זית רענן חלק ב קס

לכן לברר הדברים הדק היטב, מוכרחים אנחנו להאריך קצת בעיקר דברי ר"ח, ורבינו הרמב"ן האיר עינינו בזה בקצרה ורמיזות דברים והוא, כיון דחזינן דגם בשיקול הדעת מוציאין מיד המוחזק, ואין יכול לומר קים לי, אלמא דטעות גמור הוא, אלא דחז"ל רצו לעשות תקנתא בזה, דכיון שכבר נפסק הדין, יקום דבר כאשר כבר נעשה. איברא מעיקר הדין אמרי' כבתחלתו כמו כן בסופו ומחזירין אפי' כשנונ"ב, רק מצד תקנתא דחז"ל לבד נתיפה כחו בשכבר נפסק הדין, וכבר נחתך הדבר לגמרי. איברא כיון דתקנתא בלבד הוא דקם דינא, התיצבו חז"ל בזה שלא יתיליד ויסתעף מזה חיוב מחודש עלי איש שפטור לגמרי מצד עיקר הדין, ומשום האי טעמא הוא דחידש דדוקא כשנונ"ב, דיש לחייב את הדיין גם מצד עיקר הדין בליתא דתיהדר, וגם היכא דאיתא דתיהדר, מ"מ עיקר החיוב בראשונה על הדיין שהוא מזיק ממש, שנטל ממונו ממקום המשומר ונתנו ליד שאינו ברשותו. וזהו כעין סברת הי"מ מובא בנ"י שם כיון דמזיק בידים הוא, ולהכי משום שלא יזלזלו בדין שכבר נפסק, עשאוהו חז"ל כאילו ליתא קמן דתיהדר, ולהכי קם דינא וישלם מביתו, כיון שלא מצד תקנת חז"ל נסתעף עיקר חיובא דיליה ואך מעשה ידיו הוא דגרמו ליה, אבל כשלא נו"נ ביד דמצד עיקר הדין לא מצינו מקום לחייבו, דכיון דבטעות נפסק הדין אזי מחזירין, ואפי' בדליתא קמן למיהדר אין שום צד חיוב על הדיין אפי' לר"מ דגרמא בעלמא הוא, רק דנימא בזיכה אה"ח דיקום הדין עפ"י תקנת חז"ל, ואז יתחייב הדיין מצד דינא דגרמי, אפס בכל כי האי גוונא לא נכנסו חז"ל לתקן מעיקרא במקום שיסתעף לחייב את הזכאי מצד עיקר הדין, [וכיוצא בו מצינו בש"ך יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ז], ובעיקר זה הוא דפליגי רב ששת ורב חסדא, ר"ש ס"ל דבמקום דאילו הוי קמן הוי הדר דגרמא בעלמא הוא, וכיון דמצד עיקר הדין לעולם הדין חוזר אפי' כשטעה בשיקול הדעת, ונמצא דאפי' בזיכה אה"ח לאו כלום עבד, רק דס"ל דעשו חז"ל תקנתא זו אפי' במקום פסידא דאחריני, לכן אמרי' דקם דינא אע"פ שיסתעף מזה חיוב מחודש על הדיין, ובזה הוא דפליג ר"ח, וכשתשקול הדברים היטב, תמצא דרבינו בחדא שייטא אזיל מתחלתו ועד סופו, והוא דחידש לן דבליתא דחייב דיין כגון בגמיר ולא קבלוהו, אזי מחייבינן לי' מצד דד"ג אפי' היכא דאילו הוי קמן הוי הדר, השתא דליתא קמן מחייבי' ליה מדינא דגרמי כמו במראה דינר, ואינו מומחה וראה את הבכור, כיון דפשע בעצמו שהזדקק לזה, אבל גבי דיינא דגמיר וקבלוהו, כיון דמצוה קעביד, אזי פטור מן הדין אפי' לר"מ, וכיון שכן ממילא נפלה בבירא כל דינא דגרמי, דהיינו בברי היזקו גבי דיינא אליבא דר"ח, דתו לא משכחת ליה ברי היזקו, כיון דמצד עיקר הדין לעולם מחזירין, וחז"ל לא תיקנו דיקום הדין היכא שע"י זה יתיליד ממילא לחייב את הפטור מן הדין, ותו אי איפשר לאחוז את החבל בתרין ראשין לפטור הדיין ושיקום הדין ביניהם, דא"כ נפסד הבע"ד נגד עיקר הדין, והם לא תיקנו רק דלא לפסיד בע"ד, וכן במומחה דפטור מצד הדין אפי' כשנונ"ב, אזי מהדרינן הדבר לעיקר הדין

איברא נהי דבשמעתין, ובמאי דמיירי בהלכות לא משכחת ליה ברי היזקו לגבי דיין, לכן די לנו במה שחיזק הדברים עפ"י דעת רש"י דהיכא דאילו הוה קמן הוי הדר, פטור לגבי הדיין אפי' לר"מ ואפי' לר"ש, [ולאפוקי מדעת תוס' דסברי דסוגיא זו גבי פרה דר"ט אזדא אליבא דרבנן, אבל אליבא דר"מ חייב]. איברא כיון דמ"מ אכתי איכא נפקותא לדינא, היכא דבע"ד קבלו עליהם בהדי הדדי דיקום הדין שיצא מזה בין לדין בין לטעות שלא בפני הדיין, ובאו מעצמם לפני הדיין, דלגבי הדיין הוי כקבלה סתם, וגילו לו דלענין קיום הדין התנו ביניהם, ולא לפוטרו, וטעה בשיקול הדעת דהשתא ברי היזקו, ואפ"ה פטור אליבא דר"ח רק בנונ"ב, דאי לא תימא הכי למה ליה לאוקמא כשנונ"ב, לוקמא בכהאי גוונא דברי היזקו, וזהו מצד הסברא, דכל שידע שמזיק לחבירו, תו לא איכפת ליה לאידך באונסא דידיה, ובזה איפשר לחלק ולומר דע"י דיבורא לחוד לא מחמרינן כל כך, ולזה מביא ראיה מב"ק, והתפלא על החולקים ולא יהיה הדיין אלא וכו', כיון דמצוה קעביד ולביה אונסיה פטור בדיבור לחוד

וצריך להבין דאכתי מה ראיה מהתם, שהרי לדעת תוס' ב"ק ריש פרק המניח ד"ה ושמואל, ובב"מ [דף פ"ב] ושאר פוסקים, וכ"פ בש"ע [סי' שע"ח], צ"ל בהאי דלביה אונסיה שהוא כעין אבידה, דכל שהוא במשקל דגניבה לא חייביה רחמנא גבי מזיק, [והא דמחייבינן בב"ק גבי אונס כשנונ"ב, בשגם שבעלי התוס' ס"ל כדעת הרי"ף בזה דאפי' גבי אונס נפשות ממש חייב, עיין ב"ק (דף קי"ז:) בתוס' ד"ה ואי לאו (דדוקא בפקדון פטור דעל דעת כן מסרו לו), והטעם כיון שידע שמזיק לחבירו משא"כ באונס דתלוי בעיונא לא חייביה רחמנא אלא במשקל דאבידה, וכמ"ש הש"ך שם בס"ק ב']. ולפי"ז אכתי לא נשמע לן לחלק בין היזיקא דע"י דיבורא למזיק ממש, רק באונס נפשות היכא דידע בעצמו שמזיק לחבירו, אבל בדבר שהוא במשקל דאבידה דנתרבה מפצע תחת פצע, וכיון דדינא דגרמי דאורייתא, לדעת כמה פוסקים ובפרט לשיטת הרמב"ן] מנלן לומר דקאי רק על מזיק במעשה, ולא בעל ידי דיבורא. איברא הרמב"ן לטעמיה דסבירא ליה בפרק המניח, וכן בשמ"ק מביא בשמו בסוף פרק האומנין, דאדם המזיק חייב אפי' באונס גמור, אפי' היכא דלא ידע ולא נתכוין כלל, דס"ל דרבויא דקרא קאי אפי' על אונס גמור, ולפ"ז גבי אונס דמחייבי' כשנונ"ב הוא גם כן מרבויא דקרא, ואפ"ה מחלקינן בין דיבורא למעשה, ומשום ה"ט נמי פטרינן גבי דיין, רק בשנונ"ב כיון דחזינן להדיא בגמ' דרבויא דקרא לא נקטינן רק על מזיק ממש, וכיון דראיה זו ליתא אלא לשיטתיה, לכן מהדר בתריה ולאלומי ליה גם אליבא דכ"ע, והביא מדברי רבה שם דאם הראה מעצמו כנונ"ב דמי, שכבר דקדקו רבותינו שם מאי אתי לאשמעינן כיון דלא פטרינן בברייתא אלא באונס, לכן מרמז לן דהכי פי', דלא תימא דוקא באונס נפשות הוא דפטרי', אבל באונס שהוא כעין אבידה שהוא מרבויא דקרא אין לחלק בין דיבור למעשה, לזה חידש רבה דדוקא כשהראה מעצמו ממש הוא דחייב כנונ"ב, אבל כל שהוא אונס קצת אפי' כעין אבידה פטור

איברא נלענ"ד דזהו כשהוא במשקל דאבידה הוא דפטרינן להפוסקים כר"ח, אבל כל שהוא במשקל דפשיעה חייב אפי' בע"י דיבורא, וראיה לזה מדברי תוס' הנ"ל דסברי דרבויא דקרא לאו מילתא דפסיקא הוא ולומר דחייב בכל ענין אפי' באונסא דכעין גניבה, אלמא דמסתבר להו דממעטינן לה בכל מה דאיפשר, ואמרי' ביה תפסת מרובה כו' וכמו דאמרינן ליה בעלמא, וא"כ מנ"ל דעל אונסא כעין אבידה קאי, דילמא לא קאי אלא אפשיעה לחוד, א"ו דזה ידע מסברא החיצונה שהוא כמזיק במזיד ממש, וא"כ בע"י דיבורא נמי איברא לדעת הראב"ד וסייעתיה בסי' שפ"ח, וכן הסכים הש"ך לשיטתם שם, דבאונס נפשות ממש שאנסוהו לישא וליתן להם של חבירו פטור, וקשיא להו מנרדף ששיבר כלים של כל אדם דחייב, ואמאי כיון דמציל א"ע עי"ז מסכנת נפשות, דאין לומר דבלא זה יכול להציל א"ע, א"כ אפי' שיבר כלים של רודף נמי חייב, דמידי הוא טעמא אלא משום דלא חמור ממונו מגופו, וכשיכול להציל א"ע בלא זה גם על גופו חייב כדאיתא שם בסנהדרין (דף ע"ד) ביכול להציל את עצמו בא' מאיבריו, ויש לומר דשאני התם כיון שאין האונס על גוף הדבר, רק שמרצונו מציל א"ע ע"י היזיקו של חבירו בכה"ג לכ"ע חייב, ודמי לאונס שבא להורגו והוא מציל א"ע בש"ח, וכן פירשו שם הברייתא דקתני ואם נונ"ב חייב דמיירי בכה"ג. ולפי"ז יש לדקדק קצת על תירוצו של הש"ך (בסי' שע"ח), דהרי לשיטתו עדיין תירוצו אין מספיק לגמרי כמובן]

ועיין לעיל [סי' מ"ט אות ו'] מש"כ שם להקשות לאוקימתא דר"ק, דא"כ במומחה וקבלוהו אמאי פטור, עיקר קושיא זו הוא לדעת רמב"ן דמחייב באדם המזיק אפי' באונס גמור, דלדעת תוס' לק"מ, כיון דלא מחייבינן אלא במשקל דאבידה, וכיון דמומחה הוא וקבלוהו על עצמם יצא מכלל אבידה, ועיין לעיל מש"ש לתרץ ונכון הוא, וכאשר שמתי עיוני בשמ"ק ס"פ האומנין למדתי ממנו תירוץ אחר, וז"ל ועוד הביאו טבח אומן שקלקל דפטור, ואמאי אדם המזיק הוא, וכי נמי סבירא לן אנוס הוא ליחייב, וזה ודאי קשה עליהם כיון דמחייב בשכר אלמא כעין גניבה ואבידה הוא וכו' ופטרוהו בחנם, אלא שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק וכו' עכ"ל, כוונתו דאדם המזיק הוא, כשתחלת משמושו ועסקו בשל חבירו הוא שלא ברשות בעלים, משא"כ בטבח אומן שקלקל שתחלתו ברשות בעלים, וממילא מובן דה"ה נמי במומחה וקבלוהו, כיון דירד מתחלה ברשות

ג בקונטרס הגאון ר' חיים יונה זצ"ל תמה על הרמב"ן בס' המלחמות, שהשיג על בעה"מ מההיא דכתובות דון דייני כר"ט ואהדר לעובדא מיניה, א"ל ר"י עשית כשל תורה, ומפרש בגמ' מר סבר טועה בדבר משנה הוא ומר סבר טועה בשיקול הדעת הוא ואינו חוזר, וקשיא לבעה"מ דאיהו אמר, תלתא דאיכא חד בינייהו דגמיר וסביר אע"ג דלא נקיט רשותא ולא קבלינהו פטורין מלשלם ומחזירין, והתם סתמא אמרינן דון דייני משמע בי דינא דקביעי דאינון תלתא. וא"א דליכא חד דגמיר וסביר, ואפ"ה אי טעה בשיקול