זית רענן חלק ב קסב

וכמש"ל בשם יש מפרשים, דנהי דבמומחה וקבלוהו לא סברי כדעת הלכות, היינו מטעם משום מזלי' בישא. אבל בנטל רשות מודים דמחזירים, ואמרתי לו דרישא דומיא דסיפא דקתני דיני נפשות מחזירים לזכות ואין מחזירים לחוב, דלא שייך בהו נונ"ב, ומהאי טעמא תירצתי על קושי' הרא"ש שהקשה על הרי"ף, דלמה ליה לר"ח לאוקמא כאן כשנונ"ב וכו', הוה ליה לאוקמא מתניתין דסנהדרין במומחה דפטור מלשלם, ומשום ה"ט מחזירין משום פסידא דבע"ד כמו בסיפא דאידך מתני', ואמרתי דעיקר קושי' זו היא לשיטתי' דס"ל דדיין מחוייב בדינא דגרמי, אבל לדעת הלכות אליבא דר"ח דדיין פטור בדד"ג לק"מ, דאם נוקמא לתרווייהו כשלא נונ"ב אמאי משלם מביתו, ואם נוקמא לתרווייהו כשנשא ונתן ביד וכאן במומחה, לא הוה דומיא דסיפא דמיירי כשלא נונ"ב, וכיון שגם רישא מיירי בשלא נו"נ ביד, תו לית לן לאהדורי עוד ולאוקמא במומחה דוקא, [וכן כתב בתומים סעי' קטן ה']

ח ואני בעניי נראה לפרש בטעמא דר"ח דדוקא בנונ"ב הוא דקם דינא, דמסתברא ליה דלעולם אין ביכלתו לבטל השתא בשכבר נגמר הדין, ונחתך הדבר ביניהם, כגון זיכה את החייב או חייב אה"ז וכבר שילם לו ע"פ גמר דין, אלא היכא דמיפה כח הביטול השתא יותר מן הקיום שבתחלה, אזי הוא דנהרס הקיום לגמרי ותתיצב פני הדבר כפי הביטול, ולהכי כשלא נטל ונ"ב מעיקרא, והשתא נטל ונ"ב להוציא מידו הוא דאזלינן בתר השתא, אבל כשנטל ונ"ב מעיקרא תו בלתי איפשר להחזיק הביטול יותר מן הקיום דמעיקרא, לכן כדקיימי קיים, וכן בטימא את הטהרות כשלא נטל ונ"ב מתחילה, והשתא כשטיהר עירבן עם פירותיו הוא דנתבטל הדין לגמרי. איברא לדעת תוס' דגם לרבנן חייב גם לר"ח בטימא אה"ט וזיכה אה"ח, אלא דאגב אחריני מפרש להו, ועיין לעיל [סי' נ' אות י"ב] מש"כ בביאור דבריהם, והשתא לפום סברא זו כשישא ויתן אח"כ על מה שלא נונ"ב מעיקרא, כגון בטימא אה"ט במותר הפירות שלא נגע בהם מעיקרא, וכן בזיכה אה"ח דמעיקרא לא נו"נ ביד, אלא בשיווי המלוה שיש עליו משכון, ואח"כ ישא בידו בכולו, ויוציא מן הלוה תשלומי כל החוב, וגם בטימא אה"ט יערב המותר שלא נגע בהם בפירותיו, אזי מן הראוי שיתקיים מיהת הביטול במותר, ואיפשר לומר דמכל מקום כיון דמעשה המקצת הוי כמעשה בכולו [כמו שכתבנו שם], תו ליכא השתא דבר יתרון במעשה דהשתא, וקצת ראיה לזה, שהרי לדברי ר"ח מעיקרא סבירא ליה כיון דאמר פטור אתה כמו שנו"נ ביד, הגם דהשתא יוציאנה בפועל ממש מן הלוה, לא הועיל לו מאומה להעדיף כחו דהשתא, כיון דגם מעיקרא דינו כנטל ונתן ביד ממש: סימן נד בענין הנ"ל עוד בדברי רבותינו הראשונים נ"ע

א עיין רמב"ם בפ"ו מהלכות סנהדרין ה"א ב' ג', ובכ"מ ה"א, דהטור ותשובת רשב"א, ס"ל בדעת הרמב"ם כדעת הרז"ה, דבדבר משנה אפי' כשאינו מומחה או מומחה ולא קבלוהו ולא נטל רשות פטורין אפי' כשנונ"ב ואי איפשר להחזיר, והכ"מ חולק בזה, דכל דנטל ונ"ב וא"א להחזיר לעולם חייב, בין בדבר משנה בין בשקול הדעת, רק בדאיפשר להחזיר הוא דמפלגינן בינייהו, דבדבר משנה מחזירין, ובשקול הדעת קם דינא וישלם, וקוטב דבריהם נשמעים מסדרו של הרמב"ם, מדנקט בהלכה א' דינו של הטועה בדבר משנה, ולא חילק בזה בין נטל ונ"ב ללא נונ"ב, ובין מומחה וקבלוהו או דנטל רשותא לפטור אפי' כשנונ"ב, ולחייב כשלא קבלוהו ולא נטל רשות, מזה דייקו הרשב"א והטור דבדמ"ש לעולם פטור אפי' כשנונ"ב, ודלא כדעת בעה"ת והרב בהלכות והרמב"ן והרא"ש, ולדעת הכסף משנה גם הרמב"ם מודה בזה לדעתם, רק משו"ה הוא דלא נקט כלל בדבר משנה דינו דנונ"ב, משום דבדמ"ש אפי' מומחה וקבלוהו או נ"ר חייב, דאדעתא דהכי לא קבלוהו ולא נתנו רשות אלא בכדי שהדעת טועה, ועבידי למיטעי וזהו בשקה"ד דווקא

ב שם בכסף משנה הלכה ב', מביא ראי' לדברי רמב"ם דבשקול הדעת ולא נו"נ ביד חייב כשאי איפשר להחזיר, דאי לא תימא הכי הוי ליה תלתא ועוד, חדא, דבדבר משנה חוזר ופטור כשאי איפשר להחזיר, ואי נמי בשקול הדעת טעית נמי פטור כשאי איפשר להחזיר, ואי נמי אפי' כשנונ"ב נמי פטור, דמומחה את, וצריך ביאור, דהשתא לר"ח קיימינן דמחלק בין נונ"ב, א"כ היכא דלא נונ"ב הדין חוזר אפי' בשקה"ד, ודבר משנה ושקול הדעת שוין בפרט זה, וא"כ הרי ליכא אלא תרי ועוד, חדא דלא נטל ונ"ב וליתא דתיהדר, ואי נמי נטל ונ"ב נמי לפטור משום דמומחה אתה. איברא שפיר דייק לשיטתיה בדברי הרמב"ם דבדמ"ש אפי' מומחה וקבלוהו חייב כשנו"נ ביד, דהשתא איכא תלתא, דבדבר משנה איכא חד צד מפני דליתא דתיהדר, ובשקה"ד איכא תרי צדדי, חדא משום דליתא דתיהדר, ואי נמי כשנונ"ב נמי פטורא דמומחה קיימא, ומזה הוכיח הרמב"ם דבשקה"ד חייב אפי' כשלא נונ"ב וליתא דתיהדר, דהשתא ליכא אלא תרי צדדים לפוטרו, חדא משום דבדמ"ש וליתא דתיהדר, וא"נ בשקה"ד טעית דליכא לפוטרו מטעם זה, מ"מ פטרינן ליה מטעמא דמומחה, מובן מזה דגם לדעת הטור ורשב"א בדעת הרמב"ם דבדבר משנה אפי' כשנונ"ב וליתא דתיהדר אפי' אינו מומחה פטור דחדא מתרתי מוכרחים בדברי הרמב"ם, או כדעת הטור, או כדעת הכ"מ, מדלא מחלק בהלכה א' בין כשנונ"ב ומומחה ואינו מומחה, וליכללינהו בהדי הדדי, דבין בדמ"ש בין בשקה"ד דכשנונ"ב וליתא דתיהדר, אזי מומחה פטור, ואינו מומחה חייב] איתא ג"כ לראיה זו שהביא הכ"מ, דא"כ הוי ליה תלתא דבדמ"ש איכא חד צד, משום דאילו הוי קמן הוי הדר, ומטעם זה עצמו אפי' כשנונ"ב, מדלא מחית כמש"כ הרז"ה וכמש"ל [בסימן נ"ב] ביאור הדברים, ובשקה"ד איכא תרי צדדים, חדא משום דלא נונ"ב, ואי נמי נו"נ ביד פטור משום דמומחה את, אלא בע"כ צ"ל דבשקול הדעת חייב היכא דליתא דתיהדר דהשתא גם בשקול הדעת ליכא אלא חד צד

איברא לדעת רוב הפוסקים דלא סברי כדעת הרז"ה, ולא כדעת הכ"מ ולא כדעת הרמב"ם דמחייב בשקה"ד וליתא דתיהדר, ולא קשי' לשיטתם קושיית הכ"מ, דלשיטתם הרי גם לר"ח ליכא אלא תרי צדדי, חדא משום דלא נו"נ ביד, דאזי שקה"ד ודמ"ש שווין, דבשניהם הדין חוזר ופטור בליתא דתיהדר, וא"נ אפי' כשנונ"ב דבשניהם חייב היכא דליתא דתיהדר, מ"מ פטרוהו משום דמומחה את, ופטור זה הוא ג"כ לשניהם בין בדמ"ש בין בשקה"ד, דוק ותשכח דרז"ה דס"ל דבדמ"ש פטור אפי' כשנונ"ב, ואפי' בשלא קבלוהו, ס"ל שם דבשקה"ד חייב בליתא דתיהדר, דהרי הקשה שם אפי' על דבר משנה אמאי פטור בליתא דתיהדר, דליחייב משום דינא דגרמי, ותירוצו ליכא גבי שקה"ד וכמ"ש לעיל בסי' נ"ב [אלא דאכתי אינו מוכרח דס"ל כן לר"ח, דרז"ה לא מחייב בשקה"ד בליתא דתיהדר אלא לרב ששת], ולדעת רמב"ן דחולק עליו בדין הראשון וס"ל נמי דבליתא דתיהדר פטור אפי' לר"מ ואפי' בשקול הדעת, ואפ"ה ליכא אלא תרי צדדי, ולפי"ז איכא נפקותא רבה לדינא, דכל הפוסקים דפטרי אפי' בשקה"ד בליתא דתיהדר. וזהו דעת רמב"ן ורי"ף ונ"י ובעה"ע, בע"כ צ"ל דלא ס"ל לא כדעת הרז"ה ורשב"א הנ"ל, ודלא כדעת הכ"מ הנ"ל דמחייב אפי' מומחה בדמ"ש, ונונ"ב, דלדידהו דמחלקינן אפי' כשנונ"ב בין דמ"ש לשקה"ד, הדר הוה ליה תלתא וכמש"ל ועיין

נמצא דמחדא מהנך תרתי מפקת מיהת מחדא, דאם נימא כקולת הרז"ה ורשב"א דבדמ"ש אפי' נונ"ב פטור, או כחומרת הכ"מ והסמ"ע, דאפי' מומחה וקבלוהו חייב בדמ"ש כשנונ"ב, אזי ממילא נשמע, דבשקה"ד אפי' כשלא נונ"ב חייב בליתא דתיהדר, דאם לא כן הוה ליה תלתא והוא הדין להיפוך דחדא מפקת להנך תרתי, דלדעת הפוסקים דגם בשקה"ד פטור בליתא דתיהדר, ממילא נשמע דלא כקולת הרז"ה ודלא כחומרת הכ"מ דהשתא ליכא אלא תרתי, וכמש"ל, אבל אם נימא כחד מנהו הרי הוא תלתא וכמ"ש הכ"מ, ולפי"ז מתורץ נמי מה דקשה לי ע"ד הסמ"ע בס"ק ח' ט'] דפסק כן לדינא, דבדבר משנה אפי' מומחה וקבלוהו חייב, ועי' לעיל בסי' נ' אות ג', דכתבנו כדמות ראי' בדרך חדוד משיטת הריצב"א], דהרי מדברי נ"י במקומו מוכח להיפוך, שכתב שם דבאיסור והיתר אפי' גמיר וסביר ולא קבלוהו ולא נטל רשות נמי פטור משום דמחוייב להורות, והא דר"א דחייביה