זית רענן חלק ב קסה

בשתי כתות יתבטל עדותן כיון דנמצא בהם כת אחת הפסולין, דבפשטא משמע אפי' לאחר כ"ד, (וכן משמע מדברי תוס' שם בתי' השלישי, והוא כדעת רש"י בסוגיא דמכות דגם בקא"פ בעינן תכ"ד, וכ"כ בנתיבות ריש סי' ל"ו, או לדעת קצה"ח שם ס"ק ד' דקושיית התוס' אזלא בתכ"ד, הוא מטעם אחר, כיון דלא נצטרפו בפסלות עי"ש], דהשתא אם כת שניה פסולין יחתיך הדין עפ"י כת הראשונה, כיון דבשעה שהעידו כבר עברו על לאו דל"ת, די"ל דמ"מ קשיא להו שפיר דמצד ספק לא נוכל להוציא דדילמא הראשונה פסולה, ונמצא דכת שניה יצאה מתורת עדות כיון דהתורה פסלתן ותו לית בהו לאו דל"ת. ובזה יש לצדד להטעים תירוצם הראשון כיון שאין הפסול ידוע לכן מספיקא לא מפקינן מידי ודאי שלפנינו

ד ועפי"ז יש ליישב דברי מהרש"ל ביש"ש ב"ק פ"ד סי' י"ח [מובא בקיצור בש"ך סי' ל"ב ס"ק ד'], וז"ל יש בני אדם כשהם חייבים לאחרים מחפשים תואנות וטצדקי נגד התובעים להשמט מהם כו' עיי"ש וסוף דבריו וז"ל, לכן נראה בעיני דהא דשרי למיטען כה"ג אף שהוא איסור גמור רק שאינו גזל כו' היינו היכא דיש לאחד תרעומות גל השני, כגון השואל ששאל השור בחזקת תם כו' וכה"ג בכל טצדקי דיכול למעבד ולמיטען בין לפטור עצמו בין לחייב חבירו שפיר דמי ולא דמי לשלשה שנושים באחד כו' אף דאין לך תרעומות גדולה מזו, שא"ה דמעידין עדות שקר שאומרים חייב הוא כל המנה לזה ואינו אמת, וגם עדותן אינו עדות מאחר שנוגעים בעדותן, וא"כ רחמנא הוא דפטרה לזה בטענתו ואינו חייב, והם הוציאו ממנו שלא כד"ת, ואי הודו אח"כ בב"ד פשיטא דמחוייבים להחזיר לו המנה וליכא כאן מיגו דמיגו במק"ע נ"א, והודאה שהוציאו ממנו מנה שלא כדין כמאה עדים דמי, וגם איתרע חזקתייהו דלאו קושטא קאמרי, אבל הכא ליכא כאן טענת שקר דהא אי עביד כל חד וחד כמה דטען מה שעשה עשוי, דהמזיק שיעבודו של חבירו פטור, וכן אם מעריקו לאגמא כדי שלא יסקלוהו בשרו מותר, הילכך אע"ג דלא עביד ולא שרי ליה לכתחלה, מ"מ מאחר דאית ליה תרעומות ע"ח אין יכולים הב"ד לסלק טענותיו ולמחות בידו והוה כמאן דעביד ושפיר פסקינן ליה הכי, וכל כה"ג דאית ליה תרעומות וטענתו איתא בכה"ג דאם אירע בדיעבד הוה ביה ממש, אין ביד הב"ד למחות בידו, ואפ"ה ירא שמים יזהר, אבל בחוב שאדם חייב לחבירו פשיטא דפשיטא דליכא שים צד שריותא למעבד ליה טצדקאי כדי שיתפשר, עכ"ל. ועיין באו"ת [סי' ל"ז] באורים שם (פ"ק י"א] וז"ל אין באותה הודאה ממש דכיון שהגיד כו' סמ"ע, ולא נאמר דנאמנין לגבי עצמן דהא אומרים אמת העידו ויש להם מיגו דשתקי, והא דנתן טעם דאין נאמנים להפסיד לחבירו זכות ממון דכיון שהגיד, ולא מזה הטעם דאמרו אמת העדנו וה"ל מיגו, דבכל גווני מיירי אפי' עדיין לא גבו החוב, ומשום מיגו הו"ל מיגו להוציא, ולכך נתן טעם משום כיון שהגיד וכו', ולגבי עדים עצמן בחלקם פשיטא כל זמן שלא גבו דא"י לגבות, אבל אם כבר גבו אין מוציאין מידם, ולכך לא הזכירו הש"ע ותשו' חזה התנופה מענין החזרת חלקם דבר, וזה ראיה דלא כיש"ש לעיל סי' ל"ב עכ"ל. וכן הקצה"ח [בסי' ל"ב ס"ק ב'] השיג על היש"ש מההיא דגחין ולחיש ליה לרבה בפרק חז"ה (דף ל"ב) ע"ש באריכות ובתוך הדברים כתב שם וז"ל וא"כ לכל הפי' בין לפי' רשב"ם בין לפי' תוס' אין להוציא מיד העדים הללו כלום, דלפי' רשב"ם דהוי ספיקא דדינא א"כ ודאי אין להוציא, ולפי' תוס' א"כ טעמא דהלכתא כרב יוסף בזוזי משום מיגו להוציא, וא"כ הכא שכבר הוציאו הו"ל מיגו להחזיק וכו', וא"כ מכל השיטות והפירושים שנאמרו בזה מבואר האי דינא דאין להוציא מיד העדים הללו את הממון וכו' עכ"ל, וכן בסי' ל"ב] תמה האורים ע"ד יש"ש וז"ל והדבר צ"ע למאד כי מה במקום עדים שייך כאן כיון דהפה שאסר הוא הפה שהתיר הם אמרו דהעידו בערמה והם אמרו דחייב להם באמת. וגם מהך דאיתרע חזקתו לא ידעתי מנלן סברא זו להוציא ממון שלא כדין וצ"ע וכו' עכ"ל. ולפעד"נ דדברי היש"ש נכונים וברורים בטעמו ובסברתו עפ"י הקדמת והוצעת הדברים שכתבנו למעלה

ועוד נראה להקדים מילתא דפשיטא ומסתבר, היכא דקרובים או נוגעים בעדותן או שאר פסולים העידו בשקר לפני ב"ד ונתקבל עדותן מפני שהב"ד לא ידעו בנגיעתם ובקורבתן, דמילתא דפשיטא הוא דעוברים על לאו דל"ת, דאטו מפני שהערימו והעלימו קורבתם או נגיעתם יעדיפו בלאו דל"ת, ס"ס הרי העידו בשקר במקום שנתקבל עדותן, וכן משמע מדברי רבותינו האחרונים בכמה מקומות, [ולקמן יתבאר ראיה לזה]. והנה מילתא דפשיטא הוא בשלשה שתבעו לאחד ולא נודע כלל שהם שותפים דלא מהימנינן להו במיגו שהיה אחד תובע ושנים עדים [אפי' לרבה דאית ליה מיגו להוציא או גם לדידן היכא שתפסו בעדים דהוה מיגו להחזיק]. וטעמא דמילתא דיסוד מושגב הוא עפ"י התורה בכל עדות דמסתמא לא יעברו על לאו דל"ת דליתא בחזרה, ועפ"י תוקף זה מהימנינן להו אפי' נגד חזקה ורובא, תו לא שייך לומר דנהימנינהו שטענתם אמת במיגו דא"ב מסהדי בתורת עדות, דזהו הנותנת שטענתם הוא בשקר, ומשה"ט גופא הוא דלא נכנסו להעיד בת"ע מפני שלא יוכלו לשקר ולעבור על לאו דל"ת דליתא בחזרה. ולפי"ז בשלשה שהודו אח"כ ששנים מהם שהעידו היו שותפים בממון זה אכן הדבר בעצמותו הוא אמתי, דהשתא שהודו כולם שוב יצאו מת"ע לגמרי כיון שהודו שהם בע"ד. דהשתא נכנסו בהודאתם לתורת בעלי דברים לגמרי ונסתלק מהם הלאו דל"ת דליתא בחזרה, ולבשו מדותם רק בלאו דלא תגזול דהוא נסוג בכמה מעלות אחורנית וגם איתא בחזרה, דאע"ג דהיכא שהעלימו קורבתם והעידו בפני ב"ד ונתקבל עדותן כבר עברו על ל"ת, דשא"ה דאיכא הודאת בע"ד שהרי הודו שלא היו הדברים מעולם בפני סהדי כלל ואפי' אם נהימנינהו במיגו, מכל מקום מיגרעו השתא ע"י הודאתם באם יבאו עידי הכחשה דהשתא לית להו מיגו, ואילו לא הודו הוה אזלינן בתר המוחזק והרי המה מוחזקים השתא

וזהו כוונת היש"ש דהוי מיגו במק"ע, כיון דאנן סהדי שלא יוכלו לשקר בלאו דל"ת, ועל יסוד זה הוא כל תוקפא דעדים בכל התורה כולה, והא שהעידו מתחלה הוא מפני שסמכו א"ע גם מתחלה שיודו אח"כ שהם בע"ד ונהימנינהו בתורת בע"ד במיגו, ומשום ה"ט גופיה אנן מתברינן לגזיזייהו מינייהו, ואמרי' דלית להו מיגו, ומפני שאינם יכולים להשאר בת"ע מפני דחמירא להו כל כך הוא שהכריחם להודות, ומוטב לפניהם לשקר בלאו דלא תגזול דאיתא בחזרה: ומש"כ היש"ש דאיתרע חזקתייהו דלאו קושטא קאמרי, כוונתו, כיון דגם השלישי שהעידו לו הודה אח"כ שהעדים היו שותפים, דמה לו להודות ולהורע לעצמו בדבר שכבר זכה בדין, וגם עתה עודנו טוען שהדבר בעצמותו הוא אמתי, אלא שהסברא מחייב שהוכיח סופו על תחלתו ששקר הדבר בעצמו ובשאט נפשם רצו לגזול את חבירם ובתחבולה ובתרמית לבם עשו כזאת, והיו השנים שהעמידם לעדים יראים לעצמן שלא יעברו על לאו דל"ת דחמירא טובא וליתא בחזרה, ולזאת חיזקו הדברים ביניהם בשבועות ובנדרים ובערבונות שיודו כולם, כי היכי דליפקו מחרב חדה המונחת על צואריהם, וכמ"ש תוס' בב"ק. (דף פ"ט) ד"ה כל בענין מכירת כתובתה]. ולפי"ז תו ל"ק קושיית האורים בסי' ל"ז] מדברי תשובת חזה התנופה, דהתם כיון דבע"ד שהעידו לו לא הודה, תו ליתא לשני הטעמים של דברי יש"ש הנ"ל, כיון דאכתי עוברים על לאו דל"ת של חלק השלישי, שפיר אית להו מיגו על חלקם וגם הטעם דאיתרע חזקתייהו והוכיח סופו ע"ת לא שייך שם כמובן וגם קו' קצוה"ח מגחין ולחיש לק"מ, דהתם גבי בע"ד עצמו שאני דאית ליה מיגו מעלייתא, וזה נכון וברור לפענ"ד

ה עיין רמב"ם (פ"כ מה' עדות ה"א] וז"ל אין עדים זוממין כו' ולא משלמין עד שיהיו שניהם ראויין לעדות כו' אבל אם הוזם אחד מהן בלבד כו' או אחר גמר דין ונמצא א' מהם קא"פ אין נענשין אע"פ שהוזמו ונפסלו לכל עדות שבתורה עכ"ל. והנה יד"נ ושארי הגאון מהו' מאיר שהיה אבד"ק קאליש כאשר אמרתי לו הדברים שכתבנו לעיל [באות ג'], והשיב שהדברים בעצמותן מסתברים ונכונים. אולם מדברי הרמב"ם מוכח דבנמצא א' מהם קא"פ עוברי' בל"ת והן הם דברי הרמב"ם הנ"ל, ומדכתב דנפסלו לכל עדות שבתורה ש"מ דעוברים על לאו דל"ת שהרי הרמב"ם בספר המצות] לית ליה כרמב"ן שפי' בחומש דהא דכתיב ל"ת ברעך עד שוא. דלישנא דשוא משמע דאפי' כשאין תועלת בעדותן עוברים על ל"ת עד שוא, וה"ט כיון דע"י הכשרים היה תועלת בעדותן לולא צירוף הפסול ולהכי כשהוזמו נפסלו. והשיבותי, שהרי ציור דברי הרמב"ם בהלכה זו קאי רק על שני עדים ואחד מהם קא"פ ונגמר הדין והוזמו דנפסלו שניהם לכל עדות שבתורה, והרי בקרוב או בפסול אין בו שום תועלת ואפ"ה נפסל. אלא ה"ט כיון דנגמר הדין על פיהן הרי בע"כ צ"ל דמיירי שהב"ד לא ידעו בקורבתן, דאזי בין שהם ידעו מקורבתם ובין דלא ידעו עוברים על לאו דל"ת כיון שנתקבל עדותן, [וזש"כ לעיל באות ד' שיתבאר לקמן ראיה מוכרחת לדין זה], ואפ"ה אינם נענשים דלאו דל"ת הוי לאו שאב"מ, רק מתורת הזמה דוהצדיקו אה"צ