זית רענן חלק ב קמז

בפשיעה וסופו באונס, דכל כמה דאיכא למיתלי אונס בפשיעה אפי' בצד הרחוק תלינן, אבל בקבלוהו לחודא הרי הם עצמם גרמו לזה ובעצם הטעות הרי דמי לגבי דידיה כאונס גמור, משא"כ בגמיר לחוד דאפי' בי תלתא וחד דגמיר לחוד לא מהני אפי' כשקבלוהו כיון דליכא אונסא דעבידי למיטעי, ומשום האי טעמא ס"ל לבעל המאור שם דבי תלתא ואית בינייהו חד דגמיר וסביר דפטורין אפי' בלא קבלוהו כיון דנשלם האונס מכל צד, שהרי נשא ונתן בזה בבי תלתא [והרא"ש הוא דפליג דאזיל לטעמיה דס"ל בקושיית הש"ס אלא מעתה טעו לא ישלמו כפירש"י שם, ועל זה משני כל שכן דאיכא נע"ד, הרי מוכח להדיא דכל כמה דאין דינם דין מה"ת מחוייבים לשלם מדרבנן משום נע"ד], וכן משמע להדיא בבעה"מ שם למעיין היטב כמש"ל

ודע דיש מקום לומר בטעמא דפליגי הרא"ש ובעה"מ בבי תלתא וחד דגמיר וקבלוהו, מטעמא אחרינא, דקבלוהו לגבי בע"ד עצמם, הרי הם כנקיט רשות מריש גלותא לגבי עלמא, וכן משמע קצת מן הרי"ף בהלכות, והרא"ש לשיטתיה דגם בגמיר מהני נטילת רשות, משו"ה מהני נמי כשקבלוהו. ובעה"מ לטעמיה דס"ל להדיא דנטילת רשות לא מהני אלא בגמיר וסביר, ומש"ה ס"ל דגם קבלוהו לא מהני אלא בגמיר וסביר ולא בתלתא וחד דגמיר, ומסתבר כמ"ש בתחלה, דנהי דנטילת רשות לא מהני אלא בגמיר וסביר, זהו משום דאין נותנין רשות לעלמא כל זמן דלא גמיר וסביר, אבל קבלה דבע"ד לגבי עצמם אמאי מחלקינן בהו. וגם לא יתיישב במאי דפליגי בבי תלתא וחד דגו"ס. וזהו טעמיה דנמוקי יוסף בסוף הסוגיא בתלתא דסמיכי, דפטורין אפי' בלא קבלוהו, משום דס"ל כפירש"י שם בקושיית הגמרא ותירוצו, דהשתא כיון שהם דיינים מן התורה פטורין לשלם משום דנחתי ברשות מן התורה. וצ"ל דסמיכי ע"י ב"ד לחוד ולא מריש גלותא ולא מנשיא בארץ ישראל, וכמ"ש הש"ך (בס"ק כ"ט אות ח') דאם לא כן אפי' חד נמי]. וגם לא כדעת בעה"מ וכפי פירושם של תוס' הנ"ל, דא"כ כשם דפטור בחד דגמיר וסביר בקבלוהו [כמ"ש הנמו"י שם] משום דנשלם אונסא דידיה בכל הצדדים, הכי נמי ליפטרו בי תלתא דאית בינייהו חד דגמיר וסביר ואפי' לא סמוך כלל, דלגבי אונסא אין לחלק בין סמוך או לא

ו איברא קשיא לכל הפירושים שכתבנו, דא"כ לאוקימתא דרב חסדא דמוקים לן מתניתין דבכורות כשנשא ונתן ביד, וכן פסק בהלכות ומבואר שם ברמב"ן דטעמיה דר"ח דכל דיין שרשאי לדון הן מה"ת הן מדרבנן אנוס גמור הוא, ומשום הכי לא מחייבינן ליה אלא כשנו"נ ביד, דאז אפי' ע"י אונס נפשות ממש מחוייב לשלם יעוי"ש היטב. וא"כ אפי' בתלתא דסמיכי נמי חייבין לשלם, וכן הוא בנמוקי יוסף שם בסוף הסוגיא בשם הרמב"ן. וא"כ קשיא סיפא דמתניתין ואם היה מומחה פטור, ופירשו בו כל הפוסקים דמיירי בגמיר וסביר לחוד אפי' כשלא נטל רשות רק כשקבלוהו פטור, ואמאי דנהי דקבלוהו כתלתא דסמיכי, הלא המה נמי חייבין [רק בנטל רשות הוא דמיפטר משום הפב"ד, כמ"ש רש"י (דף ה') בד"ה שבט, וכן כשסמוך מנשיא נמי פטור מהאי טעמא בא"י דוקא]. ואי משום דבקבלוהו נשלם האונס בכל הצדדין. דהא היכא שנו"נ ביד חייב אפי' ע"י אונס נפשות ממש דאנסוהו לשאת וליתן, [ועמ"ש בזה לקמן בסי' נ"ג סוף אות ב']

איברא לאחר העיון נראה ע"פ דאיתא ב"ק [קי"ז:] ההוא גברא דהוה מפקיד ליה כסא דכספא סליקו גנבי עילוי' שקלה ויהבה להו וכו' אמר ר"א חזינן אי איניש אמיד הוא אדעתא דידיה אתו ואי לא אדעתא דכספא הוא. והקשו שם התוס' והפוסקים דהא כשנו"נ ביד חייב אפי' ע"י אונס. ותירצו דזהו דוקא באיניש דעלמא דמזלא דידיה גרמא ליה שנתגלגל האנס עליו לתת לו של חבירו, אבל בפקדון שנתגלגל האנס עליו ע"י המפקיד שהפקיד אצלו יעוי"ש. ומשום האי טעמא היכא דקיבלו עליו הבע"ד עצמם שנתגלגל הענין עליו ע"י הבעלים עצמם משו"ה פטור במומחה, דאנוס הוא בסבת הבעלים ומעתה נתברר בהכרח דרמב"ן ס"ל כפי' התוס' לעיל, שהרי כללא כייל דבכל גווני פטורין בגרמי לחוד, רק כשנו"נ ביד חייבין, דכל דיינא אנוס הוא. ולדעת רש"י ופירושו כל כמה דלא קבלוהו ולאו דיינא הוא מן התורה אלא משום נע"ד אזי מהאי טעמא גופא מחייבינן ליה

ועיין נמוקי יוסף בסוגיין ד"ה אמר ר"נ וז"ל והחילוק מפורש דבאין מומחה משלם מביתו ואם מומחה הוא פטור מלשלם כו' ואפי' נו"נ ביד כו', וכן הדין דכל היכא שהוא סמוך שנטל רשות מראש גולה או מב"ד של ישראל או שקבלוהו כו' דין אחד להם ליפטר מן התשלומין, עכ"ל. ולכאורה יפלא דהא מסיק שם בסוף הסוגיא דאפי' ג' מומחין סמוכין חייבין היכא דעביד מעשה בידים, והיאך נקט דהיכא שנטל רשות מב"ד של ישראל דפטור. וע"כ צ"ל דכוונתו ב"ד של הנשיא בישראל והוי כמו נטל רשות מראש גלותא דפטור מטעם הפקר ב"ד, ולקמן מיירי בג' סמוכין מב"ד לחוד כדרך סתם סמוכים, ויותר נכון להוסיף ולגרוס כן בנמו"י עצמו, או מבית דין של הנשיא בארץ ישראל

ז נהדרין לענינא דלפום דברינו שהארכנו עד כה דסיפא דמתני' דבכורות במומחה וקבלוהו כבי תלתא, דפטורא דידיה הוא מצד סברא חיצונה, וגם נשמע להדיא ממתני' (דף כ"ד] דנאמנים עלי שלשה רועי בקר דלאחר גמר דין אינו יכול לחזור, ואפי' לדעת הש"ך [בסי' כ"ב ס"ק ב'] דחד כבי תרי מיקרי תרתי לריעותא, זהו כשלא נעשה מעשה על פיו אבל היכא שכבר נעשה מעשה כפי דינו, אזי גם בתרתי לריעותא אין יכול לחזור, כמ"ש הש"ך בסי' כ"ה ס"ק י"ב] להדיא. ולפי"ז קושיית הירושלמי ואי דטעה בשקה"ד בדא ישלם מביתו, קאי על סיפא דמתני' לפום אוקימתא דר' בא דמיירי בקבלוהו כבי תלתא, וא"כ מאי קמשמע לן בסיפא דמומחה וקבלוהו פטור, הכי סלקא דעתא לומר שישלם מביתו, ועל זה מתרץ כשאמרו לו הרי אתה מקובל עלינו כשלשה על מנת שתדוננו דין תורה, והשתא הדר ביה מתירוצא קמא, דמוקים ליה בקבלה סתם וכפירושו דש"ך שם וכמו שיתבאר להלן, וזהו חידושא דמתניתין בין ברישא בין בסיפא, דסלקא דעתא דנהי דתנאי בטל לקושטא, לפי שהמעשה כזאת אי איפשר לקיים ע"י שליח, דאם יקבלוהו ע"י שליח לא מהני כלום, דמילי לא מימסרי לשליח, וכן כתב כעין זה בדרוש וחדוש [סוף מערכה ט"ז] לפרש דברי ש"ס גיטין סוף פרק מי שאחזו, [לא מיבעיא לדעת מהרי"ט (סי' קכ"ז חלק א') דאין יכול להקדיש ע"י שליח פשיטא דלא מהני קבלה ע"י שליח, (וע' מש"כ בתפארת ירושלים גיטין אות ל"ד על דברי מהרי"ט באריכות בעזה"י), ואפי' לדעת החולקים עליו התם משום דנגמר הדבר ע"י השליח לבד, משא"כ הכא שנגמר הדבר ע"י האיש שקבלוהו עליהם, יש מקום לומר דדמי לאומר אמרו לפלוני שיאמר לסופר שירצה הוא שיכתוב דלכולי עלמא לא מהני, והכא נמי הרי מיתלא תליא ליה בשיקול דעתו של מי שקבלוהו עליהם, ועיין בתוס' נזיר (דף י"ב.) בד"ה על מנת, דאפי' בדבר שקיומו ע"י דבור לחוד בעינן נמי כל דיני תנאים, כגון בהריני נזיר על מנת שאטמא, ועיין בתוס' כתובות (דף ע"ד) ד"ה תנאי, דאפי' לרבנן דפליגי על ר"מ בתנאי כפול אבל באיפשר לקיים ע"י שליח מודים, ומש"ה ניחא גם לאוקימתא דרב חסדא דמוקים לה כשנו"נ ביד ואפי' לרבנן, גם לדעת תוס' ורא"ש דאפי' לאוקימתא דרב ששת מוקים ליה כרבנן דהיכא דקם דינא חייב אפי' לרבנן], והשתא כיון דהתנאי בטל הוה ליה כקבלוהו בלא תנאי, מיהא אייתר לן בזה דהשתא קמשמע לן דקסלקא דעתא דתנאי זה לא גרע מגילוי דעתא שנתרצו רק על דין תורה, והשתא כיון שהגיס דעתו ודן יחידי [כפירושו בירושלמי] נתחייב לשלם אפי' מומחה, שהרי גם לדעת הש"ך מחלקינן בין קבלה סתם דאפי' בגמיר לחוד פטור ובתנאי מחוייב לשלם, אע"ג דלטעמיה הרי נתקיים התנאי דטעותא בשקה"ד הוא דין תורה, הכא נמי לפום מש"כ קסלקא דעתא לחלק בזה במומחה דאע"ג דתנאי בטל גרע מקבלה סתם וכמ"ש, דכיון ששמע גילוי דעתם ואפ"ה הגיס דעתו, וכמו שמסיים בירושלמי שם] קמשמע לן דכיון דתנאי בטל לגמרי הרי זה כאילו לא התנו כלל

ולפ"ז סרו כל קושיות הש"ך מדברי רבותינו הראשונים, דמקושי' הירושלמי לא מוכח דסבירא ליה דאפי' בגמיר לחוד מהני קבלה לפוטרו, דקושייתו הוא מסיפא, וגם התמיה שהפליא על דעת רש"י ונמו"י דסברי דגם במומחה מחלקינן בין קבלה סתם ובין כשאמרו ותדוננו דין תורה, דלרש"י חייב לשלם, ולדעת האחרונים הדין בטל לגמרי, דלמאי שכתבנו אם נדייק היטב בדבריהם דכל הפוסקים דסברי כרש"י או שהביאו דברי קדשו (זולת הנמו"י בפ' אחד דיני ממונות וכמ"ש להלן] שלא הזכירו כלל שהתנו בעל מנת, רק דקבלו עלייהו ואמרו דיינת לנו ד"ת, והרי זה כאילו אמרו לאחר שתדון לן ד"ת הרי את מקובל עלינו, דבלאחר אין צריך לדיני תנאים כלל, וכן מבואר ברמב"ם ריש פ"ט מהלכות גירושין ובמגיד משנה שם, וברמב"ן פ"ב דביצה גבי הבו לי' ד' מאה זוזי לפלניא], כמו לאחר שתצא חמה מנרתקה (סוף פ' מי שאחזו] ולאחר שלשים יום [כתובות דף פ"ב], וכיון שאמרו כן מיד בשעה שקבלו עליהם דבריהם קיימים בזה, לרש"י כיון דטעה בשקה"ד הרי הוא כאילו לא קיבלו עליהם כלל, דהשתא בגמיר לחוד הדר דינא, ובמומחה קם דינא ומחוייב לשלם, דאמרינן דעיקר דיבורייהו יסבו