זית רענן חלק ב קנה

ועתה נשים עיונינו לשקול בפלס מאזני צדק את עמקי דברי הגאון לאשורם, ולתרץ דלאיזה צורך פירש הגאון בשני מאמרים הראשונים שהם רק אליבא דרב חסדא, והרי מסיים לבסוף דהלכה כרב ששת, ונראה כי עיקר יסודו לפסוק כר"ש דבשקה"ד קם דינא ומשלם ע"י דבורו לבד אפי' כשלא נו"נ כלל, לא ע"י הדיין ולא ע"י הבע"ד, ובלבד שיוגמר הענין כולו כגון זיכה את החייב וחייב את הזכאי, ולאחר גמר דין תפס המלוה מן הלוה, דאע"פ שלא נתחזק הדין כלל אפ"ה קם דינא, ומחוייב לשלם לדידן דפסקינן כר' מאיר דדאין דינא דגרמי, ועיקר היסוד לזה מאחר דר"ש סבירא ליה להדיא כן, ואין מן ההכרח דר"ח פליג בזה לדידן דפסקינן כר' מאיר, והא דמוקא לה ר"ח דדוקא כשנונ"ב ע"י הדיין עצמו, הוא בשביל דבעי לאוקמא מתניתין כרבנן דלית להו דד"ג. איברא הא תינח אם נימא דר"ח לא פליג רק לענין תשלומין, אבל לענין קיום הדין אזי היה מן ההכרח שיודה לר"ש, דלענין קיום הדין ליכא לאפלוגי בין ר"מ לרבנן וא"כ השתא דאשכחן להיפוך, שהרי ר"ח מוקים למתניתין דסנהדרין דדיני ממונות מחזירין בין לזכות ובין לחוב כשלא נו"נ ביד, הרי דגם לענין קיום הדין הוא דוקא כשנו"נ ביד אזי נראה בעליל לכאורה דפליג לגמרי על ר"ש. אפי' בדבר דאין מקום כלל לתלות בפלוגתא דר"מ ורבנן בדינא דגרמי. אולם עדיין יש מקום לומר שר"ח לפום אוקימתא דידי' אליבא דרבנן דאין צריך לשלם אלא כשנונ"ב ממש, אזי הכריחו לקשור גם את קיום הדין נמי בזה, דאם לא כן טימא אה"ט וזיכה אה"ח ונו"נ ביד ע"י מגע או ע"י המשכון שנטל הדיין מן המלוה היכי משכחת לה שיתחייב לשלם, כיון שגם ע"י דבורו קם דינא ונטמאו הפירות ונפטר הלוה מיד עד שלא נו"נ ביד, כקושיית תוס' בב"ק אפס בזאת יבחן הדבר היטב, דבאם נוכל לומר בדברי ר"ח דלענין קיום הדין לרבנן לא בעינן שישא ויתן הדיין בעצמו, אלא שגם כשנו"נ ע"י בעל הדין בעצמו נמי קם דינא, רק לענין תשלומין לבד הוא דמצריך לרבנן שישא ויתן הדיין בעצמו, אזי שפיר נכון הדבר להשוותו עם ר"ש ולא לאפושי פלוגתא, והוא דאליבא דר"מ קם דינא בדבור לחוד, וכן לענין חיובא דדיין. אבל ר"ח קאי אליבא דרבנן דלית להו דד"ג ולא נוכל לחייבו רק כשנו"נ ביד ממש. והשתא דאוקמא לה אליבא דרבנן אזי הענין מחייב לומר דגם לענין קיום הדין בעינן נמי מיהת שישא ויתן ע"י בעה"ד בכדי להיישיר פני הנידון דמתניתין בטימא את הטהור וזיכה אה"ח, דלהכי חייב הדיין ע"י שנשא ונתן ביד, מפני דטרם שנעשה לא הופסד מאום שהרי הדין חוזר, אכן אם נימא שגם לענין קיום הדין בעינן לר"ח שנו"נ ביד ע"י הדיין עצמו, דזה אינו מן ההכרח ממתניתין, הרי בע"כ צ"ל דר"ח פליג בעיקר הענין על ר"ש ועתה נבינה נא את גודל עומק עיונם של רבותינו הראשונים ורמזו לנו ברמיזה בעלמא, והקדימו בזה דלקושטא גם לר"ח אליבא דרבנן די כשנונ"ב ע"י בעה"ד לענין קיום הדין, וזהו מן ההכרח בכדי ליישב מתניתין בטימא את הטהור וזיכה אה"ח. אבל אליבא דר' מאיר מודה דדי בדיבור לחוד כר"ש, ועיין היטב. ולאחר שבירר הגאון את אלה בשני מאמרים הראשונים גילה לנו מצפון רוחב לבבו, דכל זה הוא לימוד מושגב לדינא במאמר השלישי שם, וז"ל וחזינן ליה נמי דקאמר דהאי דאוקימנא למתניתין דדן את הדין זיכה אה"ח וכו' בשנו"נ ביד, כי היכי דלא ליסתמוהו כר"מ דדאין דינא דגרמי. והשתא דסבירא לן כר"מ וכו' אע"פ שלא נו"נ ביד וכו' הרי הוא חייב לשלם, דלולא היסודות הראשונות אכתי לא ברירא לן לפסוק כר"ש, כיון דר"ח פליג עלי' דגם לענין קיום הדין בעינן שישא ויתן ביד, אכן השתא לאחר שפינה דרך סלולה דגם לאוקימתא דר"ח אליבא דרבנן משכחת לה דיתקיים הדין אפי' זולת מעשה הדיין, רק ע"י מעשה של בע"ד נמי מספיק לזה. הרי להדיא שרק מפני חיוב תשלומין הוא דמצריך מעשה הדיין, וזהו מפני דמוקים לה כרבנן, ונגרר ממילא דגם לענין קיום הדין צריכין מיהת למעשה של בעה"ד, דלולא הכי אפס מקום ומקור לכלכל מתניתין בטימא את הטהור וזיכה אה"ח. לכן נסתעף מזה דאיפשר לומר דגם ר"ח מודה לר"ש דאליבא דר"מ די לתרווייהו הן לקיום הדין והן לתשלומין כשיוגמר הענין לחוד, זולת בחייב אה"ז ועדיין לא שילם. וגם כשלא תפס התובע הוא דהדר דינא כמ"ש הש"ך [ס"ק כ"ט אות ג']

ועתה נבאר בקצרה דברי הגאון הנ"ל דבמאמר הראשון אתא לאשמעינן דרך כלל דטעמי' דר"ח לאו משום פסידא דבע"ד הוא, דאם כה תאמר תו אי איפשר לזווג את דברי ר"ח ודברי ר"ש בהדי הדדי, שהרי לר"ש לא תליא מידי בפסידא דבע"ד, שהרי חייב את הזכאי ושילם הלוה למלוה או שתפס המלוה אח"כ, לדידי' קם דינא ופטור לשלם דאילו הוה קמן הוי הדר, דפטור אפי' לר"מ לדעת כמה פוסקים לבד התוס' ורא"ש, ועי' מ"ש לקמן אות י' י"א], ולר"ח הדר דינא מפני פסידא. לכן הכריח טרם כל דאפי' מומחה ולא נונ"ב דפטור משני טעמים ואפ"ה קם דינא, וראי' מעובדא דר"י בר' יוסי ור' חייא ובמאמר השני מפרש דיש מקום לומר דלר"ח קם דינא אפי' היכא שלא נונ"ב ע"י הדיין עצמו רק ע"י בע"ד נמי מספיק לקיום הדין כיון דגם בזה מיתרצא למתניתין על תלו ומהיכא תיתי לאפושי פלוגתא ביניהם ובמאמר השלישי אתא לאשמועינן עיקר הדבר דעל פי מוסדות הללו נכון הדבר לפסוק כר"ש משום שגם ר"ח מודה לדבריו אליבא דר"מ וכמש"ל. ועתה מובן היטב מפני מה פירש הגאון בשני מאמרים הקודמים שהם רק אליבא דר"ח והלא לבסוף מסיים דהלכה כר"ש, אלא משום שמהם הוא דהגה את היסוד המושגב הזה, ותלי"ת הדברים נכונים ואמתיים: ט

ט ועתה נבאר המאמר השלישי מהגאון בפרטות שכתב וז"ל והשתא דסבירא לן כר"מ מי שאינו מומחה שטעה בשקה"ד אע"פ שלא נו"נ ביד, אם אין הדבר מצוי שיחזור ונתברר כי הוא גרם לממונו של זה שיאבד הרי הוא חייב לשלם, וכתב על זה הרב בהלכות והאי סברא נמי ליתא וכו' ועיי"ש. ויש לעיין דבאיזה אופן מיירי, אי בגמיר וקבלוהו, הרי כבר פסק הגאון במאמר השני דמה שעשה עשוי, והכא פסק דהדר הדין באם מצוי שיחזור, ועוד כיון שפוסק כר"ש הרי זה רישא דמתניתין דבכורות דמה שעשה עשוי, ואם מיירי בדלא קבלוהו היאך משיג עליו בזה, שהרי הרי"ף בעצמו כתב כן בבבא ה'. דכל דלאו דיינא הוא דחייב לשלם מדינא דגרמי אפי' כשלא נו"נ ביד בליתא דתיהדר. ונראה דבע"כ צ"ל דמיירי בדקבלוהו בע"ד, דאי בדלא קבלוהו, מאי איריא אינו מומחה אפי' מומחה נמי חייב לדעת הגאון דפוסק כר"ש וכדאיתא לעיל (דף ה'] אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים, דלר"ש מיירי כשלא נו"נ ביד, אלא דמיירי באינו גמיר דע"י קבלת הבע"ד נעשה דיין ודינו דין וכמ"ש הרמב"ן בסוף הדבור ואי משום דהוי כתרתי לריעותא, חדא דרמב"ן לטעמיה בפרק יש נוחלין (דף קכ"ח) דאפי' בתרתי לריעותא מהני קבלת בע"ד, ועוד דיש לומר דקבלוהו עלייהו כיחיד מומחה כמו שמבואר באחרונים בסי' כ"ב]. איברא זהו כל זמן דלא ידעינן דטעה וכמ"ש רמב"ן להדיא דהיכא דטעה אפי' בשקה"ד הדר דינא. ולפי"ז בסברא בעלמא פליג הגאון עם הרב בהלכותיו, דהגאון ס"ל כיון דטעה דמי ללא קבלוהו דמחויב לשלם בדינא דגרמי בליתא דתיהדר [דאפי' בגמיר ולא קבלוהו מחייבינן ליה גם לדעת הרי"ף אפי' כשלא נו"נ ביד בליתא דתיהדר, דנהי דלדעתו דליתא לדינא דגרמי גבי דיין, זהו בגמיר וקבלוהו, או בגמיר וסביר ולא קבלוהו, ואפי' לר"ש דמחייב גבי דיין בדינא דגרמי, זהו כשברי הזיקו, אבל לא בליתא דתיהדר כדאיתא גבי ר' טרפון ור"ע. ובזה גם הגאון מודה דלא מחייבינן לדיין בכל דאיפשר דתיהדר, והיכא דלית ליה שם תואר דיין כלל כגון בגמיר ולא קבלוהו, גם הרי"ף ס"ל דחייב אפי' כשלא נו"נ ביד] רק בדלא גמיר וקבלוהו בע"ד עלייהו, בפרט זה הוא דפליגי, דהגאון ס"ל כיון שטעה דינו כלא קבלוהו שהרי חוזר הדין, ומשו"ה מחייבינן ליה לשלם בליתא דתיהדר, והרי"ף ס"ל דכיון דמכל מקום לא נחית לדון מעצמו רק ע"י קבלת הבע"ד, אזי לענין חיוב תשלומין כל תורת דיין עליו (חדא) דלא מחייבינן ליה בליתא דתיהדר, ועוד דלטעמי' שחידש שם דליתא לדינא דגרמי גבי דיין, הוא הדין נמי בזה, ומה יעשו במקום דליתא לאיניש דגמיר וקבלוהו לזה דלא גמיר, הכי ישתקע הדבר ולא ידון ביניהם כלל והרי זה כאנוס, שהרי גם חד דגמיר ולא סביר הרי אין ביכלתו לחתוך את הדין, אפ"ה כיון דקבלוהו כל דין תורת דיין עליו בענין התשלומין, הוא הדין לא גמיר נמי

ועיין ש"ך (ס"ק כ"ד] שחולק על הרמב"ן במאי שכתב שאם טעה הדין חוזר, בין נו"נ ביד לר"ח ובין לא נו"נ ביד [אפי' לר"ש], ולמאי שכתבנו מבואר הדבר בדברי הגאון ובדברי הרב בהלכות דלענין קיום הדין מחלקינן בין גמיר וקבלוהו ללא גמיר וקבלוהו, ולענין תשלומין נראה מדברי רמב"ן שם שמכריע כדברי הגאון מצד הסברא, [ומה שמביא הרמב"ן ראי' ממי שאינו מומחה וראה את הבכור אע"ג דפשעו הבעלים, ראיה זו לסתור דברי הרז"ה שם שכתב דאפי' נו"נ ביד פטור משום פשיעת הבעלים, אבל לא לסתור דברי הרב בהלכות שפטרו מצד כיון דמ"מ שם דיין עליו כיון שקבלוהו בע"ד עליהם, ומשו"ה פטור כיון דאילו הוי קמן הוי הדר