זית רענן חלק ב קנא

דשוים, אבל גבי מוחל דלא קנסו בהדי הנך רק דנילף ליה מאינך מסתבר דכיון דיש לחלק בין היזיקא דע"י מעשה ממש, להיזיקא שע"י דבור לחוד דפטרינן ליה, וכמו דמחלקינן לרבנן בכל הנך דאילו הוו קמן הוי הדר, דע"י דבורו לחוד לא מחייבינן לי', ובנו"נ ביד מחייבינן לי' [וכמש"ל באות ב']

איברא לר' מאיר דלא מחלק בין היזיקא דע"י דבור לע"י מעשה, שפיר ילפינן ליה מהנך להפוסקים דקנסא מקנסא ילפינן ולמאן דלא יליף צ"ל הטעם משום דאנן פסקינן כרשב"ג דחשיב ליה היזק הניכר, ועיין. איברא לרבנן נפלו הנך שני הטעמים בבירא, אבל בטימא את הטהור דהוא מהנך שקנסו בהדיא במתניתין דגיטין (נ"ב:) ואחד מהן המטמא טהרותיו של חבירו], תו לא מחלקינן גם לרבנן בין דבור למעשה כמו בזיכה אה"ח, וכמ"ש בתוס' שם

ו בתוס' בב"ק [דף ק'] ד"ה טיהר את הטמא, דנקטו דאי איפשר ליישב טיהר את הטמא בשום ענין אלא כשעירבן עם פירותיו וכו', ובבכורות שבא ליישב וישלם מביתו וכו' איירי כשעירבן עם פירות מועטין, ובסנהדרין שבא ליישב מה שעשה עשוי איירי כשעירבן עם פירות מרובין וכו' דתרווייהו ליכא לאוקמי בענין אחד דפשיטא דבמקום מה שעשה עשוי שהוא טהור לא שייך ישלם מביתו עכ"ל, [ומה שמתרצים העולם את קושיית התוס' בשם הגאון רשכבה"ג מוה' העשיל זצ"ל דנפ"מ בשתי קדירות, עמ"ש בהגהות והערות דאין שום התחלה לזה ולא יצא הדבר מפי הגאון הנ"ל], ולכאורה נפלאת היא מה ראו התוס' לתלות הדברים ע"פ הסוגיות, הלא בלאו הכי אי איפשר ליישב מתניתין בענין אחר, כמו דמסקו התוס' עצמן בסוף דבריהם, ונראה דהתוס' נדחקו מאד בפירוש המשנה בהאי בבא דטיהר את הטמא, דעל כרחך אי איפשר לפרש מה שעשה עשוי כי אם כשעירבן עם פירותיו, ואם כן לא דמי לאינך בבי, דהא בכלהו הוי מה שעשה עשוי משום הוראתו של חכם, וכאן לא הוי רק משום תערובות, ולא הועילה כלל הוראתו של המורה [רק לפי תי' התוס' דבשוגג כי האי שעשה על פי חכם לא קניס ר' מאיר, הוא דהוי משום הוראתו, אבל לאינך תירוצים אין שום נפ"מ בהוראתו כלל], ועל זה קדמו להם התוס' ליסוד מוכרח דבע"כ צריך לפרש כן לפי אוקימתא דרב חסדא בסנהדרין, דלא אמרינן קם דינא כי אם כשנו"נ ביד, ובעל כרחך מיירי כשעירבן עם פירותיו מרובין, דאי לאו הכי לא מיקרי מעשה אשר על ידו יקום הדין ולא יהרס, וזה אי איפשר כי אם כשעירבן בפירות מרובין, ובסוגיא דבכורות דמיירי אליבא דרבנן דאינו חייב לשלם כי אם כשנו"נ ביד, על כרחו דמיירי כשעירבן עם פירות מועטין, דלענין תשלומין ודאי דחייב לשלם אפי' בפירות מועטין, דהא אפסדי' בידים, ואם כן לרב ששת נמי איכא לדחוקי ולאוקמי כן

ז ולפום ריהטא היה נראה ליישב דברי התוס', דלולא ההכרח מסוגיות הנ"ל, היה איפשר לפרש המשנה ע"פ דברי הרמ"א ביו"ד [סי' רמ"ב סעיף ל"א] וז"ל שם חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משיקול הדעת וכו' ואפי' אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו אין לשני לאסור מכח שקה"ד עכ"ל, ובטורי זהב שם ס"ק י"ח] מפרש להא דחלה הוראתו להתיר, היינו כגון שנאכל ממנו קצת או שנתערב בין פירות דהיתירא, וזה ודאי דבר פשוט דיכול השני לישא וליתן עם המתיר שיחזור בו, וכשחוזר בו ודאי דבטלה הוראתו, ועל דרך זה יש למצוא מסלול נכון לפירוש המשנה, דמיירי תרווייהו כשעירבן בפירות מועטין, והיכא דאינו רוצה לחזור בו הוי מה שעשה, כיון דכבר חלה הוראתו ע"י התערובות, וישלם מביתו מיירי כשחוזר בו והדר לאיסורו, ומחויב לשלם הואיל והפסידו ע"י התערובות [וכן מצאתי בקצוה"ח סי' כ"ה ס"ק ה'], אמנם לפי פירוש הסוגיא דסנהדרין שם אי איפשר לאוקמי בהכי, דהא לרב חסדא כל עיקר קיומו ומצבו של הדין אינו אלא רק משום דנו"נ ביד, והשלים המעשה עד תכליתו באופן דאי איפשר למיהדר דינא והכא כיון דאיפשר למיהדר דינא אם יחזור הוא בעצמו, גם דיין אחר מחזיר דבריו, ובע"כ צ"ל בטיהר את הטמא דמה שעשה עשוי דמיירי כשעירבן עם פירות מרובין, דתו לא מצי למיהדר דינא, ובע"כ מוכרחים לחלק דלא מיירי בחד גוונא הך דינא דמה שעשה עשוי עם האי דישלם מביתו. איברא לאחר העיון ליתא, דהא האי דינא דרמ"א בע"כ דלא איירי רק במומחה וגמיר וסביר ואז שפיר מיקרי חל הוראתו. אבל הך דמתני' מיירי בגמיר לחוד [וכמ"ש תוס' סנהד' דף ה' ד"ה ואי], ותו אי איפשר לומר דחלה הוראתו, וא"כ הדר נפל האי תירוצא בבירא

ח הר"ן ריש פרק קמא דע"ז מביא דברי הראב"ד דכיון דאסרה ראשון שוויי' חתיכה דאיסורא ושוב אין לה היתר, דאפי' התירה שני אינה מותרת, ואפי' היה גדול בחכמה ובמנין היכא דלא היו שניהם בבת אחת, אלא שהאחד אסר בפני עצמו, אין חבירו רשאי להתיר דאפי' התיר אינו מותר. ולזה הסכים הרשב"א וכן כתב הרמב"ן, ועל זה מקשה הר"ן שם וז"ל וקשה לי דבפרק אחד דיני ממונות משמע שחכם שטעה בדברי' של שקול הדעת מחזירין אותו וכו' ושני רב חסדא במסקנא דסוגיא דהתם כאן שנו"נ ביד כו' תרווייהו מיירי בשקול הדעת כו' ופרישנא התם טימא את הטהור דאגע בהו שרץ, דאלמא אי לא אגע בהו שרץ מחזירין כו' וכמ"ש הראב"ד א"כ רב חסדא לא היה צריך לאוקמא טימא את הטהור בדאגע בהו שרץ, דבלאו הכי נמי מה שעשה עשוי ולא קשיא מתניתין עכ"ל עיי"ש. והנה לכאורה נפלאים דברי הר"ן ע"פ מש"כ [באות שלפני זה] דמתניתין ע"כ לא מיירי כ"א בגמיר לחוד, ודינא דהראב"ד מיירי במומחה דוקא, דיש בו חילא לשוויי' חתיכה דאיסורא

איברא אחר העיון יש לפרש דברי הר"ן במישרים ונקט קושייתו בדיוק ועיון נמרץ, דלפי דברי הראב"ד ורמב"ן הנ"ל לא ישווה סיפא לרישא אליבא דרב חסדא, דקתני בסיפא ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם, והיינו בהצטרף כל הני יחד, דהיינו מומחה וקבלו עלי' אזי פטור [ובעל כרחו לומר דמיירי בקבלו עליהם, כמ"ש רמב"ן סנהדרין דהאי דר' טרפון מיירי נמי בדקבלו עליה, ואי לאו הכי לא קם דינא, ודלא כמ"ש הנמוקי יוסף שם עיי"ש], ובעיקר הטעם דפטור אע"ג דגם באונס נפשות חייב כשנו"נ ביד, הוא כמ"ש לעיל [בסי' מ"ט אות ו'], דדמי להא דאיתא ב"ק [דף קי"ז:] גבי ההוא דאפקידו גבי' כסא דכספא כו' אמר רב אשי חזינן כו' ואי לא אדעתא דכספא הוא ועיי"ש, כפירוש הפוסקים הואיל ונתגלגל האונס עליו ע"י המפקיד עצמו והכא נמי דכוותי' [ולפ"ז מעצמו מוכרע לפי שיטת הרמב"ן והרי"ף גם בהוראת איסור והיתר נמי אין לפוטרו בדלא קבלוהו, דהיכא דנו"נ ביד ליכא למיפטרי' מטעם אונס, דאפי' אונס נפשות לא פטרו היכא דנו"נ ביד], ואם כדבריהם דבאיסור והיתר קם דינא מיד ואי איפשר למיהדר, אם כן למה לי טעמא דקבלוהו לפוטרו הא בלאו הכי נמי אי איפשר לחייבו, דהא בדיבורא לחוד לא מחייבינן [דהא מומחה הוא] ובמה שנגע בו שרץ אחר כך לא הפסידו כלום, דהא קם דינא ואי איפשר למיהדר. וזהו כעין קושיית תוס' ב"ק (דף ק'] ד"ה טיהר את הטמא, ואם כן אין פירוש המשנה עולה במשקל אחד, ומרחק רב הוא לגבי מומחה בין דיני ממונות לדיני איסור והיתר, דלענין קיום הדין בדיני או"ה פשיטא דליכא לפלוגי בין קבלוהו ללא קבלוהו כיון דמומחה הוא ניתן לו להורות באו"ה גם מדאורייתא ביחידי [והא דמוקמינן בריש סנהד' דמתני' דבכורות מיירי בקבלוהו, זהו משום זיכה את החייב וחייב את הזכאי, והשתא כיון דלדעת ראב"ד ורמב"ן שגם לרב חסדא דס"ל דאפי' בשקה"ד לא קם דינא רק כשנו"נ ביד, זהו רק בדיני ממונות. אבל בטימא את הטהור קם דינא משום דשוויי' חתיכה דאיסורא, רק דפטור מלשלם זולת בנו"נ ביד אם כן לא דמי פטורא דמומחה בהדי הדדי, שהרי בדיני ממונות אי איפשר למיפטרי' רק כשקבלוהו משום שנתגלגל לו האונס על ידי בעלי הדינים, ובטימא את הטהור מיפטר אפי' בדלא קבלוהו, דכיון דקם דינא, מיד כשהורה תו לא הפסיד לו כלום במאי שנו"נ ביד אחר כך

ט שם בתוס' ב"ק הנ"ל במאי שהקשו דבטיהר אה"ט אמאי חייב חכם לר' מאיר במה שעירבן עם פירותיו, הא אילו הוי קמן הוה הדר, ולמסקנא דמוקי לה כרבנן בנו"נ ביד אמאי חייב בטימא אה"ט במאי דנגע ביה שרץ, הא בלאו הכי קם דינא, ויש להתעורר בדבריהם, דהנה הטור (סי' כ"ה סעיף ו'], והש"ך [ס"ק כ"ט אות ב' ג' ד'] נחלקו בחייב את הזכאי, דהטור סבירא ליה דקם דינא מיד בדיבורא לחוד, והש"ך ס"ל דלא קם דינא עד שנעשה מעשה, א"כ דברי תוס' אלו תמוהים בממנ"פ דאי ס"ל בחייב את הזכאי כשיטת הש"ך דלא קם דינא בדיבורא לחוד, אמאי לא הקשו בריש דבריהם אליבא דר"מ, אמאי חייב בחייב אה"ז במאי שנתן לו הבע"ד בעצמו, כיון דבדיבורא לחוד לא נתקיים הדין ואילו הוי קמן הוה הדר, ומדוע הקשו רק מטיהר אה"ט לחוד, ואי ס"ל כשיטת הטור בזה, דבחייב את הזכאי קם דינא בדיבורא לחוד, אמאי לא הקשו מזה בקושייתם הב' למסקנא דמוקי לה כשנו"נ ביד, אמאי חייב בחייב את הזכאי וזיכה את החייב, במאי שהוציא ממנו אחר כך ונו"נ ביד, הא בלאו