זית רענן חלק ב קסד

ונחתך הדבר לגמרי על פי פסק דינם לכן אלימא מילתא דב"ד ולא מהדרינן עובדא, כדאשכחן בעלמא דא"כ מה כח ב"ד יפה אבל בהוראת איסור והיתר דיכול להורות לעצמו, ול"ש בזה משום אלימא דב"ד, אמאי לא יכול לחזור בעצמו כיון שטעה להדיא, אכן כיון דחידשו השתא דשייך בזה משום דשוויי' חתיכה דאיסורא ניחא, דגם לרב ששת אמרינן כן דמהאי טעמא גם בדיני איסור והיתר קם הדבר באיסורו, ואע"ג דהאי טעמא לא שייך אלא בחכם שהוא גמיר וסביר בהוראה, אבל לא בגמיר לחוד. ורישא דמתניתין דדן את הדין מיירי בגמיר לחוד, מ"מ ניחא כיון דאוקמינן לה בגמרא דמיירי בקבלוהו, ה"ז כאילו מסר בידו אפי' לשוויי' חתיכה דאיסורא, וכדאי' בתרומת הדשן [סי' רנ"ד] בפסקי מהר"י [ובדרכי משה מביאו בסי' קכ"ג אות ד'] דאם המורשה קיים הדבר בשבועה דצריך המרשה לקיים, כיון דשליח שוויי' ושלוחו של אדם כמותו, וכן הביא הרמב"ן בפרק יש נוחלין [דף קכ"ו:] בד"ה הרי וז"ל בתוה"ד שם ואיכא למידק נמי תנאי שבנזיר היכי הוי תנאה והרי כל תנאי שאי איפשר לעשות ע"י שליח לאו תנאי הוא וכו' ואחרים אומרים נזיר נמי משכחת ליה ע"י שליח שאומר אדם לחבירו הריני נזיר על דעתך וכל זמן שתרצה תדירני עכ"ל, וכיון דקבלוהו גם לזה שיהיה כבעלים לשוויי' חד"א, שוב אינו יכול לחזור ולומר אילו ידעתי שסוגיא דעלמא אזלא כאידך לא אסרתי מתחילה, דנהי דדמי לפתחא מעליא דפתחינין בי' לעקור הנדר מעיקרא, אכן הוא בעצמו שעיקר הנדר נעשה על ידו לא מצי למיחל, כדכתיב לא יחל דברו הוא לא מצי למיחל אבל וכו' [נדרים פ"א ע"ב]. אלא דלא מיירי מזה

ואל תתפלא בזה שהרי לדעת הנ"י ובעה"ט גם בדיני ממונות מיירי באין גדול ממנו, לאוקימתא דרב ששת ורב חסדא, ולפ"ז בחכם שהורה לטמא ולאסור וטעה בשיקול הדעת, אזי אם חכם אחר מחזירו והוא מסכים לזה. בזה גם הראב"ד והרמב"ן מודים כיון דאחרים מחלין לו, אכן כשאינו מסכים לא מהני מידי דאי איפשר לבטל הנדר בע"כ, רק דפליגי ביש גדול הימנו והוא אינו מסכים אזי לדעת הראשונים שהוא מטעם דשוויי' חתיכה דאיסורא נשאר באיסורו, ולדעת הר"ן שהוא שלא יראה כשתי תורות. וזהו כששניהם שווין אבל לא נגד גדול הימנו. אולם כשהראשון מסכים להשני ושניהם מומחים ס"ל לרמ"א דאפי' בששניהם שווין מודים רבותינו הראשונים דחוזר להיתרו, דנהי דלדעתם דהא דקתני חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר הוא מצד דשוויי' חד"א. אבל מ"מ אחרים מחלין לו ואפי' ביחיד מומחה דגמיר וסביר סגי מדינא אע"ג דלא סמיך, כדאיתא בש"ע יורה דעה [סי' רכ"ח סעיף א']: סימן נה בדיני קרוב או פסול בעזה"י חורף תרכ"ה לפ"ק עה"ק ירושלים תובב"א

א יש להתבונן בדין נמצא אחד מהם קרוב א"פ דמבטל כל העדות, דבע"כ מיירי דהכשרים אומרים שהפסול היה באותו מעמד כשראו עדותן, ועי"ז נתבטל כל העדות מהיקשא דשלשה לשנים, אבל ע"י הפסול לחוד שאומר שראה ג"כ והכשרים אינם יודעים מזה כלום, אזי פשיטא דלא מהימנינן לפסול לבטל עדות הכשרים, וכ"כ הש"ך בסי' ל"ו ס"ק ה' בפירוש], כשם דלא מהימנינן ליה להכחיש עדותן לגמרי, ואע"ג דסוף סוף הרי דמהימנינן לפסול לומר דלאסהודי אתא, לדעת רוב הפוסקים [לבד לדעת רח"כ דשיילינן להכשרים], דש"ה כיון דעיקר הדבר שנצטרפו בשעת ראייה ידעינן ע"י הכשרים, והשתא כיון שגם הפסול בא לב"ד והעיד, אזי הוכיח סופו על תחלתו, וכמ"ש תוס' לדעת רח"כ במכות [דף ו'] בד"ה לאסהודי אתיתו, וכיון דמצרכינן שעיקר הצירוף יתודע עפ"י הכשרים ועל ידם נתבטל כל עדותן, וקשיא אמאי לא נימא פלגינן לדבורייהו, כיון שיש בעדותן צד המקיים שהוא עיקר העדות, וגם צד הביטול במה שהעידו שנצטרפו עם הפסול, ונסלק צד המבטל וישאר צד המקיים לחודא בתקפו כמו דאמרי' בפלוני רבעני לרצונו, ובשטר מתנה לקרוב ולרחוק, דלולא שגזרו לדילמא אתי לאחלופי, כמ"ש האשר"י במס' מכות בסוף פ"ק הוי אמרינן דפלגינן דיבורא. זולת לדעת הראב"ד ניחא דס"ל דלא אמרינן פ"ד רק היכא שמעיד על עצמו, כיון שאין על עצמו תורת עדות ולא נכנס לקרותו בתורת ביטול, אבל לשאר פוסקים קשיא לכאורה

ותירצתי ע"ז בימי חורפי דכללא הוא דגם לדעת הפוסקים החולקים על הראב"ד, לא אמרינן פ"ד רק היכא שבצד הבטל לית להו לסהדי תורת עדות כלל, שגם אם ישקרו בזה אינם עוברים על לא תענה, ולהכי מסלקינן לצד המבטל לגמרי וכאילו לא הגידו כלל, דבכל דבר שאינם מוזהרים על לא תענה ה"ז כאילו הגידו חוץ לב"ד, ונשאר לצד המקיים שיש בו תורת עדות אשר מוזהרים להגיד הדבר לאמתו בתקפו, משא"כ היכא שמוזהרים על צד המבטל כמו ע"צ המקיים, תו לא שייך כלל לסוג זה לסלק צד המבטל מצד המקיים, כיון שגם על צד המבטל יש עליהם תורת עדות ומוזהרים עליו כמו על צד המקיים, תו אי איפשר לסלק לצד המבטל כיון שהעדים כשרים ומוזהרים עליו כמו על המקיים, ולהכי כיון שהכשרים העידו שנצטרף הפסול עמהם ומוזהרים ע"ז כמו על עיקר עדות דעלמא, תו לא שייך כלל לומר ולדמותו בזה לתורת פ"ד, וזה ברור ופשוט

ב יש מקום להסתפק היכא דעדים כשרים אינם יודעים אם נצטרף הקא"פ כלל בשעת הראיה אם לא, רק שהבעל דין מודה לפסולין שנצטרפו גם הם, אי אמרינן בזה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי, או דילמא דמ"מ נאמן על טענתו במיגו דאי בעי לא יודה להם בזה והיה טוען לא שמתי לבי על זה, דאפי' במקום שיש שני קא"פ ולדעת הרא"ש דלא אמרי' מיגו במקום עדים פסולים, [בתשובת הרא"ש כלל ס"ו סי' ח' מובא בש"ך סי' נ"ח ס"ק י"א] דזהו היכא דצריך להכחישם לגמרי, אבל בכה"ג דגם בטענת א"י לחוד סגי, דבזה לא שייך לומר דטענת א"י גרוע הוא, דזהו על יסוד ועיקר טענתו, אבל בדבר שהוא בגררא בעלמא מנ"ל, ואפי' לדידן דפסקינן כרב יוסף בזוזי [בב"ב (דף ל"ב:) ובתוס' שם ד"ה והלכתא], איפשר לומר דש"ה דלית ליה שטרא כיון דמודה דשטרא זייפא הוא, אבל בנ"ד דמסייעי ליה עדים כשרים מהימנינן ליה במיגו אפי' להוציא, שהרי לדברי עדים ברור הדבר שהלה חייב לו, דמצד ספיקא דפסולין לא מפקינן מידי ודאי דכשרים

ג והנה בדין זה מסתברא דאפי' במקום דלית ליה מיגו למלוה, נאמנים העדים הכשרים בעצמותן על ההלואה, כיון שהם לא ידעו כלל מההצטרפות של קא"פ בשע' שהעידו לפני הב"ד רק דאח"כ הודה המלוה שגם הקא"פ נצטרף אז בשעת ראייתן, ונתבטלו ע"י הודאתו מתורת עדים מגזה"כ, מ"מ לגבי ממון דלא איברי סהדי אלא לשיקרא, והכא דבשעה שהעידו, הרי אית בהו כל תוקף ועוז ככל עדות דעלמא דהתורה האמינתן, דחזקה אלימתא הוא דשנים כשרים שאינן נוגעין בזה לא יעברו על לאו דלא תענה דליתא בחזרה, והשתא בנ"ד נמי נהי דהשתא פסולין ע"י הודאת המלוה מצד גזה"כ, דכיון דגבי ממון לא בעינן לכל עיקר עדות אלא לברר האמת מן השקר, והרי כבר נתברר עיקר הדבר ע"י חזקה אלימתא, ועיין

ולברר הדברים היטב, נראה דהא דמשה ואהרן פסולין אפי' לגבי ממון אע"ג דנתברר האמת על ידם, היינו טעמא דכל הפסולים מה"ת דלית להו תורת עדות אינם בכלל לאו דלא תענה, וכל עיקר היסוד לכל עדות שבתורה, הוא משום יסוד מושגב ע"פ התורה הקדושה דבודאי לא יעברו על לאו דלא תענה דליתא בחזרה, והשתא גבי קא"פ או שנמצא א' מהם קא"פ דהתורה פסלתן, הרי כבר נסתלק עיקר היסוד ולא נותר אלא אומדנא לחוד דמשה ואהרן לא ישקרו בכל חללי דעלמא, וע"י אומדנא לחוד לא מפקינן ממונא מה"ת

ולפי"ז נראה דמסתבר לומר דהיכא דבשעה שהעידו נעשו קרובין זל"ז או לבע"ד שלא בידיעתן, ואחר כדי דיבור נודע הדבר, [דאם נודע להם תכ"ד, כיון שעדיין לא נגמר עדותן ויכולים עוד לחזור כמ"ש תוס' ב"ק (דף ע"ג:) ד"ה שהעידו, שלא נעשו פסולים אם העידו שקר רק מאחר כדי דיבור, וא"כ משעה שהעידו אין כ"כ ראיה רק מאחר שלא חזרו תכ"ד, והלא נודע להם אז שהם קרובים ולא עוברים על ל"ת, ע"כ עמדו בעדותן]. נראה דמסתברא שהב"ד גומרין הדין על פיהם, דנהי דיצאו מתורת עדות עפ"י גזה"כ ולית בהו תורת הזמה [וכמש"ל באות ה'] כיון שכבר יצאו מתורת עדות לגמרי. אבל מ"מ חזקה אלימתא הוא שאמת יהגה חכם כיון דסבירי שעוברים על לאו דל"ת, ומתורת חזקה לא נתבטלו, והרי נתברר לנו האמת ע"י חזקה אלימתא כזאת

והא דהקשו תוס' סנהדרין [דף ל"א.] בד"ה שבית שמאי, דלב"ש גם