זית רענן חלק ב קסג

לברי' דרב יוסף בר חמא לשלומי דמי תורא, הוא דרך מליצה ולא מדינא, דלמה ליה לדחוקי כולי האי, תיפוק ליה דטעה בדמ"ש הוא כמ"ש תוס' שם, ואזי אפי' מומחה וקבלוהו נמי חייב, והשתא ניחא, דעד כאן לא כתב הסמ"ע כן, אלא בדעת הרא"ש דס"ל דלר"מ חייב אפי' בליתא דתיהדר, והסוגיא קאי אליבא דרבנן דמודים דהיכא דקם דינא חייב אפי' כשלא נונ"ב, ולהכי לר"ש כל הני תרי צדדים גבי פרה דר"ט לא מיירי אלא כשלא נשא ונ"ב דידוע להם דהכי הוי עובדא, וכמ"ש הרמב"ן דאין דרכו של ר"ט בכך. ולר"ח דס"ל כשלא נונ"ב הדר הדין מ"מ מודה דבשקה"ד היכא דליתא דתיהדר דחייב לר"מ, וגבי פרה דר"ט דפטרי' ר"ע משום דמומחה הוא, אע"ג דלקושטא טעה בדמ"ש אפי' מומחה וקבלוהו ונ"ר לא מיפטר לדעת הסמ"ע והכ"מ הנ"ל אלא דבע"כ צ"ל דעיקר פטורו הוא משום דאילו הוי קמן הוי הדר ואליבא דרבנן דפטרי בגרמי. אלא משום דלצאת ידי שמים מיהא חייב ולהכי הוסיף עוד פטורא דמומחה כדי לפוטרו מידי שמים, דלהכי מיהת מהני [וכמ"ש בסי' נ' אות ג']. אבל לדעת הנ"י דס"ל דאפי' לר"מ פטור כל היכא דהוי הדר, וקושי' דרב המנונא קאי נמי אליבא דידן דפסקינן כר"מ. דהשתא תו בלתי איפשר לומר דבדמ"ש אפי' מומחה וקבלוהו חייב היכא דנונ"ב. דא"כ הוה ליה תלתא. [דהשתא דאמרינן שלא כדעת הכ"מ וסמ"ע, אזי ליתא אלא תרי צדדים, חדא דלא נונ"ב וליתא דתיהדר, דשניהם שווים לפטור בין דמ"ש ובין שקה"ד, ואי נמי נונ"ב מ"מ פטור בשניהם משום דמומחה את] כהוכחת הכ"מ הנ"ל, כיון דס"ל נמי דבשקה"ד ולא נונ"ב נמי פטור היכא דליתא דתיהדר, ועיין היטב דהשתא ליכא למימר דפטורא דמומחה הוא רק מחיובא דידי שמים דהא גופא מנ"ל דחייב לרבנן לצאת י"ש היכא דאילו הוי קמן הוי הדר דמסתבר דכשם דלר"מ מחלקינן בין קם דינא להדר דינא לעיקר חיוב תשלומין. הוא הדין נמי לרבנן לא מחייבינן לצאת י"ש אלא היכא דקם דינא. אבל היכא דהדר דינא דאיהו דאפסיד אנפשיה פטור לשלם אפי' לצאת י"ש. ולדחוקי אנפשין ולאוקמא לה רק אליבא דר"מ לחודא, ופטורא דמומחה משום לצי"ש הוא, כיון דמסתימות הש"ס נראה דכל כמה דאיפשר לאוקמא כרבנן, אזי דחקינן אנפשין ומוקמינן לה. שהרי גבי דן את הדין וכו' אמרינן לימא תנן סתמא כר"מ ומתרץ שמה ומדחקינן לה בדרך רחוקה בכדי לאוקמא לה כרבנן ובפרט לאוקימתא דר"ח שם דמיירי כשנונ"ב, אזי פשיטא דאתי' נמי אליבא דרבנן [וכן בב"ק דף ק' מהדרינן שם להוכיח מסתם משנה מכל הש"ס דאתי' כר"מ דדאין דינא דגרמי ולא אשכחן] ובשגם לאוקימתא דר"ש משמע לכאורה שהוא אליבא דר"מ דדאין ד"ג. דלא מיבעי' לדעת תוס' ורא"ש דהיכא דקם דינא חייב אפי' לרבנן. פשיטא דאתיא ליה ככולי עלמא, אלא אפי' לדעת החולקים. כבר כתב הרמב"ן במלחמות דר"ש משני ליה רק על מה שעשה עשוי וישלם מביתו. מוקמינן ליה כר"ח כשנונ"ב. והשתא עובדא דר"ט סיפא דדן אה"ד פשיטא דלא מוקמינן לה [בפרט אליבא דר"ח לדעת הרמב"ן ונ"י ורי"ף ובעה"ע] דאתי רק אליבא דר"מ ופטורא דמומחה רק מלצאת י"ש הוא דצריכינן ליה כיון דנראה בעליל מסוגיות הש"ס בבכורות ובב"ק דלא ניחא להו לאוקמא לסתם מתניתין בזה כר"מ בדינא דגרמי, מדלא מוקמינן לסתם מתניתין בפשטא וכשלא נונ"ב וכר"מ] אלא על עיקר חיובא קאי, ואפ"ה ליכא אלא תרי ועוד חדא משום דליתא דתיהדר ובין שטעה בדמ"ש או בשקה"ד שניהם שוים בזה כיון שלא נונ"ב. ואי נמי אפי' כשעשית בידים נמי פטור בשניהם משום דמומחה את. ודלא כדעת הכ"מ אליבא דרמב"ם, דבדמ"ש אפי' מומחה חייב. דא"כ לשיטתם דסברי דאפי' בשיקול הדעת ולא נשא ונתן ביד פטור היכא דליתא דתיהדר, והוה ליה תלתא ועוד דחד צד בדמ"ש, ותרי צדדי בשקה"ד, וכמש"ל בתחילתו

ג הטור [סי' כ"ה] מביא בשם רמ"ה, דאפי' לר"ש לא אמרינן קם דינא, אלא כשנחתך הדבר לגמרי קודם שנודע טעותא, כגון בזיכה אה"ח או בחייב אה"ז ושילם הלה אחר גמר דין אבל כשנודע טעותא קודם ששילם, אזי לכ"ע הדר דינא. ומביא שם בשם הרא"ש גבי עובדא דר' ישמעאל בר' יוסי ור' חייא שחולק ע"ז וס"ל דגם בזה קם דינא, ועיין ש"ך (]ס"ק כ"ט] שסותר ראייתו של הטור מדברי רא"ש הנ"ל, ויותר תמוה שהרי מבואר להדיא בדברי תוס' בב"ק במסקנת דבריהם שם. וכן באשר"י בשמעתין דף ל"ג בסי' ד' בפירושו בסוגיא דב"ק. דהא דדייקינן לה ממתניתין דדן את הדין דאתיא כר"מ דדן דד"ג מטיהר את הטמא וחייב אה"ז קא דייקינן לה כיון דאילו הוי קמן הוה הדר, הרי להדיא דסברי כדעת הרמ"ה

ובכדי ליישב דברי הטור שלא יהיו תמוהים כל כך נלפע"ד דהכי פי', דכיון דמטיהר אה"ט שפיר מוכח להדיא דאתיא כר"מ דדן דד"ג וסתם מתניתין כר"מ, ממילא מוכח גם מחייב את הזכאי, דמשום דד"ג הוא דמחייבינן ליה לר"מ, כיון דר"מ ס"ל בסנהדרין [דף כ"ד] דבאתן לך אפי' לאחר גמר דין יכול לחזור בו. אבל כששילם לו אח"כ פשיטא דאין יכול לחזור בו, דהדר הוי ליה השתא כמחול לך, ומבואר בש"ך ס"ק י"ב דגם לדידן באתן לך דיכול לחזור בו כגון בקבלוה ולחד כתלת. אכן כששילם לו תו א"י לחזור בו, ולעיל [דף ו'] מוקמינן למתניתין דדן את הדין אליבא דר"א דשנים שדנו אין דיניהם דין דמיירי בקבלוהו. וכיון דאליבא דר"מ אפי' כשלא טעה היה יכול לחזור בו קודם ששילם. וכיון דאילו הוי קמן הוי הדר תו ליכא מקום לחייב את הדיין רק משום דד"ג. אבל אליבא דידן דפסקינן דאפי' באתן לך אין יכול לחזור בו, רק משום טעותא הוא דרוצה לחזור בו שפיר נוכל לומר דגם בזה קם דינא ומחוייב הלוה לשלם לו, והוא יתבע מן הדיין [דאפי' לדעת הפוסקים דבתרתי לריעותא יכול לחזור בו, וכדעת הש"ך (סי' כ"ב ס"ק ב') דביחיד שקבלוהו כתלתא הוי ליה תרתי לריעותא, זהו כשקבלוהו בפירוש כתלתא אבל הכא דקבלוהו בסתם איכא למימר דקבלוהו עליו כיחיד מומחה]

ד יש להתעורר לדעת הרז"ה והש"כ וכן משמע מכה"פ דבחייב את הזכאי לא אמרינן קם דינא עד שישלם לו, ובחיוב תשלומי הדיין תלוי במחלוקת הפוסקים, דלדעת התוס' והרא"ש ורמב"ם מחוייב לשלם אליבא דידן דפסקינן כר' מאיר, דגם היכא דאילו הוה קמן הוה הדר לא יצא מכללא דגרמי, ולדעת הרי"ף ובעל העיטור ורמב"ן ונימוקי יוסף קם דינא בטעה בשיקול הדעת והדיין פטור, וא"כ לכאורה יש להבין דאיך יכולין לירד לדין עד שיתנו בפירוש בין לדין בין לטעות דאז יפטור הדיין לגמרי כשיטעה בשיקול הדעת אבל כל שלא התנו כן, יפסלו לגמרי לדון דנוגעים הם שהרי יטו דעתם יותר לחייב את הנתבע מלפוטרו, שהרי אם יפטרוהו הרי קם דינא מיד לאחר גמר דין והוא חייב לשלם, ובאם יחייב את הזכאי הרי איפשר דיתוודע טעותא עד שלא ישלם לו, ואפי' יתוודע אח"כ ג"כ פטור לדעת הפוסקים הנ"ל, דהיכא דאילו הוי קמן הוי הדר פטור מלשלם, [מיהא כשירדו לדין וזיכו את הנתבע אזי כבר נסתלקה הנגיעה. איברא בתחילת הדין וכן בחייבו את הזכאי מאי איכא למימר], ויש לומר דגם בחייבו את הזכאי עודנו לא יצאו מכלל תשלומין אם יטעו, שהרי הלוה יכול לומר לו אני איני רוצה לשלם לו מידי ליד המלוה, והרי תשלומין שחייבו אותי בידו הוא יקחנו הדיין ויתננו לידו, וגם מסתמא יעשה כן בכדי שלא יהיו מעותיו מונחים על קרן הצבי אם יתוודע אח"כ שטעה, והדיין בע"כ יעשה כדבריו ואז יתחייב לשלם מפני שנטל ונתן ביד, וכיון שבין כך ובין כך לא יפלטו מתשלומין, כבר נסתלקה הנגיעה מזה. וראיה לזה מסוגיין דאמרינן מעיקרא אליבא דרב חסדא כיון דאמר ליה פטור אתה הוי כנשא ונתן ביד, וקשי' לכאורה כנ"ל דא"כ נוגעים הם מתחילה. אלא כיון שגם בצד ההיפוך לא ימלטו לגמרי וכמ"ש בזה סגי לסלק הנגיעה

ה הש"ך [ס"ק י"ד אות י"ח] הניח בתימה על הרמ"א וז"ל. ומעתה אני תמה על הרב שפסק בי"ד [סי' רמ"ב סל"א] דאפי' טעה בשיקול הדעת יוכל לישא וליתן עם המורה עד שיחזור, ותרי תמיהי קא חזינא הכא וכו', הרי הר"ן גופי' כתב שלענין מעשה אין בו כח לחלוק על אבות העולם וכו' והם הראב"ד והרמב"ן והרשב"א וכבר הוכחתי שכן דעת הרא"ש ור"י, ותו דנהי דפסק כן הר"ן היינו לשיטת הרי"ף דפסק כר"ח וכו', אבל למאי דקי"ל כרוב הפוסקים דפסקי כר"ש אין יכול לחזור ולהתיר, וכדהוכחתי לעיל מהש"ס דפרק אחד דיני ממונות ומרש"י וברטנורא להדיא. והרי הרב גופי' כתב להדי' בהגהה לקמן [סעיף ג'] דברי הי"א דפסקי כר"ש א"כ דבריו בי"ד צ"ע והעיקר לענין דינא כמ"ש עכ"ל

ולפענ"ד נראה דהרמ"א הכריע כן מסברא דנפשי' דבאופן זה כ"ע מודים ולא תליא מילתא בפלוגתא דר"ש ור"ח, וגם הראב"ד ורמב"ן מודים בזה, ושורש הדברים כיון שחידשו לנו רבותינו הראשונים דאפי' ר"ח מודה בדיני איסור והיתר מטעמא דשוויי' חתיכה דאיסורא ואפי' כשלא נטל ונתן ביד מה שעשה עשוי, אזי האירו עינינו במה שהוא בל"ז במיצרים, ולא במישרים, באוקימתא דר"ש דס"ל דטעה בשיקול הדעת קם דינא, דנהי דמוציאין מיד המוחזק ואינו יכול לומר קים לי כיון דסוגיא דעלמא אזלא כאידך, מ"מ השתא שכבר נפסק הדין