יש לחלק משם דמיירי בענין עד פסול וקיבלו עליו ככשר, אבל לאחר עיון נראה דאין לחלק, דהכא נמי כל עיקרו הוה ג"כ רק לענין קבלת העדות אם נתבטל ע"י הגדתן בב"ד אם לאו, גם אין להקשות דהא כל עיקרו של קבלת בע"ד בסי' כ"ב בעינן דקיבל עליו לפני ב"ד דווקא, וכמ"ש הש"ך שם ס"ק א', וכיון דהשתא ליכא סמוכין תו לא משכחת לן השתא דניהוי להם תורת ב"ד מדאורייתא, והדרא קושי' לדוכתא דיאמר אי איפשי, דזה אינו, דכל עיקרו דבעינן קבלה בפני ב"ד, הוא רק למען יגלה מצפון לבבו שסמך עליו בגמר דעתו, וכעין דאיתא בפ' השוכר אה"פ [דף ס"ג:] בחנוני המקיף דאנן סהדי דסמך דעתי' עלי', ומהאי טעמא איתא שם בסי' כ"ב דגם בפני טובי העיר מהני, ולא גרע בי דינא דהשתא לענין זה מטובי העיר אפי' לדינא דאורייתא דבעינן מומחין, הגע בעצמך שהרי גם לדינא דאורייתא מהני מיהת הקבלה שקיבל בפני טובי העיר, כשם דמהני השתא אע"ג דלא גמירי כלל

י עיין מכות [דף ו'.] תוס' ד"ה אמר ר"י פי' הקונטרס משום דכתיב והצילו העדה וכו', וקשה לפי' דא"כ דיני ממונות נילף מינייהו, דהא כתיב משפט אחד, ועוד דבד"מ נמי כתיב ע"פ שנים או שלשה עדים ונקיש ג' לב' עכ"ל. והנה למען הצדק דברי רבינו רש"י ז"ל נלפע"ד ליישב קושי' התוס' אחת אל אחת על נכון, אחר העיון היטב. ראשונה, אשר הקשו דנילף ד"מ מד"נ משום דכתיב משפט אחד, נקומה נא ונראה בדברי רבותינו בעלי הש"ס דלא מצינן למילף ד"מ מד"נ כ"א בדבר הקבוע בד"נ למשפט חרוץ בין לזכות בין לחובה, עי' סנהד' (דף כ"ח.] אשכחן לחובה לזכות מנלן אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני, אשכחן בד"נ ד"מ מנלן אמר קרא משפט אחד ולכאורה הוא תמוה דמה מקשה הש"ס לזכות מנלן הא כ"ש הוא דלא מהימן לזכות, או דנילף ממשפט אחד יהיה לכם, א"ו אי לאו דכתבי' קרא להדי' ל"ה ילפינן זכות מחובה משום דהו"א דשאני גבי חובה דאינו נאמן משום דכתיב והצילו העדה, ולזכות ג"כ ניהמני' משום הצילו העדה, ולהכי בעי מנלן. והשתא דאתי מקרא דלא מהימן אפי' לזכות, הדר יליף ד"מ מד"נ מדכתיב משפט אחד, אלמא דלא ילפינן ד"מ מד"נ כ"א בדבר הקבוע בד"נ הן לזכות הן לחובה, נמצא ממילא גבי נמצא א' מהן קרוב או פסול דבטילה בד"נ ובד"מ קיימת וכל היכא דהוה עדותן קיימת בדיני ממונות מצלת בד"נ, כדאשכחן לקמן [דף ו':] גבי עדות מיוחדת דאמר ר"נ דכשירה בד"מ ומתקיף לה מר זוטרא אלא מעתה בד"נ תציל עיין פירש"י משום דכתיב והצילו העדה, וה"נ גבי קרוב או פסול כיון דעדותן קיימת בדיני ממונות ממילא מצלת בד"נ, כגון אם נמצא אחד מהן קא"פ בכת המזמת את העדים דלא קטלינן לא לרוצח ולא לסהדי, דלגבי רוצח הוי עדותן עדות, ולגבי סהדי הוי עדותן בטלה, וע"כ הוא משום דכתיב והצילו העדה, ותו ל"ק דנילף דיני ממונות מדיני נפשות כיון דגבי דיני נפשות ל"ה משפט חרוץ בין לזכות בין לחובה תו לא מצינן למילף דיני ממונות מדיני נפשות, ולהכי נקט רש"י בדיוק משום דכתיב והצילו העדה

גם מה שהקשו שוב על רש"י דהא בד"מ נמי כתיב ע"פ שנים או שלשה, נראה ליישב על נכון, תחלה נדקדק בדברי הגמרא דלכאורה תמוה לדברי רבי דס"ל דגם בד"מ עדותן בטילה, משום דגבי ממון נמי כתיב ע"פ שנים או שלשה עדים, למה לן למיכתב תרי קראי לכתוב גבי דיני ממונות לחוד ונילף ד"נ מיני' משום דכתיב משפט אחד, תו קשה לר' דס"ל דבעי' שיתכוין להעיד דווקא, אמאי לא מקשינן שלשה לשנים, כי היכי דבשנים נמצא אחד מהן קא"פ עדותן בטלה אפי' לא נתכוונו להעיד, ה"נ נימא גבי שלשה דעדותן בטלה אפי' לא נתכוונו להעיד, ונראה דחדא מיתרצא בחברתה, דלהכי חזר וכתבה רחמנא ע"פ שנים או שלשה תרי זימני משום דליהוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ומרבה לן הכתוב דלא בכל זימני הוי עדותן בטלה רק היכא דנתכוונו להעיד אבל בלא נתכוין להעיד הוי עדותן קיימת, והא תינח לרבי דבעי שיהיה מתכוין להעיד, אבל לר"י דס"ל דלא בעי שיתכוין להעיד הקושי' במק"ע. דאי ס"ד דגם בדיני ממונות נמי עדותן בטלה ל"ל למיכתב תרי זימני, א"ו דעקרינן ליה לקרא דגבי דיני ממונות מדוכתיה לגמרי ומוקמינן ליה נמי בד"נ, ולהכי הדר וכתבי' קרא משום דכתיב ביה יקום דבר, ולילף מיניה דדוקא במקיימי דבר כדאמרינן בגמרא, כי היכי דלא תיקשי ליה הורג ורובע יצילו, ולהכי מוקים לכולי' קרא בדיני נפשות אבל בד"מ הוי עדותן קיימת, משא"כ אליבא דר' דל"ק לן כלל הורג ורובע יציל, ממילא נשאר הכתוב במקומו בד"מ, ומיני' ילפינן לחלק בין למיחזי בין לאסהודי. ועתה הורווח לנו משני קושי' התוס' ודברי רש"י עולים על נכון

יא עיין רש"י ד"ה והוא שהעידו תכ"ד ותוס' ד"ה אמר רבא וז"ל וקשה דהא משמע כו' דקאמר הרוג יציל, לכ"נ דלא קאי כו', ועי' עוד תוס' ד"ה שמואל אומר וז"ל וגם לרבי קשיא כו' ובמהרש"א שם. והנה נברר וניישר את תהלוכות רבותינו הק' רש"י ותוס' בסוגיא זו. הנה לכאורה הוא מן התימה דמה מקשה תוס' בד"ה א"ר על פירש"י דס"ל דגבי קרוב או פסול בעי' נמי תכ"ד, מהא דמקשה ר"פ הרוג יציל הא מימרא דרבא הוי אליבא דרבי דבעי שיתכוונו להעיד, וקושי' ר"פ הוה אליבא דר"י דלא בעי אפי' כוונה להעיד ונראה דדברי רבותינו בעלי התוס' נכונים למאד וכוונה עמוקה טמון בחכם דהנה נעמוד על המחקר ונביטה ונראה לדברי רש"י ז"ל דמימרא דרבא סובבת ג"כ על דין דנמצא אחד מהן קא"פ, דמנ"ל לרבא הא, דהא לא אשכחן במתניתין דפליגי רבי ור"י אלא אי בעינן שיתכוונו להעיד א"ל, והוא דלרבי בעינן דגם הפסול יהיה לו יד ועילוי באותה עדות יותר מן הכשר, לדעת רש"י דס"ל דשיילינן ליה לקא"פ, כאשר גם הש"ך דס"ל בדעת הרמב"ם אם כולם לא נתכוונו להעיד עדותן בטלה, מכל מקום מודה דדעת רש"י אינו כן כמ"ש סוף ס"ק ג'] ולר"י לא בעינן שיהיה לפסול שום יד ועילוי באותה עדות כ"א בראיה לחוד מצטרף ג"כ. אבל מנ"ל הא דבעי' נמי הגדה תכ"ד, א"ו מצד סברא דנפשי' אמרה רבא להא מילתא והוא דבעי' הגדה תכ"ד, כי היכי דליהוי נקראים נמי בשם כת א', וע"ז מקשי התוס' שפיר כיון דמצד הסברא אמרה רבא, א"כ מנ"ל תו לחלק בין רבי ור"י בהא מילתא, נימא דלר"י נמי בעינן דליהוי כת א', ולא פליג רק אי בעי' דליהוי להו יד ועילוי באותה עדות א"ל, ומנ"ל לחלק ביניהם נמי בהא, אמנם אחרי העיון הדק היטב בדברי רש"י הקצרים נכונים הם למוצאיהם, עיין רש"י ד"ה היכי אמרינן להו וז"ל לקא"פ למבדקינהו אם לעדות נתכוונו והנראה מדבריו הק' דכל דין של נמצא אחד מהן קא"פ הוא דבעינן דליהוי לקא"פ יד ושם באותו עדות בעילוי יותר מן הכשר והוא