זית רענן חלק ב קנז

תו ליכא ראי' ברורה דאתיא כר"מ, דיש מקום לומר דאתיא אפי' כרבנן, ועי' ב"ק [דף קט"ז:] בתוס' ד"ה לא צריכא. איברא לקושטא למאי שכתבנו לעיל בסי' נ' אות י'] ליתא לכלל זה גבי אינו מומחה וראה את הבכור, דסברת תוס' הוא רק בשקה"ד, דבשעה שיצא הדין מפיו תו א"א להרוס הדבר גם ע"פ דת תוה"ק, משא"כ הכא דטעה בדמ"ש. רק משום ששחטו הוא לא עדיף מאחוויי אחווי ללסטים דלא מחייבינן ליה רק משום דינא דגרמי

ונראה לפענ"ד לגודל תמיה זו, ובפרט שרבותינו הראשונים העלימו ממשנה זו, לכן נראה שהיה להם דרך אחר בזה דטעמא דמתניתין בזה לא משום דינא דגרמי הוא, אלא מטעם אחר דמצינן בסוג זה בכמה דוכתי, והוא כיון דאינו מומחה דקתני הוא שגמיר וסביר ובקי במומין כמומחה גמור. אלא שלא נטל רשות מבי נשיאה, כמ"ש הרמב"ן במלחמות ה' בראשית דבריו. ויסוד הדבר הוא ביומא דף ע"ח] אמר רב אדא בר אבא דבר זה הניחו להם לבי נשיאה להתגדר בזה וכו', ולאשר הדבר רפויי מרפיא לפני ההמון כיון דמומחה הוא ובקי במומין לכן חזקו הדברים ותקנו דהרי זה יקבר, וחששו עוד דלא יצייתו בזה ויאכלנו בצנעה, הוסיפו עוד ואמרו דישלם מביתו וכיון שאין לו הפסד לא יכבידו אוזן משמוע לדברי חז"ל, ועל ידי זה לא יזדקק עוד מי שלא נטל רשות כיון דיפסיד על מנה אחת אפים, ועי' יבמות ריש פרק האשה רבה גבי חד מנא לא ציית, מפני שכל דבר שקשה לפניהם חששו חז"ל לזה שלא יצייתו, נמצא דכל עיקרו של תשלומין הוא רק שיתחזק גדרו של הנשיא והב"ד הגדול, ולא נכנס כלל וכלל בסוג של כל התשלומין בש"ס

יג לכאורה נראה כדמות ראיה לדברי הרי"ף בכללו דלרב חסדא לית ליה דינא דגרמי בדיין כלל, דאלת"ה אלא דגם ר"ח ס"ל שגם בדיין מחייבינן ליה משום דד"ג, והא דמוקים ליה כשנונ"ב היינו טעמא משום דאלומי הוא דאלים לדינא, ולהכי הוא דקם דינא. למה הוצרך לאוקמא הא דזיכה אה"ח בהיה לו משכון, לוקמי' כפשוטו במלוה בשטר ונטל השטר מיד המלוה והחזיר ללוה, דבכהאי גוונא בשליש שהחזירו ללוה מחייבינן מדינא דגרמי כמבואר בש"ך (סי' נ"ה ס"ק ד']. אלא מדלא מוקמינן ליה במלוה בשטר שמע מינה דטעמא דר"ח הוא דגבי דיין ליתא לדינא דגרמי, דבדיין פטור כל שאינו מזיק ממש, ומשום הכי הוא דמוקים ליה כשנונ"ב בגוף הממון: סימן נב בדיני שקול הדעת עתה נבאר דעת בעל המאור בסוגיין וכוונתו לאשורו כפי הנראה לפי ענ"ד

א הנה ראשית השגתו של בעה"מ על מש"כ בהלכות שפירש בדברי רב יוסף דמתניתין דבכורות מיירי במומחה, והקשה על זה דהא ברישא דמתניתין קתני מי שאינו מומחה וראה את הבכור, ומסתמא בסיפא דומיא דרישא, וסתר הרמב"ן דבריו דהרי גם רישא מיירי במומחה דגמיר וסביר. אלא מפני שלא נטל רשות מהנשיא, ומשום גדרו של נשיא הוא כדאיתא ביומא (דף ע"ח], ונראה דכוונת בעה"מ הוא דנהי דבעצמותן שוים, דגם ברישא מיירי ששלם בעצמותו, דהיינו שגמיר וסביר ובקי במומים, מכל מקום לענין תכליתם רחוקים המה מרחק רב, דמכל מקום מיירי רישא באיש שאינו רשאי להכניס את עצמו בזה, וסיפא מיירי במומחה שרשות בידו לדון ביחידי, ובשלמא לפירוש רש"י באוקימתא דרב יוסף דמיירי באינו מומחה, הוי סיפא דומיא דרישא ששוין בעצמותן בענין תכליתם, דבתרווייהו מיירי באיש אשר בעצמותו אינו רשאי להזדקק, רק דסיפא דן את הדין וכו' מיירי שנשלם לו מצד בעה"ד מפני שקבלוהו עליהם, וברישא אפי' כשקבלו עליו לא מהני מידי, דכל עיקרו מפני גדרו של הנשיא הוא, אכן לפירושו של הרי"ף בדברי רב יוסף דמיירי בסיפא במומחה שבעצמותו רשאי לדון, ורישא מיירי באיש שאינו רשאי להזדקק בענין זה, כן נלע"ד לפרש דברי רז"ה שלא יהיו תמוהים מגמרא שלימה, ולרמב"ן צ"ל כיון דשוים בעצמותן אע"פ שאין שוים בתכליתם לית לן בה, וזה פשוט: מש"כ בעה"מ דאוקימתא דר"ח אליבא דרבנן, ואנן דפסקינן כר"מ מוקמינן למתניתין כרב ששת, כוונתו כמ"ש לעיל בסי' נ"א אות ח'] בדברי רי"ף שמביא בשם הגאון, והן המה הדברים שמביא הרז"ה בשמו

שם וז"ל הלכך ליתא לאוקימתא דר' אלעא דהתם, ולא לשינוייא דר"ח דהכא, וכר"י ור"ש וכרב נחמן קיי"ל דלא פליגי אהדדי וכו' ולא איפשר וכו' דקיי"ל כרב נחמן בדיני, ור"ש נמי מודה להו דקאמר חדא ועוד קאמר ליה עכ"ל, ויש להבין דאיזה ראיה מדברי ר"ש דמשני אליבי' דחדא ועוד קאמר, ונראה בכוונתו דקשי' ליה כקושיית מהרש"א דהיאך נכלכל לר"נ עובדא דר"ט ור"ע, דלדידי' ליכא לשנויי דחדא ועוד קאמר, שהרי גם בשקה"ד נמי נפטור מהאי טעמא כיון דאילו הוי קמן הוי הדר ע"י ר"ע שגדול ממנו. איברא למאי דמפרש ואזיל כאן בקצרה דדוקא טעה בדמ"ש הוא דחוזר ואינו משלם, כוונתו אפי' היכא דליתא דתיהדר, ומבאר הדברים ביותר לקמן בבא ד' שהוא משום פשיעותא דבע"ד. אבל בשקה"ד דלא נודע טעותא ליכא פשיעה, ועוד דגם זולת זה ניחא, דאפי' לר"נ איתא להאי חדא ועוד קאמר, למאי דמפרש בריש דבריו וביותר בבבא ג', דהאי דאמר ר"נ דגדול הימנו מחזיר, הוא דווקא במומחה [ועי' מ"ש לקמן באות ג'] דפטור לשלם ומשום פסידא דבע"ד, וא"כ שפיר קאמר ליה ר"ע לפוטרו משום זה עצמו כיון דמומחה אתה, ולמה לי למיהדר בתר מילתא יתירתא ללא צורך, דכיון דלא מהדרינן בשקה"ד אלא במומחה, דמשום דפטור הוא דמהדרינן ליה. איברא הא תינח לר"ש, אבל לאוקימתא דר"ח צ"ל דחדא ועוד קאמר ליה, חדא משום דלא נו"נ ביד, דשקה"ד ודמ"ש שוים בזה דחוזר ואינו משלם אפי' בליתא דתיהדר, ועוד אפי' נונ"ב, מומחה אתה, וא"כ למאי דפשיטא ליה לקמן בבבא ד' דבדמ"ש אפי' נונ"ב פטור משום פשיעותא דבע"ד והוה ליה תלתא, חדא דדמ"ש הוא דאפי' נו"נ ביד פטור, ועוד משום שקה"ד ולא נו"נ ביד, ואפי' נונ"ב פטור משום מומחה, וכמו שנבאר לקמן בסי' נ"ד אות ב'] בדברי הכסף משנה, הרי איכא תלתא צדדים לר"ט לפוטרו, חדא מפני שלא נטל ונתן ביד, דאזי בכל גווני אי איפשר לחייבו, ואפי' כשנו"נ ביד איכא תרי צדדים לפוטרו, חדא שטעה בדמ"ש דפטרינן לי' משום פשיעותא דבע"ד, ועוד דאפי' בשיקול הדעת נונ"ב פטרינן ליה משום מומחה לב"ד

עוד שם וגמרא נמי מוכחא בכמה דוכתי דקאמר מומחה פטור, וכללא הוא שכל המומחה לב"ד פטור מלשלם, ואף בטבח אומן שקלקל ומראה דינר לשולחני כולם מומחין פטורין בכהאי גוונא, כוונתו לאחר שיסד דקיי"ל כרב נחמן בדיני, חזר לבאר דעיקר הדבר בפירושו דר"נ דמחלק בין גדול הימנו, הוא רק לענין חזרת הדין, ולא כפירושו דהלכות שהוא לענין חיובא ופטורא דמומחה, ועל זה כתב דמסתימת הש"ס בכמה דוכתי דמומחה פטור, משמע דאפי' כשיש גדול הימנו, וכן בטבח אומן שקלקל ומראה דינר לשולחני דפטרינן למומחה, משמע דלא מפלגינן בין מומחה למומחה שיש גדול הימנו לענין תשלומין

ב בבא תנינא מומחה שיש גדול ממנו מחזירין ופטור מלשלם, כדאוקמא ר"נ למתניתין דהכא וכו', ודייקינן לה להאי בבא משמעתא דהכא ומשמעתא דאמירא בפרק קמא אמר ר"נ כגון אנא דייני דיני ממונות ביחידי וכו' עכ"ל. וצריך להבין דברי קדשו בראיה זו שהוא רק לענין קיום הדין ולא לענין תשלומין כשטעה ונראה דלאחר שחידש הבעה"מ שני דינים בבבא זו ולקמן, חדא דבי תלתא ואית בינייהו חד דגמיר וסביר דפטורין אפי' בדלא קבלוהו ולא נקיט רשותא, כיון שנגמרה המחאתו, ועוד חידש לקמן [בבבא ג'] דב"ד של שלשה ואית בינייהו חד דגמיר, דצריכין לשלם אפי' בדקבלוהו כיון דלא נגמרה המחאתו. והרא"ש בפסקיו חולק בשני דינים אלו, וס"ל דבי תלתא ויש ביניהם חד דגמיר וסביר ולא קבלוהו צריכין לשלם, ובי תלתא וחד דגמיר ולא סביר וקבלוהו פטורין לשלם, והיינו טעמא, דרא"ש ס"ל דעיקר פטורא ביחיד מומחה וקבלוהו הוא משום מילתא יתירתא, משו"ה ס"ל דהוא הדין בי תלתא ואית בהו חד דגמיר וקבלוהו פטורין, שהרי גם בלא קבלוהו יכולין לדון בע"כ, והשתא דקבלוהו עלייהו מהני נמי לענין תשלומין, וממילא נידון דבלא קבלוהו אפי' יש בהם חד דגו"ס חייבין לשלם, דמכל מקום לא ניכר לן למילתא יתירתא, והבעה"מ ס"ל דלאו משום מילתא יתירתא הוא דפטרינן ליה, רק משום דנתברר המחאתו ע"י נטילת רשות, או ע"י קבלת בע"ד וכמ"ש לקמן בבא ג'], וגם הנטילת רשות משום האי