זית רענן חלק ב קמח

על הקבלה עצמו ועל עצמם לחוד, ולדעת האחרונים דסברי מטעם אחר דדבורייהו יסבו על המומחה גופיה וכמש"ל [בסוף אות א'], ומשו"ה דינו בטל וידונו בפני אחרים, וכיון שאמרו כן בשעת קבלה אלימא דבורייהו שיתקיים, [ועיין בנ"י ריש פ' הזהב גבי ליישנן קא בעינן להו] משא"כ בירושלמי דמיירי כשאמרו על מנת בפירוש דאז בטל התנאי לגמרי, והרי הוא כאילו לא התנו כלל. ומה שכ' הנמו"י ראיה מהירושלמי לפירש"י דזהו שמסיים שם מפני שהגיס לבו לדון יחידי, משמע דמפני זה קסלקא דעתא שיתחייב גם המומחה לשלם כשהתנו בפירוש. שגם הקב"ה אינו דן יחידי כמש"ש בירושלמי, דמפני שהגיס דעתו הוא הגורם שיתחייב לשלם. והשתא דנהי דאע"פ כן פטור מלשלם מפני שהתנה על מנת בפירוש וכיון שאינו בכלל דיני התנאים הוא דבטל התנאי לגמרי וכמש"ל. וממילא נשמע דהיכא דאמרו סתמא בלא תנאי דאזי יצא מסוג דיני התנאים, דאזי הגורם בתקפו. ולהכי מחוייב המומחה לשלם וזהו כפירש"י ודלא כדעת האחרונים דס"ל שהדין בטל אפי' במומחה. דאם כן לא זהו הדרך דבשביל גבהות לבו אינו מן הדין שיבוטל הדין, אלא דבורייהו הוא דקגרים לזה וכמש"ל

ועיין בפירוש פני משה שם שהניח כפי גירסא הישנה ודלא כש"ך. ומפרש דתירוץ דר' בא בתחלה ובסוף חד תירוצא הוא, וז"ל בקיצור, מה אנן קיימין, הש"ס מסיק לה להכריח אוקימתא דר' בא בשם ר' אבהו. דאי לא תימא הכי קשיא במאי עסקינן, דבאיזה דבר היה הטעות שלו, אם בשטעה ודנן משיקול הדעת שלו. ואינו מפורש בהדיא הדין דאינו כן אלא כו'. בדא מה שעשה עשוי בתמיה, והרי לא קבלו אותם עליהם. ואפי' בשנים שדנו ואינם מומחים אין דינם דין, אם בשטעה ודנן ד"ת כו'. א"כ קשיא בדא ישלם מביתו, והא קיימא לן טעה בדבר משנה חוזר כו' ר' בא כו', כלומר אלא על כרחו כדאמר ר' בא בשם ר' אבהו דהכא במאי עסקינן שקבלו אותו עליהם כשלשה, ועי"ש במראה הפנים שהאריך בזה. ולפ"ד ניחא דשיטת הירושלמי וש"ס דילן חדא הוא. ולדבריו גם לירושלמי מוקים ליה ר' בא בקבלוהו סתם. אלא דמצו אמרי אח"כ דדעתייהו היה מתחלה ע"מ לדון ד"ת. וכמו שפי' מהרש"ל בש"ס דידן. אלא דעיקר דבריו תמוהים ואין להם ביאור כלל. דלדבריו הו"ל לאקשויי בקצרה, דטעה במאי, דבין בשקה"ד ובין בדמ"ש. קשיא אמאי מה שעשה עשוי ואמאי ישלם כיון דשנים שדנו אין דיניהם דין. לכן מחוורתא דמילתא כגירסת הש"ך. דשני תירוצים הן באוקימתא דר' בא. ולבל יסתרו את דברי רבותינו הראשונים מתחלה ועד סוף, ולפענ"ד כדכתבינן לעיל. ויתורצו השלשה קושיות שהקשה הש"ך בס"ק הנ"ל איברא אכתי קשיא קושיית הש"ך על דברי נמו"י פרק אחד דיני ממונות וז"ל לאחר שהביא דברי הירושלמי, נראה מהירושלמי הא דתנן אם היה מומחה לרבים פטור מן התורה. אם אמרו לו בפירוש על מנת שתדון דין תורה וטעה חייב. ולולא דמסתפינא אמינא דיש למחוק תיבת על מנת

עוד שם בנ"י מביא דעת רש"י וז"ל ואין דעת רש"י ז"ל כן. אלא היכא שאמרו דיינת לן ד"ת וטעה. דינו דין ומשלם. ומגיה שם מהר"ם וז"ל והיינו אי לא קבלך דאמר ליה ר"י. ומינה דאם לא קבלוהו עליהם כלל אפי' גמיר וסביר אין דינו דין כלל וחוזר עי"ש והגה"ה זו תמוה. ונראה דלא גרסינן ליה. או דכוונתו בזה לקושיית התוס'. דמינה משמע דאי לא קבלוהו עליהם כלל אפי' גו"ס אין דינו דין, ואזדא ליה כל הוכחות הש"ס מדר"י. והא דכתב הנמו"י בסוף הדבור שם. ומהכא שמעינן דיחיד גו"ס דיכול לכוף ולדון, עכ"ל. זהו לקושטא דמוכח כן מהש"ס. אכן בריש דבריו נקט לתמוה על פירש"י. דמוכח מתוך פירושו דגמיר וסביר אין יכול לדון בלא קבלה. והוא נגד הש"ס

ח ברש"י [דף ו'] ד"ה דן את הדין, וז"ל בפירקין לקמן מוקי לה שנשא ונתן ביד. מדקתני מה שעשה עשוי. אלמא דיניה דינא. דאי לא דינא ליהדר, עכ"ל. וכבר הרגישו האחרונים בזה דלמה ליה לרש"י למינקט אוקימתא דרב חסדא דוקא. הלא שפיר מתיישב הקושיא לכל האוקימתות דלקמן, ועיין לעיל בפתיחה [נתיב א' אות ב'] מש"כ לתרץ דברי רש"י הללו. אך הוא בדרך רחוק קצת מן הפשוט. ובפשוטו נראה לענ"ד משום דקשיא ליה מאי פריך לר' אבהו. דילמא עד כאן לא קאמר ר' אבהו דאין דיניהן דין אלא כשלא נו"נ ביד, אבל היכא דנו"נ ביד דאלימי למילתייהו דיניהן דין וכדרך שפי' הרמב"ן במלחמות ד' אליבא דרב חסדא. לכן פירש"י דהקושיא קאי לרב חסדא. דאפי' בשלשה נמי כשנו"נ ביד הוא דמה שעשה עשוי כשטעו בשיקול הדעת. ושוב לא נותר עוד לאלומי גבי שנים

ט יש להתבונן בדעת רש"י אם הלכה כרב חסדא או כרב ששת דלא בעי נו"נ ביד. והנה מדברי רש"י שפירש במס' שבועות [דף ל"ח:] בד"ה דאשבע בה' אלהי השמים, וז"ל ולא התפיסו חפץ נעשה כטועה בדמ"ש וכו', והרי הוא כדמ"ש כדאמרי' בסנהדרין דטועה בדברי האמוראים חוזר, ולא אמרינן מה שעשה עשוי וישלם מביתו, עכ"ל. נראה לכאורה דלא בעי נו"נ ביד כיון דבכהאי גוונא לא שייך נו"נ ביד כמבואר להדיא בבעל העיטור אות פ"ה בדין פסק דין דף נ"ב] דמקשה מזה על דברי הלכות דפוסק כר"ח דסתם סוגיא דהש"ס הנ"ל אזלא דלא כוותיה. אך יש להתבונן בזה שהרי משכחת לה בפשטא בנשבע ונוטל. דלאחר שהשביעו בלא נקיטת חפץ נשא ונתן ביד מן יד הלוה ליד המלוה, וכן בנשבע ונפטר והיה לו משכון. [ובגוונא דלא מיפטר מטעם הילך כמ"ש הר"י מיגאש ריש ב"מ] ונטלו הימנו ונתנו ללוה כיון דלפי דעתו כבר נשבע כדין. וצריך לומר דלא מיקרי נו"נ ביד אלא בדבר שאין שום דבר אחר גורם להיזקו דאידך, רק הפסק דין ומה שנשא ונתן ביד אח"כ, אבל הכא דבשעה שפסק שישבע בלא נקיטת חפץ עודנו לא ברי היזקו דדלמא לא ישבע. נמצא שגם מעשה דבעל דין גרם למאי שנשא ונתן ביד אחר זה. וכל כהאי גוונא אינו בכלל נו"נ ביד

ולפ"ז מוכח מדברי בעל העיטור הנ"ל דין מחודש דהיכא דנתעצמו בדין בתנאי מהתנאים. דלפי דברי המלוה נתחייב לו אידך בלא תנאי, ולפ"ד הלוה לא נתחייב לו רק ע"י קיום תנאי דמלוה. ובשעה שעמדו בדין עודנו ביד המלוה באותו יום לקיים התנאי, ופסק הדיין שצריך לקיים התנאי היום, וכשעבר היום ולא קיים התנאי אזי נו"נ ביד את המשכון מיד המלוה וטעה בזה בשקה"ד, דלקושטא א"צ כלל לקיים התנאי, וכן להיפוך כמובן, או במוכר ולוקח כהאי גוונא דבכל הנך יצא מתורת נונ"ב, כיון דהוא עצמו ג"כ גרמא לפסידא דידיה, שהרי בידו היה אז לקיים התנאי, דמאי איכפת ליה, [ואין לומר דנהי דמוכח כן לדעת בעהע"ט עודנו יש מקום לומר דלדעת הרי"ף בהלכות גם זה מיקרי נונ"ב, דלקמן (בסי' נ"א אות ד') הוכחנו דמוכח מדעת הלכות שתירץ קושיית בעה"ע מטעם אחר]. איברא עודנו יש לברר הדברים דא"כ גם לרב ששת פטור לדעת רש"י, דכל כמה דאיכא ספק בדבר גם לאחר פסק דין אזי לית ביה משום דינא דגרמי אפי' לר"מ, כמ"ש הרמב"ן במלחמות ה' לדעת רש"י. וא"כ עודנו קשה מש"כ רש"י ולא אמרינן מה שעשה עשוי וישלם מביתו, דמשמע להדיא דבשקה"ד כהאי גוונא צריך לשלם. ונראה לפמש"כ לקמן [סי' נ"א אות י"א] ניחא, דנהי דיצא מכלל נונ"ב, אבל מתורת גרמי לא יצא, דעד כאן לא אמרינן דבספיקא יצא מתורת גרמי אלא בדבר שהפסק דין היה לגריעותא דידיה כגון דאילו הוי קמן הוי הדר, דלא הוי ליה למהר כל כך להשליכו, וכן בטיהר את הטמא ועירבן עם פירותיו דע"י עירוב זה לא יסתעף ליה דבר למעליותא דידיה, וכן בחייב את הזכאי משום האי טעמא נמי דלא יצמח לו הטבה במהירת התשלומין, אבל הכא דפסק שגם בלא נקיטת חפץ יצא ידי שבועה ויטול, דמסתמא ישבע כדי ליטול. וראיה לזה משורף שטרותיו של חבירו דחייב בשטר מקוים, ולא אמרינן בזה דשמא לא יכפור לו, ולא נעשה ההיזק מיד רק בשעה שכפר לו, אלמא דדנין פני הדבר כפי מרוצת הטבעי, ועיין היטב בסמ"ע [סי' נ"ה ס"ק ה']. ולקושטא עודנו לא נתחייב לו אידך כל זמן שלא נשבע בנק"ח, והרי עודנו לא נשבע וגרם לאידך להפסידו ממון גמור דכיון דכל זמן שלא נשבע הרי הממון שלו (ואין להקשות דא"כ משכחת לה במשביע עד א' שחייב קרבן שבועה, כגון בנשבע ונוטל, ומשביע עד א' המסייע לו דכיון דכל זמן שלא נשבע לו לא נתחייב לו, וע"י עדותו לבד יתחייב לו. ויש לומר דדוקא גבי דיין דכיון דלא ידע קושטא דמילתא, אזי נקטינן הדבר רק כאשר הדבר הוא לפנינו, ולכן כיון דלקושטא הרי עדיין לא נשבע, נמצא שהפסידו ממון גמור דע"י שעשאו כאילו כבר נשבע הוא שחייבוהו לשלם בעל כרחו, אבל גבי עד א' בנונ"ט יכול לומר הרי אני יודע דבקושטא נשבעת רק שאין רצונך לישבע גם לאמת, דמשום זה לא הפסדתיך], וא"ל בזה מסוגיית הש"ס שבועות (דף ל"ב] גבי ע"א בשכנגדו חשוד על השבועה דפטור העד מקרבן שבועה היכא דחשוד לוה, משום מי יימר דמשתבעת, דכל כמה שלא הפסידו בודאי לא מחייבינן בק"ש, ומש"ה מיפטר בתרווייהו, דבנשבע ונוטל כשמשביע עד א' המסייע לו פטור