זית רענן חלק ב קנ

לכן נראה לפענ"ד דלדעת הריצב"א צ"ל דס"ל כדעת הסמ"ע [ס"ק א ט'] דקבלוהו לא מהני במומחה היכא דטעה בדבר משנה, וכן הוא בכסף משנה פרק ו' מהלכות סנהדרין הלכה א'] מפני דלא אסיק אדעתיה שיטעה בדמ"ש, ודינו כאילו לא קבלוהו, ובסמ"ע [בס"ק ט'] הוסיף עוד דהא דפסק הנמוקי יוסף דגבי הוראה באיסור והיתר דמומחה פטור אפי' היכא דלא קבלוהו, זהו דוקא היכא דטעה בשקה"ד, אבל בטעו בדמ"ש גם במומחה וקבלוהו חייב לדעת התוס' והרא"ש. ונראה דטעמיה כיון דעיקר טעמא דנמו"י משום דמחוייב להורות כשהגיע להוראה, ולהכי אפי' כשלא קבלוהו פטור דהרי מחוייב להורות והורה, דגם שטעה בשקה"ד, הוראה מיקרי [כמ"ש הש"ך בס"ק ל' אות ה' לחלק בין דמ"ש לשקה"ד היכא דהתנו ואמרו דיינת לנו ד"ת, דטעה בשקה"ד מיקרי ד"ת, וז"ל הש"ך שם כיון דלא טעה בדמ"ש הרי דן ד"ת], אבל היכא דטעה בדמ"ש דלעולם חוזר לא מיקרי הוראה כלל והוא מצווה רק להורות

ולפי"ז קושיית רב המנונא הכי אזדי בשלמא אם גם טעה בדמ"ש קם דינא, להכי פטריה ר"ע משום דמומחה לרבים, דנהי דקבלה דבע"ד הוי כאילו לא קבלוהו דלא אסיק אדעתיה דיטעה בזה, מכל מקום פטור משום מומחה לחוד, כמש"כ הנמו"י דכיון דמחוייב להורות וחלה הוראתו אזי פטור בדין הוראה אפי' מומחה לחוד, דלסלקא דעתא דהשתא גם בטעה בדמ"ש דינו כטעה בשקה"ד, דכיון דמחוייב להורות והורה וחלה הוראתו פטור, אלא אי אמרת דחוזר נמצא דלא חלה הוראתו אמאי פטור. אלא בע"כ צ"ל דעיקר הפטור הוא משום דאילו הוי קמן הוי הדר וכרבנן. אבל מכל מקום לא גרע מגרמא דחייב מיהת לצאת ידי שמים וכנגד לצאת י"ש שפיר פטרינן ליה משום מומחה הרי דבע"כ צ"ל דאתיא כרבנן, דלר' מאיר אי איפשר למפטריה משום מומחה לחוד. והשתא קשיא ליה לרב המנונא דאמאי נקט טעמא דמומחה, דזה אינו אלא רק נגד לצאת י"ש, ושבקי ליה לעיקר פטוריה שמצד הדין, וע"ז מתרץ ליה רב ששת דלא נקט לן אלא פטורא שמצד הדין, וחדא ועוד קאמר ליה. ונמצא דפטורא דמומחה קאי על שקה"ד לחוד, וממילא נשמע שגם בדמ"ש פטור אפי' לצאת י"ש, כיון דבלא זה פטור מצד הדין כיון דאילו הוה קמן הוה הדר, וזהו אליבא דרבנן דלית להו דינא דגרמי כלל, ולפ"ז מוכח ששני הדברים שחידש הסמ"ע מוכרחים מדברי ריצב"א הנ"ל דאל"כ קשי' קושיית הש"ך לדעת הריצב"א ועמ"ש לקמן בסי' נ"ד אות ב']

ד הש"ך [ס"ק ה' אות ב'] הקשה דהרי דבריהם סותרים בעצמם, עי' חולין [דף מ"ג:] בד"ה זיל, וז"ל אף על גב דטעה בדמ"ש הוא, דלא עבדינן כתרי חומרי דסתרי אהדדי בידים האכילו לכלבים עכ"ל. ונראה לתרץ דבריהם ע"פ מ"ש לעיל [באות ב'] לתרץ דבריהם מתמיהת הש"ך דאכתי מנא ליה לרב המנונא להקשות דלמא ר"ע כר"מ ס"ל דמחייב אפי' בטעה בדמ"ש וליתא דתיהדר, וכתבנו שם דא"כ גם מומחה יתחייב, כיון דלר' מאיר היזיקא דע"י דבורא שוה כמזיק בידים, שהרי מחייב אפי' במקום דאילו הוה קמן הוה הדר א"כ כיון דמ"מ הרי הזיקו בדיבורו בפרוטה במה שצוה להשליכו לכלבים, ודמי כאילו הזיקו בידים בפרוטה, דמגלגלין עליו בכולו וכמ"ש לעיל. איברא הא ניחא אם נקטינן כצד האיבעיא דש"ס ב"ק ס"ב] דעשו תקנת הנגזל בזה אבל אם אמרינן דלא עשו תקנת נגזל בזה] הרי דאע"ג דבהיזיקא שע"י מעשה עשו תקנת נגזל, אבל לא בהיזיקא דע"י דבור לחוד, הרי דגם לר"מ דאית ליה דינא דגרמי אפ"ה לא אלים ליה דבורא לחוד כמעשה בפועל, א"כ הדרא קושיית הש"ך הנ"ל לדוכתי' דמנ"ל לרב המנונא להקשות, ותירוץ הנ"ל אזדא ליה, אלא בע"כ צ"ל דאפי' לר"מ לא מחייבינן ליה במקום דאילו הוה קמן הוה הדר, וקושיית רב המנונא על רב ששת קמה ונצבה בדרך ממה נפשך, אם אמרת דעשו תקנת נגזל לר"מ אפי' בהיזיקא שע"י דבור לחוד, משום דמשוי ליה לגמרי כמעשה ממש, הרי בע"כ צ"ל דר"ע לא ס"ל כר"מ דא"כ גם מומחה יתחייב, דמה בכך שהוא כאונס, דסוף סוף מה הוה לך להזיקני וכמש"ל. אלא ודאי דס"ל כרבנן וא"כ קשי' באינו מומחה אמאי חייב, דלרבנן פשיטא דפטור היכא דאילו הוה קמן הוה הדר, ואי ס"ל דלא עשו תקנת נגזל בהיזיקא דדיבורא לר"מ, א"כ קשיא בין לר"מ בין לרבנן דכיון דלא השוו מדותיהן אפי' לר"מ, גם לדידי' יפטור במקום דהוי הדר דינא ואפי' כשאינו מומחה, ומש"ה קשיא להו להתוס' בחולין דהתם חייבוהו ר' אבא לרבא לשלם מדינא, דהיאך מוציאין מספיקא, ודילמא נקטינן דלא עשו תקנת נגזל בזה, הרי דמחלקינן בין היזיקא שע"י דבור למזיק בפועל אפי' לר"מ, והיאך נוכל לחייבו במקום דאילו הוי קמן הוי הדר, משו"ה מתרצי דמיירי כשנו"נ ביד, ודעת לנבון נקל דזולת כל הנ"ל בלאו הכי מסתבר בעצמותו כן, דכיון דעיקר סברת תוס' בב"ק הוא, דלר"מ הוא משום דאין לחלק לדידי' בין דבור למעשה, והא תינח אם נקטינן דעשו תקנת נגזל בזה

[ועיין ש"ך (סי' שפ"ו ס"ק א' בד"ה ועוד) שהקשה על רמב"ן דס"ל דדינא דגרמי דאורייתא א"כ אמאי מיבעיא ליה אם עשו תקנת נגזל בזה ובמזיק פשיטא ליה כיון דדבור כמעשה דמי, ולמש"כ ניחא. דהאיבעי' קאי על היסוד זה דחזינן בסנהדרין לאוקימתא דר"ש דגם בדיין דנין דינא דגרמי, ולדעת רמב"ן וסייעתיה אזדא הסוגיא אליבא דר"מ, דאפ"ה פטור במקום דאילו הוי קמן הוי הדר, והיכא דנו"נ ביד חייב אפי' בחייב את הזכאי, וטעה בדמ"ש וליתא דתיהדר, אלמא דמחלקינן בין נו"נ ביד שהוא מזיק ממש לבין דד"ג א"כ יש מקום לומר דגם בתקנת נגזל מחלקינן בינייהו] ואין להקשות לדבריהם בחולין א"כ טיהר אה"ט וחייב את הזכאי אמאי חייב לר"מ דבלא זה נמי קשיא. וכן לדעת רמב"ן ונמוקי יוסף קשיא כן כאשר יתבאר לקמן, וצ"ל כתירוצו דש"ך ע"פ המבואר בתומים דמיירי בלוקח ומוכר. אלא דאכתי קשיא מחייב אה"ז, ולקמן [בסי' נ"א אות י"א] יתבאר על נכון אי"ה בדרך הקרוב לפשוטו

ה הרמב"ן במלחמות ה' הקשה לדעת התוס' דהיכא דקם דינא מחוייב לשלם אפי' לרבנן כגון בזיכה את החייב וטימא את הטהור כיון דהפסידו מיד ע"י דבורו, דאם כן במוכר שטר חוב ומחלו, דמבואר בגמרא דדוקא למאן דדאין דינא דגרמי מחייבינן ליה, והרי התם הפסידו מיד בדבורו. וזה כמה שאמרתי לדעת רבינו תם דהא דיכול למחול מפני דשיעבוד הגוף נשאר אצלו, דאינו יכול למוכרו ולנתקו מרשותו. וכשמוחל לו שיעבוד הגוף אזי ממילא נפקע שיעבוד נכסי, דכל תקפו הוא ע"י שיעבוד הגוף, ונמצא דמוכר בדידי' קא עביד מעשה, רק דנגרר ממילא שנפקע גם שיעבוד נכסי. אבל בזיכה אה"ח דמתחלה בדחברי' קא עביד מעשה, וכוונתי בזה לדעת האחרונים

אולם עתה ראיתי שגם לטעם הרי"ף ורמב"ם ושאר פוסקים דטעמא דיכול למחול משום דמכירת שטרות הוא רק מדרבנן, ועיין גיטין [דף מ"א] לאוקימתא דעולא דשחררו רבו שני, דשורת הדין אין העבד חייב במצות כו' אלא מפני תקון העולם כופין רבו ראשון וכו' וקמיפלגי בהיזק שאינו ניכר, ועיי"ש בתוס' ד"ה בהיזק שאינו ניכר וכו' וז"ל אבל שחרור דרבו שני דלא הוי אלא מדרבנן חשיב היזק שאינו ניכר, וצ"ל דהאי היזק שא"נ חשיב ניכר טפי מההוא דפרק הניזקין דהתם קיימא לן דלא שמיה היזק, והכא קיימא לן כרשב"ג דמשנתנו דשמי' היזק עכ"ל, ביאור דבריהם אע"ג דגם בהנך דפרק הניזקין קיימא לן דבמזיד חייב מטעם שלא יהא כל אחד ואחד הולך וכו'. אלא דאי מטעם זה, היכא דאית ליה שותפות שהפסיד גם לעצמו, תו לא שייך טעם זה, כמ"ש התוס' ריש ב"ב [ב':] ד"ה וחייב [ועי' בתפארת ירושלים מס' כלאים אות כ"ג], והרי הכא הרי הפסיד רבו שני גם לנפשו את חובו שמגיע לו, ומשו"ה הוצרכו לחדש דשאני הכא דשמיה היזק דחשיב ניכר טפי מהנך, ונמצא דמחייבינן ליה מצד הדין

והשתא ניחזי אנן גבי מוחל, להפוסקים דמכירות שטרות דרבנן, דהשתא לא הפסידו בדבר שהיה שלו מדאורייתא, ודמי לשחרור דרבו שני. דאע"ג דסוף סוף הפסיד לראשון שהרי כפינן לשחררו מכל מקום כיון דעיקרו אינו אלא מדרבנן, חשיב היזק שאינו ניכר לרבנן, הכא נמי מוחל. ואין לומר דשאני במכירת שטרות כיון דזכה מיהת מדרבנן, הוי כאילו היה שלו מדאורייתא. דזהו היכא דשייך לומר שזכה מטעם הפקר ב"ד. אבל גבי מכירת שטרות דלא שייך לומר כן, דהפקר ב"ד לא שייך אלא בדבר שיצא מרשותו לגמרי, כמ"ש תוס' יבמות [פ"ט:] בד"ה שהפקר. אבל הכא דיכול למחול עדיין, הרי בע"כ צ"ל שלא זכה בו הלוקח אלא מתקנתא דרבנן לחוד, וכן מבואר בר"ן גיטין פרק האומר גבי צרור וזרקו, ע"ש. [ובזי"ר ח"א דף כ"ג ע"ד], ולא עוד אלא דגם לרשב"ג דחשיב ליה להיזק הניכר, דזהו דוקא התם דעביד מעשה, אבל בדבור לחוד מודה דלא חשיב כהיזק הניכר, ותו איפשר לחייבו במזיד כמו במטמא ומדמע. לא מיבעיא להפוסקים דפסקו כשמואל גיטין נ"ב.] דקנסא מקנסא לא ילפינן. אלא גם להפוסקים החולקים עי' ש"ך סי' שפ"ב ס"ק א'] דזהו דוקא היכא