זית רענן חלק ב קנג

שאסר אין חבירו רשאי להתיר אלא אם כן יוכל להחזירו כגון שטעה בדבר משנה או אפי' בשקה"ד, וסוגיא דעלמא כאידך, דבהא אמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ו'] דמה שעשה עשוי וישלם מביתו אם נו"נ ביד, עכ"ל. והנראה מביאור דבריהם דאזלי אליבא דר"ח דהיכא דלא נו"נ ביד יוכל להחזירו, ומשכחת לה שפיר דיוכל המורה השני להתיר, דמסתמא לא נו"נ הדיין ביד, משא"כ אליבא דר"ש דקם דינא מיד היאך יוכל השני להתיר, ואי משום דעל ידו יתחייב הדיין לשלם יאמר לבע"ד שילך עם הדיין לפני ב"ד ויתבענו לדין, אבל לא להתיר כדי שלא יבא לידי מכשול: סימן נא בדיני שיקול הדעת יתבארו דברי רבינו אלפס בכל קוץ וקוץ בדברים נכונים למעיינים בעזה"י, ואגבן יתבארו גם כן לתלמידים החפצים להבין לאשורם, ונתחיל לפי סדריו הקדושים ועומדים ברומו של עולם

א ראשית דבריו הקדושים בפירוש דברי רב יוסף ורב נחמן, שכל רבותינו משתוממים מדוע נדה מפירוש רש"י הנראין מפשטא דסוגיא. ונראה דלשיטתו שפירש לקמן באוקימתא דר"ח דסיפא דקתני ואם היה מומחה פטור לשלם, והדר דינא משום פסידא דבע"ד, הרי דסיפא לא קאי ארישא והיאך קשיא ליה לר"נ על ר"י מסיפא, ולא ניחא ליה במאי דמוכרחים לומר לקמן אליבא דר"ח דפסקינן כוותיה, ומשום האי טעמא מוכרח להפך פירושו כמובן וזה פשוט

גם יש לצדד דגם למסקנא בתירוצו דר"נ דמחלק בין יש גדול הימנו, דלפירוש רש"י טעמא דמילתא משום דגדול ממנו מחזיר הדין, ובאין גדול משום דלאו כל כמיניה, דפירושו דאינו מאמין לו בזה שטעה, וסוגיא דעלמא אזלא להיפוך, דלדעת הרבינו אלפסי אי איפשר לומר כן כמו שיתבאר, דהנה היכא דפסקינן דברי ושמא ברי עדיף, פשיטא דדוקא בברי דבע"ד עצמו, אבל לא ע"י ברי של אחר כדאיתא להדיא גבי זה אחי [ב"ב דף קל"ה:], אבל היכא דמגיע לו מן התובע הזה ממה שהלוה לו ואין לו מקום לגבות הימנו רק ממון זה, אזי מסתברא דמהני הברי שלו כמו הברי של הבע"ד בעצמו, כיון שהוא מסתבך בעיקר התביעה של זה. וראיה לזה שגם בתקנת נגזל שהוא רק מתקנתא דרבנן, פשיטא להו בש"ס שבועות [דף מ"ו] דגם השומר נשבע אע"ג דבעה"ב לא ידע מאומה, רק בשכירו ולקיטו דלא מסר לו שמירת הבית כמו שפירש רש"י שם, הוא דמיבעיא ליה שם, מזה נשמע דמכל שכן במקום דברי ושמא הוא מצד עיקר הדין דמהני הברי של אחר שנסתבך באותו הממון, ועיין בנמו"י ובעל העיטור שפירשו על פי גירסת רש"י ופירושו, דרב נחמן לא פליג על רב יוסף, מדלא קאמר אלא, רק דפירושא הוא דמפרש לדרב יוסף דקאמר כאן במומחה וכאן באינו מומחה דקאי על האחר שסותר הפסק דראשון, אם הוא מומחה שגדול מן הראשון חוזר הדין, ובאין גדול הימנו הדין קיים שהוא בעצמו אין יכול לסתור הדין ולהוציא ממי שכבר זכה עפ"י דינו, מפני שאינו מאמינו דכיון שהגיד וכו' וכפירוש רש"י הנ"ל. ונמצא לפי"ז דגם רישא דמתני' דבכורות דקתני מה שעשה עשוי וישלם מביתו מיירי גם כן באין גדול הימנו באותו מקום להחזיר ולסתור הדין ומעתה לפום המבואר לן ברמב"ם בהלכות שלוחין ושותפין (פרק ב' הל' ו'] דברי ושמא וחזקת מרא קמא לבעל הברי אזי ברי עדיף, וז"ל ראובן אומר במאה אמרתי לך והסרסור אומר בחמשים וכו' ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וזה המוכר לו סרסור הוא יחזיר החפץ לבעלים עכ"ל. ועיין בש"ך סי' קפ"ב ס"ק ד'] דגם בממון שייך חזקת מרא קמא ואמרינן גביה דבו"ש ברי עדיף, ומעתה בחייב את הזכאי ושילם על פיו אמאי פסקינן דמה שעשה עשוי וישלם מביתו משום דלא מהימן ליה, הרי הוא טוען ברי ויש להלוה חזקת מרא קמא, הגם דבע"ד בעצמו אינו טוען ברי, דכיון דיצטרך לשלם הרי הוא כבע"ד עצמו, ומסתמא קבל הרמב"ם זה הדין מרבותיו הר"י מיגאש והרי"ף, ואפי' לדעת הרז"ה והרא"ש דפירשו בדברי רב נחמן, דרישא דמתני' בבכורות מיירי אפי' ביש גדול הימנו משום דהיכא דיש עליו מקום לחייבו בתשלומין, אמרינן מה שעשה עשוי אפי' ביש גדול הימנו [ובטעמו פליגי הרז"ה והרא"ש כאשר יתבאר לקמן] רק בסיפא דמיירי במקום דלא נוכל לחייבו עפ"י דין, הוא דמחלקינן בין יש גדול הימנו, מכל מקום יקשה דקתני בפשיטות להדיא דמה שעשה עשוי, כיון דמכל מקום על ידו נעשה ההפסד ולא גרע ברי דידיה משכירו ולקיטו דמיבעי' שם וקאי בתיקו, ומשום האי טעמא הוכרח להפך פירושו לגמרי בזה כמבואר

ב שם בהלכות וקיימא לן כרב חסדא, חדא דהכי מסקנא דשמעתא ועוד דהא אוקימנא להא מתניתא בדוכתא אחריתי בבכורות כשנו"נ ביד כדאוקמ' ר"ח הכא עכ"ל ואע"ג דהתם משום דבעי לאוקמי כרבנן דלית להו דינא דגרמי, הוא דמוקמינן ליה כשנו"נ ביד [כאשר הקשה בעל המאור], מכל מקום ממילא מוכח דסוגיא אזלא כר"ת, דאי איפשר לומר דסלקא דעתא דהתם והמסקנא קאי אליבא דר"ש דקם דינא בדיבורא לחוד, ואפ"ה פטור לשלם כדסברי בתוס' מעיקרא, וכן ברמב"ן במלחמות ד', דלרבנן דלית להו דינא דגרמי אזי פטור אפי' היכא דקם דינא, וא"כ קשיא קושיית התוס' במס' ב"ק דף ק'] בטימא אה"ט אמאי חייב לרבנן על מה דאגע בהו שרץ אחר כך, כיון דבלא זה גם כן קם דינא. לכן סבירא ליה כתירוץ השני בתוס' שם דאתיא אליבא דר"ח, אלא דסלקא דעתא דדי כשנו"נ על ידי בע"ד, ואתיא כר' מאיר, ומסקינן דאפי' לרבנן ניחא דבעינן ע"י ב"ד דוקא

ג שם וז"ל וקיימא לן נמי כר"ש דאמר טעה בדבר משנה חוזר, ועוד חזר וכפל ושלש בזה דמשמע מפשטות לשונו דדינא דר"ח דבעינן נו"נ ביד מקושר במאי דפסקינן דבדבר משנה לעולם חוזר, ואינו מובן לפום ריהטא דאיזה שייכות יש להם. ונראה בכוונת דברי קדשו דאי לא תימא הכי תו אי איפשר לקיים פירושו בדברי ר"ח דעיקרו הוא משום פסידא דבע"ד, ומשו"ה כשלא נו"נ ביד וכן במומחה וקבלוהו אפי' כשנו"נ ביד, הדר דינא משום פסידא דבע"ד, דאם כן היאך נפרנס משנתנו בסנהדרין דקתני מה בין דיני ממונות לדיני נפשות, דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחוב, וד"נ מחזירין לזכות ואין מחזירין לחוב, ובש"ס ילפינן לה מקרא דכתיב ונקי וצדיק אל תהרוג, והרי בלא זה מילתא דפשיטא הוא דלא גרע מדיני ממונות דהיכא דאיכא פסידא לעולם מחזירין, וממילא נשמע דבד"נ מחזירין לזכות משום פסידא, ואין מחזירין לחוב משום דליכא פסידא, אלא היינו טעמא דקתני לה וצריכא ללמוד מקרא, היינו משום דבר משנה דלעולם חוזר אפי' היכא דליכא פסידא, ואפ"ה בד"נ אין מחזירין לחוב אלא בדבר שגם הצדוקים מודים בו [כמ"ש בש"ס סנהדרין דף ל"ג: וברש"י שם]

ד וז"ל אלא מיהא אע"ג דקיי"ל דטעה בדמ"ש חוזר, פירוקי דהני מתניתי לאו כדפריק ר"ש וכו' דמשמע קצת מרהיטת לישנא דרב אלפס דיש מקום לטעות להיפוך, דיש במאי דפסקינן דטעה בדמ"ש חוזר, קצת סתירה לדברי ר"ח וסיוע לדברי ר"ש, דנהי דר"ש ס"ל והוא דחידש לתרווייהו, דבדמ"ש חוזר, ובשקה"ד קם דינא בדיבורא לחוד, אפס לא יתלכדו יחד, דחדא לא שייכא בדחבריה ונראה לענ"ד בעוצם כוונתו, דלעיל מזה האריך בראיות דטעה בדמ"ש חוזר, מהא דאיתא בשבועות האי דיינא דאשבע בלא נקיטת חפץ נעשה כטועה בדמ"ש וחוזר, וכן הא דאמימר ב"ד שמכרו בלא הכרזה וכו' דמשמע מהנך תרתי מימרי דדוקא משום דטעו בדמ"ש, אבל בשקה"ד כי האי גוונא אזי קם דינא, אע"ג דלא משכחת לה בהנך גווני כשנו"נ ביד כדכתבינן לעיל [בסי' מ"ח אות ט'] יעוי"ש. וזהו קושיית בעל העיטור על הרב בהלכות כמש"ש. אולם הרב במתק לשונו הקדוש הסיר מעליו נטל הקושיא הזאת, דהנה כשנשים עיונינו במתניתין דבכורות דנקטא לה בכולי גווני בדברים שיש בהם זכות וחוב מיד בממון עצמו, ולא בדברים שיסתעף ויוצמח מזה דבר שבממון, וכן בטיהר אה"ט דעיקר הוראה היה שיזכה בממון זה בשיווי העילוי ובהנך הוא דקם דינא רק כשנו"נ ביד משום דלית ליה פסידא לבע"ד, אבל כשלא נו"נ ביד דאית ליה פסידא לבע"ד אזי הדר דינא, אבל בדבר דעיקר הפסק לא נחתך על דבר ממון עצמו רק גרמת ממון בעלמא דלית ליה פסידא בבירור גמור, אזי כשטעה בשקה"ד קם דינא אפי' כשלא נו"נ ביד, ומשו"ה ניחא בהנך תרתי דלעיל, דדוקא משום דנעשה כטעה בדמ"ש הוא דחוזר, אבל בשקה"ד קם דינא אפי' כשלא נונב"י משום דבפסק גופא לית ליה לבע"ד הפסד ברור, [דגם דמכרו שלא בהכרזה, מי יודע שעל ידי אריכת ימים והוצאות של הכרזה עוד יעלה בשיווי,