זית רענן חלק ב קנב

הכי קם דינא, אם כן לא יתיישב כולה מתניתין רק בבא דטיהר את הטמא, דהא גם בזיכה אה"ח כשהיה לו משכון קם דינא מיד כשפסק להחזיר את המשכון ללוה לשיטת הטור, ואמאי חייב במה שהוציא אח"כ את המשכון מיד המלוה, הא בלאו הכי קם דינא, ואין לומר דהתוס' לא הקשו רק בדבר המוכרח, משא"כ בהך בבא דחייב את הזכאי, דאין הקושיא מוכרח לכל הפוסקים, דהא בסלקא דעתא אליבא דר' מאיר, איפשר לדחות ע"פ שיטת הטור, ובמסקנא אליבא דרבנן כשיטת הש"ך, זה אינו דהא עיקר הקושי' תסוב על סוגית הש"ס בממנ"פ דאיך שיהיה קשה על חדא מינייהו, אי לסלקא דעתא דגם לר"מ פטור היכא דהוי הדר באיתא בעינא, א"כ קשי' לגמרא מטיהר אה"ט וחייב אה"ז לדעת הש"ך, דגם בכדי לתת מקום לסוגיא דסנהד' לרב המנונא דק"ל שם, וחזרו והקשו מטימא את הטהור, למסקנא דמיירי בנו"נ ביד, טפי הו"ל להקשות, דהרי כולה מתניתין מוקשה, דמאי הוסיף בשנשא ונתן ביד, כיון דגם מעיקרא כבר הופסד על ידי טעותו

ונראה לענ"ד בזה בהקדם דברי התוס' ב"ק [דף י"ז:] בד"ה זרק שחילקו בין זורק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו דפטור [משום דקא עביד מעשה בכלי עצמה] לזורק חץ על הכלי ובא אחר ושברו דחייב, משום דהראשון לא עביד בגוף הכלי עיי"ש, ולפ"ז אתי שפיר דברי התוס' אלו דנקטו עיקר תמיהתם רק מטיהר את הטמא לר' מאיר, ומטימא את הטהור לרבנן, ומחייב את הזכאי לא הקשו מידי, משום דאיפשר לדחות כשיטת הטור, דבדיבורא לחוד קם דינא, ומשום הכי חייב לר"מ, ולהכי לא הקשו לסלקא דעתא רק מטיהר את הטמא, וגם בקושייתם הב' למסקנא אליבא דרבנן לא מצו לאקשויי מחייב את הזכאי וזיכה את החייב, כיון דקם דינא אמאי חייב במאי שנו"נ ביד, דהא בהוראתו לחוד דומה ממש לזורק חץ, שאיננו עושה המעשה בגוף הדבר דהא המעות עדיין תחת יד הלוה, רק שגרם על ידי הוראתו שיתחייב לשלם לו שלא כדין, והוה ממש כעין חץ שאין ההיזק מיד, ואילו היה בא אחר וגמר ההיזק מחייבינן לשני, וכיון שכן גם אם הוא עצמו משלים ההיזק, עיקר חיובא דידי' על גמר המעשה, כל זה נקטו בקושייתם בכדי להקטין הקושי', אכן לקושטא סבירא להו כשיטת הש"ך דבחייב את הזכאי לא אמרי' קם דינא בהוראתו לחוד [כמו שסיימו בדבריהם, והא דבעו לאוכוחי הכא דר"מ דאין דינא דגרמי וכו' ומחייב את הזכאי, דחייב חכם אמאי דשילם הזכאי אח"כ עכ"ל], וכן כתבתי מזה בתפארת ירושלים מס' בכורות [אות י"ד] בקיצור

י נראה לבאר לפום מסקנת תוס' ב"ק דהיכא דברי היזיקא חייב אפי' לרבנן בהיזיקא דע"י דיבורא לבד, ומשו"ה בזיכה אה"ח וטעה בשקה"ד, דלרב ששת דס"ל קם דינא חייב לשלם אפי' לרבנן דלית להו דינא דגרמי, ולא פליגי בזה ר"מ ורבנן אלא בטעה בדבר משנה והיכא דאילו הוי קמן הוה הדר. ולפי"ז היכא דאחווי ללסטים והעמידם עליהם דגם כן ברי היזיקא [דדמי כאילו מיקלא קלייה כמבואר שם (דף קי"ז) דהיכא דאנסוהו להעמידם על מטמון של חבירו ואח"כ נו"נ ביד דפטור יעוי"ש], יתחייב ג"כ אפי' לרבנן לדעת תוס' הנ"ל, ושם דף ס"ב] מבואר להיפוך דלרבנן לעולם פטור, דמיבעיא ליה אם עשו תקנת נגזל וכו' למאן דלא דאין דינא דגרמי לא תיבעי לך וכו', הרי להדיא דלא משכחת ליה שיתחייב לרבנן בהיזיקא שע"י דיבורא לחוד אפי' היכא דברי היזיקא. ונראה דכוונתם הוא דדוקא היכא שהפסיד לחבירו בדיבורא דאלים ותקיף כל כך דאי איפשר שיתבטל כלל עפ"י הד"ת, כיון דבשעה שיצא הדבור מפי החכם הרי תו אי איפשר שיתבטל לעולם מה שאין כן התם, ועיין. איברא קושיית רמב"ן ממוכר שטר חוב וחזר ומחל דדמי לשקה"ד, דהתם נמי מהני מחילתו עפ"י ד"ת וא"א שיתבטל, ועמ"ש לעיל אות ה' לתרץ קושי' הרמב"ן]

יא ע"ש בתוס' ב"ק וז"ל והא דמפרש התם וכו' טימא אה"ט דנגע בהו שרץ, זיכה אה"ח שהיה לו משכון ונטלו הימנו, אגב אחרינא מפרש להו, עכ"ל. ותמוה לכאורה דהא כל הקושיא מעיקרא בש"ס בכורות כ"ח] רק מזיכה אה"ח דלא משכחת לה נשא ונתן ביד, ולדבריהם לא קשה מידי, דלא צריך כלל לזה, דבלא זה ג"כ חייבים גם יש לדקדק דהיאך יהיה הטפל מרובה מן העיקר, דהתם בבכורות מפרש הני תלתא זיכה אה"ח, טימא אה"ט, וטיהר אה"ט, ומפרש ליה לשנים דלא צריך כלל רק משום חד דצריך. ונראה דכוונתם דנהי דלא צריך לפום פשטא דשקלא וטריא, דרב ששת לא ס"ל כשינויא דר"י ור"נ. ויש לומר שחולק גם בעיקר הדין, וס"ל דאפי' ביש גדול הימנו אינו מחזיר, מכל מקום אין להפליא על שינויא דגמרא דמתרץ ליה גם אליבא דידהו, [וע' בנמוקי יוסף ובעל העיטור דסברי דרב ששת לא פליג על רב יוסף ורב נחמן ומיירי אפי' ביש גדול הימנו, והשתא אילו הוי קמן הוי הדר, וע"י שנו"נ ביד חייב. גם יש לומר בטימא אה"ט דאפי' בדליכא גדול הימנו והדר החכם ונגע בו שרץ דחייב לשלם, כיון דלר"י ור"נ היכא דאיכא גדול הימנו מחזיר, ובדליכא גדול הימנו היינו טעמא דקם דינא, משום דבע"ד יכול לומר דלא מהימן לי שטעה, והשתא דנגע בו שרץ וטימא בידים הרי יכול לומר דהודאת בעל דין לגבי עצמו שטעה מעיקרא כעדים דמי ונמצא דאח"כ הפסידו בידים

ומ"ש התוס' דאגב אחרינא מפרש להו איפשר לומר דכוונתם בזה דמשניהם אלו מוכח לאורויי לן עד היכן הגיע כחו של נו"נ ביד, וזהו דלכאורה נראה בפשטא דצריך שישא ויתן בכל הממון ולענ"ד הוכחתי ממאי דמוקמינן בהיה לו משכון ונטלו הימנו דחייב לשלם כל החוב, ואמאי הרי לא עשה מעשה רק בהחזרת המשכון, אבל בעיקר המלוה לא נעשה בפועל כלום ומשלם לו רק היתרון שבין מלוה שיש לו משכון עליו לאין לו, אלא ודאי כיון דעשה מעשה במקצת קם דינא בכולו, וגם צריך לשלם כולו אפי' לרבנן [ואפי' לדעת החולקים על תוס' ואשר"י וסברי דרבנן פטרי אפי' היכא דקם דינא] ומטעם שכתבתי לעיל [אות ב'] דדמי לכסא דכספא כו' מה הוי לך גבי' דאזקתי', אחר זה מצאתי בקצה"ח [ס"ק ט'] שעמד ג"כ במבוכה זו, והוכיח ג"כ דאפי' על מקצת קם דינא בכולו, מדברי רש"י שפי' דאגע בהו שרץ שהפילו על הפירות, ואי איפשר שיגע בכולן, וכן מפשטות הגמרא הוכיח דאי לא תימא הכי לא שייך מה שעשה עשוי עי"ש. ולפ"ז יש לצדד ולומר דמה שכתבו התוס' אגב אחרינא מפרש להו, דבא להורות לן דגם באחרינא די לן כשנשא ונתן ביד במקצתו, הן לענין קיום הדין והן לענין תשלומין

ודע דבקצה"ח כל עיקר דבריו בזה רק לענין קיום הדין, ולדעתי מסתבר ג"כ לענין תשלומין בכולו ועיין

ע"ש בתוס' בסוף הדבור ועוד י"ל דסוגיא דהכא ובכורות דלא כר"ש וכו' אלא דס"ד דגמרא דנו"נ בע"ד וכו'. לכאורה יש לדקדק דא"כ מה נפקותא למה דסלקא דעתא בין רב חסדא לרב ששת, שהרי גם לרב ששת לא אמרינן דקם דינא בחייב את הזכאי עד שלא שילם הנתבע כמ"ש לעיל, וי"ל דנפקא מינה טובא, חדא כשתפס התובע דלר"ש כבר קם דינא, אבל לר"ח דבעינן נו"נ ביד כדי לקיים ולחזק הדין, אזי גם לסלקא דעתא לא נתחזק הדין בזה רק אם קיים הנתבע בעצמו ושילם לו, אבל לא ע"י תפיסה דתובע, אבל לר"ש הטעם משום דאכתי לא נוכל להוציא מן הנתבע היכא דטעה בשקה"ד, אבל כשתפס התובע פשיטא דמהני, גם יש נפקותא בזיכה את החייב, ובזה כיוון תלמידי המופלג החריף והשנון מו"ה צבי מיכל נ"י. איברא למאי דסבירא ליה לרב חסדא מעיקרא דזיכה אה"ח דינו כנשא ונתן ביד ליתא לנפקותא זו

יב ויש לחפש ולתור לדעת בעלי התוספות אם פסקינן כר"ח דגם בשקה"ד לא אמרינן קם דינא עד שנו"נ ביד או כרב ששת, אבל כר"נ ורב יוסף פש"ל דלא פסקינן כוותייהו שאפי' ביש גדול הימנו אין מחזירין, שהרי למסקנת דבריהם בב"ק דהיכא דקם דינא בדיבורא בעלמא אזי חייב לשלם אפי' לרבנן דלית להו דינא דגרמי, והא תינח היכא דאלים דיבורא כל כך דאי איפשר עוד שיתבטל עפ"י דת, ואפי' אי אתא אליהו ובית דינו וכמש"ל [באות י']. גם בזה פש"ל דלדעתם בב"ק אפי' אם פסקינן כר"ח דבעינן נו"נ ביד זהו לענין קיום הדין, אבל לענין תשלומין אזי לדעתם בב"ק אפי' לא נו"נ ביד מחוייב לשלם היכא דליתא קמן דליהדר. איברא למאי שכתבתי לעיל (אות ד'] לא נוכל לחייבו, דתליא מילתא באיבעיא דעשו תקנת נגזל וכו' רק על ידו הוא דמהני לדעתם

והנה לכאורה נראה דתליא מלתא דא אם פסקינן כר"ח בשני התירוצים בב"ק, דלתירוץ הראשון קאי סוגיית הש"ס ב"ק הן לסלקא דעתא והן למסקנא אליבא דר"ש, וכן בריש סנהדרין [דף ג'] בד"ה אלא מעתה כתבו שם דסוגיא אזלא אליבא דר"ש ומשמע דפסקי' כוותיה, אבל לתירוצם השני קאי סוגיית הש"ס ב"ק אליבא דר"ח גם לסלקא דעתא, ותו אין להכריע להלכה מסוגיא דריש סנהדרין, שהרי מסוגיא דב"ק משמע להיפוך. איברא בפרק קמא דע"ז [דף ז'] בד"ה הנשאל כו' מבואר להדיא דסבירא להו להלכה כר"ח, וז"ל שם אבל ודאי החכם יזהר שלא יתיר כדאמרינן בפרק כל היד [דף כ'] חכם