זית רענן חלק ב קסו

וגו' והיה אם בין הכות וגו' הוא דלוקין גם בדבר שלא נוכל לקיים דין הזמה כגון בבן גרושה וכה"ג, ובדין זה כיון שהפסול אינו ראוי לעדות תו לית ביה דין הזמה. וזהו שהקדים הרמב"ם בתחלה וכתב אין עדים זוממין נהרגין ולא לוקים ולא משלמים עד ששניהם ראויין לעדות, דבע"כ קאי על שנגמר הדין על פיהן כדין, ואפ"ה לית בהו תורת הזמה מפני שאינם ראויין לעדות בעצמותן, ומשוה"ט כתבנו לעיל. דנהי דדנין עפ"י קרובים היכא דידענו שהם עצמן לא ידעו בקורבתן כגון שנעשו קרובים בשעה שהעידו, וגבי ממון דלא בעינן לסהדי אלא לברר אמתות הדברים, וכבר נתברר ע"י חזקה אלימתא דלא יעברו על לאו חמור כזה, מ"מ לית בהו תורת הזמה כיון דא"ר לעדות בעצמותן לכה"ת מפני גזה"כ

ו בימי חורפי שמעתי קו' בשם הרב הגאון החריף ועוקר הרים אבד"ק פיאסק זללה"ה, על עיקר הדין דקא"פ גבי ממון, דכיון דהלוה טוען לא לויתי כלל ולא ראה הקא"פ מאומה, והעדים אומרים שלוה בפניהם בצירוף קא"פ ה"ז דומה לאומר לא לויתי ועדים מעידים דלוה ופרע, דנקטינן דברי העדים לחובתו ולא לזכותו, דהודאת בע"ד עדיפא מהעדאת עדים. ותירצתי אז, דה"ז דומה להא דאיתא בפ' החולץ דף מ"ז] לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי, וה"נ כיון דלדבריהם שראו בצירוף קא"פ אין בהם ת"ע כלל, ולא דמי ללוה ופרע דאית להו ת"ע על ההלואה, ובפרט למש"כ לעיל דבנמצא ביניהם קא"פ אינם עוברים על לאו דל"ת כלל מהאי טעמא כיון דלית להו תו"ע מגזה"כ, וא"ל דאכתי ליהמני' במיגו דא"ב שתקי מצירוף הקא"פ [ומיגו דא"ב שתקי גם בשנים אמרי', כמבואר בתוס' כתובות (דף י"ח:) ד"ה אין], שהרי גבי ממון לא איברי סהדי אלא לשיקרא וה"נ להימנינהו על גוף הדבר, הגם דלית להו תורת עדות מ"מ אית להו מיגו, דז"א, חדא שכבר כתבנו דכל כה"ג אזדא ליה לתורת מיגו לגמרי שאינם רוצים לעבור על ל"ת דליתא בחזרה, דהשתא שאומרים שהיה בצירוף קא"פ דיצאו מת"ע מגזה"כ אינם עוברים לדבריהם על ל"ת, משא"כ אם ישתקו מזה, ועוד שמבואר בתוס' כתובות [דף כ"ה:] בד"ה הרי, דאפי' במיגו לא מהימן בכה"ג, ואפ"ל דטעמם הוא כמש"ל מפני שאינו רוצה לעבור על ל"ת, להכי הקדים לומר שהוא בנו, אבל כשיעלים זאת ויאמר שכהן הוא לבד אזי יעבור על ל"ת

ז עיין ברי"ף בסוגי' זו וז"ל ואף בדיני ממונות שאין להם התראה אם לא ידע העד השני שיש למלוה או ללוה כאן קא"פ תתקיים העדות בשאר העדים עכ"ל, ועיין ברא"ש שהביא דברי הרי"ף בתשובה וז"ל, שנים החתומין על השטר ונמצא אחד מהן קרוב והשני רחוק וזכור העדות ושניהם באו להעיד אלא שלא היה יודע בקורבתו, והכשיר עדותו של שני וחייבו שבועה על פיו, ובלבד שלא יהא רגיל בו שאיפשר הוא שלא ידע בקורבתו וכו', וגמרינן מינה דמה שאנו פוסלין בנמצא א' מהן קא"פ הטעם דנטפלו לפסולין, הלכך אם יהיו שוגגין ולא נצטרפו לדעת הכשרים בהכשרן ונחלקה מהן עדותן עכ"ל, וכתב בספר פלפלא חריפתא וז"ל וזכור העדות, לכאורה משמע דדווקא כשיזכור העדות מהני עדותו שמעיד על פה ואי לאו הכי לא מהני עדותו שבכתב להשביע, דלא ס"ל דע"א בכתב משביע אלא כשזוכר העדות ומעיד בע"פ. דאלת"ה למאי נפקא מינה כתב שזוכר העדות, אך איפשר לי לומר תשובה דלהרי"ף הוה עובדא דהשטר לא יצא עדיין מתח"י עדים, ואזיל הרי"ף לשיטתו, דביבמות פרק ד' אחין דכל כמה דלא נפק מידייהו הוי מפי כתבם ואי מדכרי לסהדותייהו מסהדי בה בעל פה עכ"ל, ועיין ברא"ש שם שהאריך בהשגה ע"ד הרי"ף וטעם הרמב"ן, וגם דברי פלפלא חריפתא דחוקים לאוקמא דוקא ביוצא מתח"י העדים כתירוצו השני, וגם לתירוצו הראשון צ"ל דלא ס"ל כדעת הרמב"ם תלמידו [בפי"ד מהלכות מלוה ולוה ה"י ובש"ע סי' נ"א ס"ב], דע"א בשטר מהני, ועיין בח"מ [סי' ל"ו סעיף א'] ובסמ"ע שם ס"ק ז' ובש"ע סי' מ"ה סעיף י"ג וסמ"ע [ס"ק ל"ד], דסמ"ע וש"ך מחולקים בזה, דלדעת הסמ"ע מהני כשחתם קא"פ בשטר עם הכשרים אפי' ידעינן שישבו ביחד לחתום. כשהכשרים חוזרים ומגידים לפני ב"ד, והכי משמע לישנא דשו"ע, והש"ך חולק [בסי' ל"ו ס"ק י"ב] דאין טעם לחלק בין עדות בע"פ דלא מהני כשחוזרים ומגידים, לבין עדות שבשטר דהוה כנחקרה עדותן בב"ד

ולפע"ד אפ"ל דש"ע אזיל לשיטתי' [בסי' כ"ח סעיף י"ב] דפסק כדעת הרמב"ם דעדות שבשטר לא מהני מדאוריי' כלום דהוה מפי כתבם רק מדרבנן שלא תנעול דלת [וצ"ל דהא דשובר מהני הוא ג"כ מפני נעילת דלת לעושי עול], ומשה"ט מהני במלוה בשטר כשחוזרים ומגידים בע"פ בלא צירוף הפסול, שהרי המלוה יכול לומר אי איפשי בתק"ח, והרי לא הגידו יחד, ואפי' לדעת הרי"ף והרמב"ם דראי' לבד מבטל, הכא דעיקר עדות שבשטר הוא שאמר להם חתמו, וכיון דחתימתן לא מהני מידי מדאורייתא, ועל תקנתא דרבנן רשות בידו לומר א"א בתק"ח, נמצא דלא נצטרפו בדבר המועיל גם לכשרים לבדן, משה"ט מהני כשחוזרים הכשרים ומעידין מחדש לפני ב"ד בלא צירוף הפסול, וכיון דלא מהני הגדה מחדש אלא משום אי איפשי, משו"ה מצרכינן שיזכור עדותו בע"פ ע"י השטר, כמו בכותב עדותו על השטר, ועיין בסי' ק"ב ס"ב גבי הב לי זיבורית טפי פורתא, דלדעת רוה"פ יכול לומר א"א בתק"ח אפי' להוציא, ואפי' לדעת החולקים שם זהו היכא דעיקר אי איפשי, הוא להוציא מיד, משא"כ הכא שהוא רק לבטל השטר, ואח"כ כשיעידו הכשרים מחדש יסתעף ע"י גלגול דברים יתחדש מזה דבר להוציא, אפ"ל דבכה"ג כ"ע מודים

ומעתה דברי הרי"ף בתשו' הנ"ל יתבארו היטב, דעיקר דבריו בנויים להציל העשוק שנכשל בשטרו שחתום גם הפסול ונודע שכולן חתמו יחד, ולאשר לא נודע לו טיב הדברים אם יודע הכשר בפסול הקאה"פ אם לא, לכן השיאו עצה מעיקרא שלא יתבע בשטרו, שאם יתבע בשטרו שוב לא יכול לומר אי איפשי ולעקור תקנתא דרבנן למפרע, ואולי יאמר הכשר שידע בפסול הפסול ויפסיד לגמרי, לכן לא יתבע כלל בשטר שתח"י, הגם דידעי' שהיה תח"י שטר בצירוף הפסול וחתמו יחד, לית לן בזה שהרי יכול לומר א"א בתק"ח, ואפי' לדעת הרי"ף דראי' לחוד מצטרפים, דמאן יימר שראו גוף ההלואה ביחד, רק שישבו לחתום יחד ע"י צוואת הלוה, וכיון דלית ביה ממשא מדאוריי' וכמ"ש, לכן יתבע את הכשר לבד שיבא ויעיד לו אם זכור הוא מעצמו ואח"כ נסתיים מילתא שבא גם הפסול עמו, ומעתה תו לית ליה תקנתא. רק לשאול את הכשר אם לא ידע בפסולו, ואז תתקיים עדותו של הכשר

ח ובעיקר טעמו של הרי"ף, דהיכא דלא ידע הכשר תתקיים עדותו, שכתב הרמב"ן שכל עיקר הביטול מפני שנטפל להפסול, עיין באשר"י פ"ק דמכות שמשיג עליו עד להפליא, גם לא הבנתי דברי קדשו דהתינח בפסול, בקרוב מאי איכא למימר, ועוד דאנן פסקינן בפ' המקבל [דף קט"ז] דלא כר"ש דדריש טעמא דקרא, ולפענ"ד נראה דעיקר יסוד דברי קדשו בנויים ע"פ סוגי הדת וכמש"ל [באות ג'] דכיון דגבי ממון לא איברי סהדי אלא לשיקרא, וכיון שנתברר הדבר ע"י הכשרים לחוד אמאי לא נדון כדבריהם, וצ"ל דכמו דנתבטל ע"י קרובים לחוד אפי' ע"י משה ואהרן, דלא יטו מני האמת גם זיז כ"ש, ואפ"ה פסולים גם לגבי ממון, היינו טעמא דכל תוקף ועוז להאמנתן דסהדי, הוא מפני שלא יעברו על לאו דל"ת דחמירא וליתא בחזרה, ולהכי בקרובים דלא הזהירה התורה עליהם בלאו דל"ת, שוב נסתלק מהם כל תוקפי' דסהדי, ושוב לא נשאר אלא אומדנא לחוד שגם במלין דכדי לא ישקרו, וע"י אומדנא לא נוכל לדון ולא מהני מידי להוציא ממון, ועיין מש"כ [באות ג'] דהיכא דנעשו קרובים בשעה שהעידו ולא ידעו מזה מאומה באותה שעה, דאזי לגבי ממון מהני, כיון דלא בעי סהדי אלא לברר הדברים לאמיתן, וגם כל תוקפי' דסהדי מפני שלא יעברו על לאו דחמיר כ"כ, והשתא כיון שלא ידעו בשעת הגדה שנעשו קרובים, הרי כבר דקדקו וחקרו בלבבם היטיב אחרי טיב הדבר כי היכי דלא יעברו, והשתא נהי דלקושטא שנסתיים הדבר שנעשו קרובים ותו לא עברי כיון שהתורה פסלתן מתורת עדות, מ"מ לגבי ממון יש מן הסברא לומר דמהני הגדתן, שהרי כל תוקפי' דעדים מיהת לא נסתלק מהם למפרע, ולא גרע מיהת מחזקה אלימתא דמוציאין ממון ע"פ. והשתא גם בנמצא אחד מהם קרוב או פסול דלית להו תורת עדות מגזה"כ, תו לא עברו על לאו דל"ת, גם כבר כתבתי לעיל באות ד'] דהיכא שהעלימו קורבתן בפני ב"ד ונתקבל עדותן, דבזה יש עליהם תורת לאו ל"ת, ומשוה"ט ניחא דברי הרי"ף בתשוב' הנ"ל, דהיכא שהכשרים העידו שלא ידעו בשעת ראי' ובשעת הגדה בפסלות של הקרוב או הפסול, ונמצא דלפי דבריהם ליכא שמץ פסלות כלל בעדותן ואיכא חזקה אלימתא דלא יעברו על ל"ת, לכן מהני גבי ממון. דלא בעינן לסהדי שיהיו בגדר עדות דוקא אלא לברר הדברים לאמיתן, וכבר נתברר הדבר לאמיתו ככל תוקפי' ואומץ דעדים כשרים, דכיון שאינו רגיל עמו ונראין הדברים שיש להאמינם בזה, דאזי אם ישקרו בעיקר