זית רענן חלק ב קמא

ובזה יתיישב ממילא הרבה דברים שמקשים העולם על דברי התוס' ודוחקים עצמם למצוא מקום ליישב המקרא בנפ"מ רבות כגון שיוכלו להרוג העובר בשנים דאזי לא יתחייבו הן משום חילול שבת דשנים שעשאוהו פטורים, ועוד נפ"מ כיוצא בהם: בעה"י פה ירושלים עה"ק תובב"א בדיני שקול הדעת [והחידושים על סוגיא זו יתחלקו לשבעה סימנים] ועיין היטב בכל הסוגיא הנ"ל בסנהדרין (דף ג' ה' ו' ל"ג) ובפוסקים ראשונים ואחרונים, ובש"ע סי' כ"ה סימן מח פתיחה בסוגיא זו נתיב א'

א יש להתעורר בתירוצא דגמרא [דף ג'] כל שכן שאתה נועל דלת, כיון דעיקרו הוא לטובת המלוה, אכתי קשי' בזיכה את החייב אמאי מה שעשה עשוי, יאמר המלוה כיון דלטובתי נתקנה, שיהיה שם ב"ד על תלתא דאית בהו חד דגמיר וכן ביחיד מומחה הוא גם כן משום נעילת דלת לר' אבהו דס"ל ב' שדנו אין דיניהם דין] יאמר המלוה אי איפשי בתקנת חכמים, כמו באומר הב לי זיבורית טפי פורתא [בש"ע סי' ק"ב], ואפי' לדעת החולקים שם, הוא משום דסבירא להו דלהוציא אינו יכול לומר אי איפשי [כמ"ש המרדכי כתובות פ' בתרא סי' רע"ז], אבל בגוונא דהכא דאכתי לא בעי להוציא מידי, דמה לנו במה שיבוא ויתגלגל אחר כך, וי"ל דמסתמא המלוה בא מתחלה לפני ב"ד ולגבי עצמו כגון לגריעותא דידי' ובזיכה את החייב לא צריכינן לטעמא דנעילת דלת, אלא משום דקבלוהו לדיינא הן בתלתא וחד דגמיר או ביחיד מומחה, רק בחייב את הזכאי הוא דמצרכינן לטעמא דנע"ד שהנתבע לא קבלהו, ואין להקשות דאכתי אמאי משלמין בזיכה את החייב, הן בתלתא וחד גמיר או ביחיד מומחה כיון דקבלהו המלוה, והרי לדעת הרא"ש פטורים מלשלם כל בי תלתא וחד דגמיר וביחיד מומחה לכולי עלמא, וי"ל דמזה מוכח דעיקר טעמא דפטורין בקבלוהו הוא כסברת הרא"ש משום מילתא יתירתא, ולגבי מלוה ליכא מילתא יתירתא דצריכה לגופא, דאי לאו הכי כל היכא דזיכו את הלוה יאמר אי איפשי אפי' היכא דלא נודע עדיין שטעו, אלא דלכאורה קשיא להיפוך דאם כן גם היכא שבאו שניהם מעצמן דדינו כקבלוהו, כמבואר ברי"ף ושאר פוסקים, ולזה הסכים הש"ך בס"ק י"ב], דאזי פטורין מלשלם בכל גווני, דאכתי בזיכה את החייב אמאי פטורין, כיון דלגבי דידי' לא הוי מילתא יתירתא, וצ"ל כמש"כ לעיל סי' מ"ה אות ב'] דכיון דלגבי הנתבע פטורין מלשלם מדינא, דלגבי דידי' הוי מילתא יתירתא, והשתא אם נימא דלגבי מלוה לא מהני מידי ויתחייבו לשלם כשזיכו את החייב, אם כן נוגעים הם בדיניהם, דלעולם יחתרו למצוא דרך לחייב את הלוה שגם אם יטעו בשיקול הדעת יפטרו, ולא לזכותו שאז יתחייבו לשלם, ולא עוד שהרי הלוה לעולם יכול להערים ולבא מיד לפני ב"ד עם המלוה כי היכי דליפסלו לדון מפני נגיעה, ואכתי לא הועילו חז"ל בתקנתם כלום שתקנו דאין צריך מומחים מפני נעילת דלת

ב איברא כל זה ניחא לדעת הפוסקים דגם סתם קבלה דדינו כקבלה בפירוש לכל דבר וכדכתבנו בשם הש"ך, אבל לדעת הפוסקים דבעינן קבלה בפירוש א"כ הדרא קושיא ראשונה לדוכתיה, דלעולם היכא דזיכו את החייב יאמר המלוה אי איפשי, כי היכי דליבטיל דינייהו. וי"ל דלדעת הפוסקים כן איפשר לומר דסברי דלר' אבהו מוקמינן למתניתין דבכורות כרב חסדא, דדוקא בנשא ונתן ביד, ותו לא היה יכול לומר אי איפשי, דסברי כדעת הפוסקים דלהוציא אינו יכול לומר אי איפשי, ואינו יכול לומר הב לי זיבורית טפי פורתא, רק היכא שגילה הלוה דעתו דניחא ליה ביוקרא דלקמיה [כמבואר שם]. ולדעת הפוסקים כרב ששת דמתניתין דבכורות מיירי אפי' בלא נשא ונתן ביד, צריך לומר או דסבירא להו כרב אחא בריה דרב איקא דמדאורייתא חד נמי כשר, ותו לא צריך לטעמא דנעילת דלת, או להפוסקים כרב ששת וכר' אבהו צריך לומר דסתם קבלה נמי מהני, וכדכתבנו

ולפי"ז ניחא ליישב דברי רש"י (דף ו'] בד"ה דן את הדין כו' ולקמן בפירקין מוקי לה כשנשא ונתן ביד, והוא תמוה דלכולהו אוקימתא קשיא שפיר אלא דקשיא ליה לרש"י כיון דר' אבא לא סבירא ליה דפטורא דקיבלו הוא משום מילתא יתירתא, שהרי לבתר דמשני ליה דמיירי בקבלוהו, חזר והקשה אי הכי אמאי משלם מביתו. וגם נראה מדברי רש"י דבעינן קבלה בפירוש, אבל ביאתן מעצמן לב"ד לא מהני כמבואר [בדבריו לעיל], וא"כ למה ליה לר' אבא לאהדורי בתר קושיא ממתניתין דבכורות, שהקושיא אינה מוכרחת כל כך דמיירי ביחיד כמש"כ תוס' בכורות (דף כ"ח:] בד"ה דן את הדין, טפי הוה ליה לאקשויי לעיל (דף ג'] דמהדרינן בתר טעמיה אלא מעתה טעו לא ישלמו, דפשיטא ליה לש"ס דשלשה וחד דגמיר מחוייבים לשלם, מדלא פטרינן אלא מומחה וכמו שפי' רש"י שם, א"כ לסברת ר' אבא קשיא ממה נפשך אי מיירי בדקבלוהו בפירוש אמאי משלמי, ואי בדלא קבלוהו יאמר המלוה אי איפשי, ואמאי בזיכו את החייב מה שעשה עשוי, משום הכי כתב רש"י דסבירא ליה כר"ח וקושי' הגמרא לעיל קאי גם כן על נשא ונתן ביד וכדעת הרי"ף וכמ"ש לקמן ולא סבירא ליה כדעת תוס' ד"ה אלא מעתה, ותו לא קשה שיאמר אי איפשי, דהשתא הוא להוציא ממש. ועיין לקמן בסי' שאחר זה (אות ח') מש"כ ליישב דברי רש"י בפשטא]

ג נמצא יוצא מדברינו הנ"ל דין מחודש היכא דחד מבעלי הדינים קיבל עליו מתחלה את הדיין, והשני שתק ולא קיבל עליו את הדיין דצריך הדיין להסתלק מדין זה, מפני שפסול לדין זה מצד נגיעה. או שיחזור הבעל דין מקבלתו טרם שירד לחות לדינם, או שיקבלהו גם השני: נתיב ב'

א בעיקר הדבר דבשיקול הדעת מה שעשה עשוי וישלם מביתו, ולא אמרינן כי היכי דלא נוכל להוציא מבעל דין היאך נוציא מהדיין, וכבר עמד בזה בס' תמים דעים, ותירץ דשאני בע"ד שיכול לומר קים לי כאשר פסק הדיין בתחלה, אבל הדיין שהודה בעצמו שטעה צריך לשלם למי שהפסידו, כן מביאים כל האחרונים בשמו, ות"ל גם אנכי עמדתי בזה בתחלת השקפה בסוגיא זו, ואמרתי דהטעם מה שעשה עשוי מפני שכבר נפסק הדין על פי ב"ד, וגם כבר נעשה מפיהם למוחזק בממון, אע"ג דהיכא דסוגיא דעלמא אזלא כאידך מוציאין מן המוחזק, הכא כיון דאיכא תרתי לטיבותא, תו אין ביכלתינו להוציא מידם, אבל לגבי הדיין שלא נפסק הדין נגדו, שפיר מוציאין מידו, וכן מבואר להדיא בדברי רבינו הגדול רש"י ז"ל [דף ו'.] בד"ה וסוגיא דעלמא, וז"ל האי בעל דין דנקט לא בעי שלומי, דאמר ליה פסקת לי לדינאי, ומיהו איהו בעי שלומי כיון דסוגיין דעלמא כאידך, עכ"ל

וכאשר נתורה לדעת דברי שאר רבותינו הראשונים בזה, נראה מדבריהם הקדושים דתפסו כדברי רש"י, עיין בדברי הרא"ש פרק זה בורר [סי' כ"ו] והרי"ף בפרק אחד דיני ממונות] בסוגיין שפירש בהאי דר' חייא ור' ישמעאל בר' יוסי גבי שלא להשביע את בניו דעובדא דהתם לא דמי לשיקול הדעת דהכא דסוגיא דעלמא אזלא כאידך, דאי לא תימא הכי אמאי לא חייבוהו לשלם, אלא דבסברא פליגי, והרי התם עודנו לא הודה ר' ישמעאל בר' יוסי, אלא וודאי דבשיקול הדעת אין צריך להודאתו, וכדברי רש"י הנ"ל, וכן מוכח להדיא בדברי רשב"א חולין [דף מ"ג:] גבי רבא בריה דרב יוסף, וזה לשונו שם בד"ה זילו, לפי מה שכתב רב אלפסי ז"ל בסנהדרין בענין טועה בדבר משנה ובשיקול הדעת צריך לומר דרבא טועה בשיקול הדעת היה, שהיה סבור דלא סתרין אהדדי כו', ומשום הכי חשיב ליה ר' אבא טועה בשה"ד כו' ולפיכך מחייבו לשלם אבל אם היה טעות