זית רענן חלק ב קנד

אולי עוד יפחת ממה שמכרו עתה, אלא דכן הוא החק עפ"י תקנת חז"ל למכור בהכרזה דוקא, אולי יתעלה השיווי], ובשבועה דאשבע בלא נקיטת חפץ בוודאי אין ההפסד ברור, דאולי לא ישבע, דאיסור שבועת שקר הוא גם כן בלא נק"ח, אבל בהנך דמתניתין דבכורות דבכולהו יש בהם הפסד ברור במה שטעה בממון עצמו, משו"ה הוא דמצריך רב חסדא שישא ויתן בפועל דאז לית ליה פסידא לבע"ד, אבל בדבור בעלמא הדר דינא משום הפסד ממון ברור שלו, [אולם בטיהר אה"ט יתבאר לקמן (אות י"א) דמיירי ג"כ באופן שיש לו הפסד מיד ע"י הוראה עצמו]. וזהו שכתב הרב אלא מיהא אע"ג דקיי"ל דטעה בדמ"ש חוזר, דהיינו בהנך תרתי שהביא לעיל דמשמע אילו היה בשקה"ד לבד אזי קם דינא אע"ג דלא נונב"י. [דנהי דקושטא כן הוא] איברא פירוקי דהנך מתניתין, דהיינו דבכורות ודסנהדרין יתפרדו ולא יתלכדו בהדי הנך תרתי עובדי דלעיל, וזהו משום דהנך דמתניתין מגיע הפסד ברור לבע"ד וכמש"ל, וזהו שרימז הרב בהלכות לקמן בדברי ר"ח, וז"ל לאחר האריכות שהאריך בדין טעה בדמ"ש מסיים שם וז"ל אבל היכא דטעה בדמ"ש אפי' לר"ח חוזר לא שנא נונב"י כו', וזו א"צ לפנים ולא לפני ולפנים, כוונתו בפשטא דא"צ לפנים לחלק בין נונב"י, וגם א"צ לירד בתחלת השקפה אם נחתך הדבר על דבר שבממון עצמו כמו בשקה"ד, דבדבר משנה לעולם חוזר אפי' היכא דליכא פסידא דבע"ד כגון שנונב"י, דיגיע הפסידו מן הדיין, או אפי' שגם בעצמותו ליכא פסידא דבע"ד, כגון בדבר שאינו נוגע לממון כלל אפ"ה חוזר, דטעה בדמ"ש יצא מן הכלל הזה שיתקשר בפסידא דבע"ד דוקא

ה עוד שם וז"ל וכיון דקיי"ל דטעה בדמ"ש חוזר וקיי"ל כר"ח דאוקים להנך תרתי מתניתין כשטעה בשיקול הדעת אידחי ליה האי פירוקא דר"י ור"נ וכו', וצריך להבין דאיזה תלייה יש בזה, הלא גם לר"ח איפשר לקיים לפירוקא דר"י ור"נ, וכמ"ש הנמוקי יוסף שם דר"ח מיירי באין גדול הימנו, ונראה בכוונתו דהנה לפירושא דהרב וגרסתו בדברי ר"י ור"נ דמוקמינן למתניתין דבכורות, גם הרישא מיירי במומחה. והרי סתם סוגיית הש"ס לעיל [דף ו'] בע"כ צ"ל דמיירי באינו מומחה מדפריך מיניה לר' אבהו, וכאשר הקשה הרמב"ן במלחמות ד'. אלא דאכתי אינו מוכרע לגמרי דמנא לן לפרש כפירוש הרב הרי יש לפרש בפשטא בדברי ר"י ור"נ כפירוש רש"י, דגם לר"י ור"נ מיירי רישא באינו מומחה, ולהכי הכריח הרב ממאי דקיי"ל כר"ח וממילא נשמע דבע"כ הטעם משום פסידא דבע"ד, דאם לא כן בזיכה את החייב אמאי צריכין לאוקמא במשכון וכמ"ש הרא"ש, והשתא ממילא נשמע דסיפא לא קאי על רישא, אלא דהדר דינא כיון שפטור מלשלם, ומזה מוכח דאי איפשר לפרש כפירוש רש"י דא"כ מאי קשיא ליה לר"נ על ר"י מסיפא וכמש"ל [באות א']. אלא בע"כ צ"ל כגירסת הרי"ף ופירושו דרישא מיירי במומחה, וכיון שכן שפיר מוכח מסוגיא דלעיל (דף ו'] דאזדו דלא כוותייהו

ומה שתלה הרב במאי דפסקינן דטעה בדמ"ש לעולם חוזר, כי היכי דלא לדחוקי אנפשין לקיים מילתא דר"י ור"נ [ואפ"ה פריך שפיר לר' אבהו כמו שיתבאר]. ונימא דר"י ור"נ מוקמי למתניתין דבכורות במומחה בין כשטעה בדמ"ש וכן גם בשטעה בשקה"ד דלעולם מה שעשה עשוי מפני כבודו דמומחה דניחא ליה טפי בצערא דממונא מבזיונא דגופא, ובאין גדול הימנו פטור ג"כ מתשלומין אע"ג דכשטעה בדמ"ש נתגלה ששכח תלמודו. והא דאמר ר"ע לר"ט, ל"ק לר"י ולר"נ ולא צריך לדידהו משום דליתא קמן דתיהדר דאפי' בדאיתא קמן אינו חוזר, והא דפטרוהו מלשלם אע"ג דיש גדול הימנו היינו משום דמוסמך היה כמ"ש הנמו"י], וקושיית הש"ס לעיל [דף ו'] הכי אזדא, דהא תינח אם נימא כשמואל דבדלא טעה דינו דין אפי' כשאינו מומחה, ולהכי כשהיה מומחה הגם דהשתא נתגלה למפרע ששכח תלמודו כיון שטעה בדמ"ש אזי יש מקום לומר דמשום כבודו שלא יתגלה קלונו ברבים שטעה בד"מ לא מהדרינן הדין וכמ"ש, אבל לר' אבהו קשיא אפי' לר"י ולר"נ דמיירי במומחה דיכול לדון גם יחידי, זהו כשלא שכח תלמודו והוא מומחה מתחלה ועד סוף, ולהכי הקדים הרב דקיי"ל דטועה בדמ"ש חוזר אפי' במומחה ולא חיישינן לכבודו בזה

ו עוד שם בבא חמשאה וכו', יש להבין דמאי שנא בטעה בדמ"ש ונו"נ ביד דחוזר הדין, ובאי איפשר למיהדר הוא דמחייבין ליה [וכמ"ש הרמב"ן במלחמות ד' בשיטת הרי"ף], והכא בליתא מומחה ולא קבלוהו ונונ"ב, נוטל מתחלה ממנו והוא שקיל מאידך, ואמאי הא בשניהם דינו כמאן דליתא, מדוע ישתנה הדין בין זה לזה. ונראה דבנונ"ב יש מקום לחייבו משום גזלן וגם יש לחייבו משום מזיק, והחלוק ביניהם, דמשום גזלן אזי מחוייב לשלם מיד אע"ג שנתנו לחבירו ואיפשר להוציא מן השני, כיון שהוא בעל דבר שלו ונתחייב לו בהשבה, וכמו גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ונטלו רצה מזה גובה ורצה מזה גובה ב"ק קי"א:]. איברא היכא דלא איפשר לחייבו משום גזלן כמו שיתבאר, ואזי מחייבינן ליה משום מזיק, דאזי צריכין לתור תחלה אם כבר נעשה ההיזק, דאולי עודנו יוציאו מן השני, אזי לא נוכל לחייבו משום מזיק עד שנדע בבירור שכבר נעשה ונגמר היזיקו בהחלט, וזה מבואר דמשם גזלן אינו חייב רק כשנתכוין לגזול, דכיון דצריך משיכה או הגבהה להוציא מרשות בעלים וצריך שיתכוין לקנות. אבל בלא כוונה אי איפשר לקנות כדי לחייבו, אבל מטעם מזיק דאין צריך קנין, לזה גילה רחמנא דחייב אפי' בשוגג דאדם מועד לעולם. והשתא ניחא דהיכא שיכול לדון עפ"י הדין כגון בגמיר וסביר ולא קבלוהו או בגמיר וקבלוהו דירד לדון כדת תוה"ק ונונב"י להעמיד הדת על תלו, רק שטעה אפי' בדמ"ש, תו אי איפשר לחייבו משום גזלן, כיון דלא נתכוין לגזול כלל רק להעמיד על הדת כפי דעתו, רק משום מזיק הוא דמחייבינן ליה דחייבו רחמנא אפי' בשוגג ומשו"ה לא מחייבינן ליה רק כשלא נוכל להוציא מן השני, דאז נודע שכבר נגמר היזיקו עד כלה, אבל בגמיר לבד ולא קבלוהו, דמן הדין אין עליו שום שם תואר לדון בדברי ריב שבין אדם לחבירו, ואין לנו לשעות אחר השם שכינה לעצמו, והרי הוא כגזלן שנטל מזה ונתן לזה, והרי זה כנתכוין לגזול ממש, דמה לנו בין גזל ונטל לעצמו או שנתנו לאחרים וכמ"ש לקמן בסי' שאח"ז אות ה'] ומשו"ה הרשות ביד בעה"ד לתבוע מתחלה ממנו כיון שהוא בע"ד שלו ונתחייב לו בהשבה

ז נראה בעליל מבבא זו, דאע"ג שאין עליו תורת דיין כלל, אפ"ה אין צריך להחזיר מיד עד שיתברר שטעה לפני ב"ד, ואמאי כיון דאין דינו דין יחזיר מיד מה שהוציא ממנו ואח"כ ירד עמו לדין, ונראה שמקור דין זה הוא מבבא מציעא דף ק"י.] מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש וכבר אכל דאין מוציאין ממנו, אע"ג דקרקע בחזקת בעלים עומדת ואפי' בא בסוף חדש כולו למשכיר, משום דמילתא דעבידא לגלויי לא מטרחינן בי דינא בכדי, ומכל שכן הכא דעומד לברר בודאי

ח שם הביא בשם חד מרבוותא דמומחה שטעה בשקה"ד ולא נונב"י, דדיני' דינא ופטור מלשלם, כוונתו אע"ג דאיכא תרתי לריעותא [לדעת הרי"ף] לענין שיחזור הדין, חדא כיון דמומחה הוא ופטור מלשלם ואיכא פסידא לבע"ד, ועוד כיון שלא נונב"י לדברי ר"ח דסבירא ליה כרבנן דלית להו דינא דגרמי [וכמו שמביא הרי"ף אח"כ בשם הגאון דתירוצא דר"ח הוא אליבא דרבנן] אפ"ה קם דינא, ומביא ראי' לזה מעובדא דר' ישמעאל בר' יוסי ור' חייא דלא חשו לפסידא דבע"ד, ובדין השני מביא הדברים כסדרן אליבא דר"ח, והוא במומחה ולא קבלוהו או שאינו מומחה וקבלוהו דשניהם שוין, דפטורא דידהו מפני שלא נונב"י, ואפ"ה קם דינא אליבא דר"ח. דר"ח לא בעי נו"נ ביד רק לענין תשלומין משום דס"ל כרבנן. אבל לענין קיום הדין לא פליג על רב ששת, והוא תמוה שהרי להדיא מבואר בדברי ר"ח להיפוך, דמשני על הנך תרתי מתניתין כאן כשנו"נ ביד וכאן כשלא נונב"י והוא קושיית הרי"ף. ויש ליישב דעת הגאון דס"ל כתירוץ השני של תוס' ב"ק דף ק'] סוף ד"ה טיהר גם למסקנא וזהו היכא דנונ"ב ע"י הדיין אזי קם דינא וישלם, ואם לא נונ"ב ע"י הדיין רק ע"י בעל דין אזי קם דינא ואינו מחוייב לשלם, וכשלא נונ"ב כלל לא ע"י הדיין ולא ע"י בע"ד, אזי הדר דינא לגמרי, ואפי' בזיכה את החייב או בחייב את הזכאי ותפס המלוה אזי הדר דינא, וכמ"ש לעיל [בסי' נ' אות י"ב], ושיעור דבריו דמתניתין דבכורות דקתני תרתי דמה שעשה עשוי וישלם מביתו מיירי כשנו"נ ביד הדיין עצמו, ומשו"ה חייב לשלם אפי' לרבנן, ומתניתין דסנהדרין דקתני דיני ממונות מחזירין בין לזכות ובין לחוב, מיירי כשלא נו"נ ביד כלל אפי' ע"י בע"ד ומחזירין לזכות מיירי כשהדיין חייב את הלוה ותפס המלוה מן הלוה וטעה בשקה"ד דהשתא לרב ששת קם דינא שכבר נעשה מעשה, ולרב חסדא הדר דינא וכמ"ש לעיל [שם] כיון שלא נתחזק הדין אפי' ע"י הלוה עצמו איברא כשנו"נ ע"י הלוה עצמו, וכן בזיכה את החייב ע"י המלוה עצמו שהחזיר לו המשכון, דנהי דאין הדיין חייב לשלם לרבנן כלל דלית להו דינא דגרמי. אבל מיהת קם דינא, דלענין קיום הדין מהני נמי כשנו"נ ע"י בעה"ד: