זית רענן חלק ב קמ

דפשיטא דיכול למוסרו בידי עובדי כוכבי' ממה דכתב לעיל מזה בהוחזק, ולהנ"ל ניחא דבא במתק שפתיו לתרץ קושי' הנ"ל וכי היכי דלא נטעה בזה לומר לקושטא דעיקרו הוא רק להוראת שעה בלבד ואינו פסוק וחתוך לעד, לזה מסיים דאפי' למוסרו בידי עובדי כוכבים מותר, וא"צ לומר עשה מה שישראל אומרים לך, ואע"ג דכתיב לפניהם ולא כו', אלא וודאי עיקר הדבר מפני שאין הדבר תלוי בגמר דין כלל, משא"כ בשאר חיובי מו"מ דאזי איפשר דצריכים דווקא לומר עשה מה שישראל אומרים לך וכדעת הטור [בסי' ב'] להדי', ועיקר הדברים יסבו בלכתן על מה שהקדים ומעשים בכ"ז וכו' דל"ת שהוא רק הוראת שעה בלבד, גם לדעת הסמ"ע שחולק בזה [בסעי' קטן ז'] יש לפרש דברי הרמב"ם הנ"ל כמובן

ב ולפ"ז לא הבנתי לכאורה קושי' תוס' סנהדרין [דף ע"ג:] ד"ה חד וז"ל וא"ת ולמה לי קרא למעוטי שבת הא מציל גופי' מחלל שבת דחובל בחבירו ואיך יחלל שבת להציל חבירו מחילול שבת עכ"ל, דכיון דמצוה למוסרו בידי עובדי כוכבים א"כ משכחת לה ע"י עכו"ם ולא יהיה חילול שבת בזה, ועוד יש למצוא מקום לתרץ קושיית התוס' הנ"ל ע"פ מה דאיתא במסכת שבת דף ל"ה:] וברש"י ותוס' שם סד"ה ספק, ובירושלמי ברכות דאדם אחד העושה מלאכה בשני ביה"ש א' של הכנסת שבת וא' של מוצאי שבת חייב מיתה דממנ"פ חילל שבת בעשייתו, וא"כ משכחת לה כגון שזה העובר כבר חילל שבת ביה"ש בכניסתו ועכשיו בא לחלל שבת ביה"ש ביציאתו, דאזי זה העובר חילל שבת וודאי וזה הבא להורגו לא הוי גבי' רק ספק חילול שבת ומש"ה יהא מותר. איברא לקושטא ליתא דהא ממנ"פ אינו רשאי להורגו לזה דאם ח"ש בכניסתו א"כ כבר עבר העבירה ואין להורגו, ואם בא לחלל שבת ביציאתו א"כ זה ההורג ג"כ יחלל שבת והדרא קושיית תוס' לדוכתא. איברא לפי המבואר בגמרא שם סוף פרק בן סורר ומובא בקצרה ברמב"ם [סוף פרק א' מהלכות רוצח הלכה ט"ו] דמצות עשה להרוג את הרודף נשמע מוקצותה את כפה ועובר בשני לאוין נדרש מן ולא תעמוד על דם ריעך ומן ולא תחוס עינך הרי מבואר דמקרא דנערה המאורסה דכתיב ואין מושיע לה הא יש מושיעין לה אפי' בנפשו של רודף לא נשמע אלא דרשות בידו להציל אפי' בנפשו ואין דנין אותו כרוצח, ועי' היטב ברמב"ם שם מן הלכה ז' עד סוף הפרק] כשהזכיר דמחוייבין להצילו כתב מן וקצותה את כפה או מלא תחוס רק גבי נערה המאורסה כתב כפי הנשמע מפשטא דקרא זה לבד [זולת העשה והל"ת דנשמע ממקום אחר] דרשאי להצילה בנפשו של רודף ואין עונשין אותו על זה כיון דרחמנא התירה, ומזה נשמע ממילא דגם מיעוטא דקרא דכתיבא גבי נערה המאורסה על חילול שבת הוא להיפוך לגמרי דאז הוא כשאר רוצח דעלמא, הרי דגופא דקרא הן בהיתרא הן באיסורא מיירי בישראל עצמו, והשתא ניחא קושי' תוס' הנ"ל דעל חילול שבת לא צריך מיעוטא שגם המציל יחלל שבת כמוהו, דעד כאן לא שמעינן למוסרו ביד אחרים אלא בתר דגלי קרא שיש בזה דבר חיוב בעשה ול"ת כנ"ל, ומשה"ט הוא דלית בהו משום לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים. איברא כל זמן דלא ידעינן דאית בהו חיובא רק רשות לבד איפשר לומר דגם גבי רודף יש בהו איסור למוסרו ביד אחרים כו', אכן לקושטא עודנו דחוק חדא דמנ"ל דמיעוטא דכתיבא גבי נערה המאורסה קאי רק במה דאיירי בנערה המאורסה דילמא קאי לבתר דידעינן מן וקצותה את כפה. ול"ת דיש בהו חיובא משום עשה ול"ת וממילא זולת המיעוטא דכתיב בהו הרי רשאי למוסרו ביד אחרים ולית בהו חששא דלפניהם, ועוד הכי משום עכו"ם לחוד הוא דקשי' לן שהרי זולת המיעוטא היה רשאי להשיא בו נחשים ועקרבים דלית בהו משום חיוב דחילול שבת, [כמ"ש המ"א סי' שט"ז ס"ק ד' בשם הרמב"ם גבי צידה]

ג איברא לקושטא דמילתא נלפע"ד לתרץ דברי התוס' הנ"ל על נכון, דהנה בברורא דרודף שניתן להצילו בנפשו יש לספק לכאורה אם הוא דוקא היכא דיתחייב מיתה ע"י מעשיו כגון שרוצה להורגו בידים ממש אבל לא היכא שרוצה להורגו ע"י גרמא דילי' כגון ההיא דבידקא דמי' חולין ט"ז] או אפי' היכא שרצונו להורגו ע"י גרמא נמי ניתן להצילו בנפשו [ועי' סנהדרין דף ע"ג בתוס' ד"ה להצילו בנפשו שהניחו הדבר בקושי', ולפי מה שיתבאר לקמן יש להמתיק הדברים דלעולם ניתן להצילו קאי על הפגם וגבי נערה המאורסה דאיכא פגמא דידה ניתן להצילה בנפשו וגבי בהמה דליכא פגמא דחבירו רק פגם שמים לחוד לא עדיף מפגם שמים דעכו"ם], ויש להוכיח בראיות ברורות דחיובא דרודף שניתן להצילו בנפשו הוא רק משום פגמא דאידך ולא משום חומר העבירה הוא, שהרי אפי' בחייבי כריתות לחוד ניתן להצילו בנפשו, ואלו בעובד ע"ג לדידן וברודף אחר בהמה שהוא חייב סקילה, ואפ"ה לכ"ע לא ניתן להצילו בנפשו, אלמא דעיקר מילתא הוא רק משום פגמא דאידך וכן אפי' בקטן דבכל התורה אין אנו מצווים להפרישו ואפ"ה כשהוא רודף מצווים להורגו [ש"ס שם דף ע"ב: וכ"פ הרמב"ם], ולא עוד אלא אפילו כשרודף להרוג את חבירו ע"י גרמא בעלמא ג"כ מחוייבים כדי להציל את חבירו, שהרי מבואר בפרק ז' דמס' אהלות] גבי אשה המקשה לילד דחותכין העובר אבר אבר ומבואר ברמב"ם בפרק א' מהלכות רוצח הלכה ט'] טעמא משום דנידון כרודף, [וכ"פ בש"ע סי' תכ"ה סעיף ב'] ועמ"ש בתפארת ירושלים מס' אהלות, אלמא דכל עיקרו רק משום פגם רק דלרבנן הוא דוקא בפגם של חבירו, ולר' שמעון דס"ל דאפי' בע"ג משום דגם בפגם דגבוה הוא כן, ולהכי לולא דנתמעטו חילול שבת ובהמה, קס"ד שגם בזה הוי פגם גבוה

ולפ"ז נקומה ונעלה עוד במסילה זאת נביטה ונראה בברורא דמילתא דלגבי פגם גבוה דחילול שבת הדבר מוכרח דלאו משום עבירה חמורה הוא שנעשה ע"י בפועל, אלא אפי' כשנעשה ע"י גרמא וכח שני, [עי' חולין דף ט"ז. אמר רב פפא האי מאן דכפתי' לחברא ואשקיל עלי' בידקא דמיא ומית חייב מ"ט גירא דילי' הוא דאהני ביה וה"מ בכח ראשון אבל בכח שני גרמא בעלמא הוא], ולא עוד אלא לענין פגמא מוכח דאפי' כשנעשה מעצמו נמי פגם גבוה מיקרי כשנעשה מלאכה מן ל"ט מלאכות בשבת, עי' תוס' תמורה [דף ד':] בד"ה רבא דגבי צורם אוזן בכור ומטיל מום בקדשים לא שייך בהו לא תאכל כל תועבה שהרי כשנעשה מעצמו מותר, הרי דלא מיקרי תועבה גבי דברים שהם מן הפועל לחוד רק היכא דחזינן דאפי' כשנעשה ממילא נמי מתועב ועומד הוא דמיקרי תועבה, ועי' חולין [דף קט"ו] דמקשה הש"ס דמעשה שבת ליתסרי מולא תאכל כל תועבה ומתרץ דגזירת הכתוב הוא, מוכח מזה דאפי' כשנפל מעצמו חתיכה לתוך תבשיל ונתבשל בשבת ג"כ אסורה מן התורה לס"ד דש"ס שם] ומיקרי תועבה משום פגמא שנתחלל שבת ע"י זה [ועמ"ש בתפארת ירושלים סוף חולין], ולפ"ז קמה ונצבה קושיית תוס' הנ"ל כחומה נשגבה כיון דכל עיקרו דחילול שבת הוא דניתן להצילו בנפשו משום פגם גבוה הוא והרי גם השתא איכא נמי פגמא דחילול שבת עצמו כשיהרגנו אפי' ע"י גרמא בעלמא שהרי גם אפי' במידי דממילא מקרי פגמא ותועבה כלפי גבוה [ועי' בהשמטות], וא"ל דא"כ גם גבי רודף דרוצח וערוה נמי נימא הכי כיון דעיקרו הוא משום פגמא דאידך השתא נמי איכא פגמא דשל זה. דזה אינו כיון דרחמנא התיר' לשפוך דמו תו ליכא פגמא כלל רק גבי חילול שבת הוא דקשי' לן שהרי אפי' במחוייב מיתה אם יהרגנו גואל הדם בשבת הרי הוא מחוייב מיתה מפני חילול שבת, ועי' בחינוך פרשת ויקהל דאפי' ב"ד שהרגו בשבת חייבים מיתה]

ובזה יומתק לן תירוצם דקס"ד דגזירת הכתוב הוא, ואינו מובן לכאורה דמהיכא תיתי נימא גזירת הכתוב הוא בדבר שאינו מפורש והוא נגד הסברא, אלא דה"פ דקס"ד דנידון כרודף דמותר להורגו משום דרצה לפגום בכבוד גבוה והשתא כיון דמותר לעשות מלאכה כזאת תו ליכא פגמא כלל והוו כמילה ופיקוח נפש דהותרה בשבת

הקשו תלמידיי המופלגים נרם יאיר, דנהי דדברי הנ"ל דאפילו במלאכה שנעשה ממילא ג"כ הוי פגם זהו סברא מוכרחת איברא זהו מקמי דגלי קרא דכתיב היא קדש ואין מעשיה קדש, אכן השתא דכתיב נימא דגילה רחמנא דלא מיקרי פגם ותועבה, ואמרתי להם דכיון שכבר הוכחנו דכל ענינו ועיקרו של הרודף דניתן להצילו בנפשו לאו משום שמבקש לעבור עבירה חמורה כזאת הוא שהחמירה התורה עליו רק עיקרו הוא משום פגמא, וכיון דצריכא קרא למעוטי גבי חילול שבת, ש"מ דקס"ד דפגם מיהת הוא אף לבתר דכתיב היא קדש ולגבי פגם ותועבה ליכא לאפלוגי בין נעשה בידים או לא כדמוכח ממטיל מום בקדשים, הרי דבע"כ צ"ל דקרא דהיא קודש לגופה לחוד הוא דאתי אבל מידי פגמא דחילול שבת לא יצא, דאלת"ה למה לן מיעוטא דקרא דגבי חילול שבת לא ניתן להצילו בנפשו תיפוק ליה דליכא פגמא ולא עדיף מנערה המאורסה דגבי' כתיב להדיא דניתן להצילו בנפשו, וה"מ באנוסה דאיכא פגמא דידה אבל במפותה לא, וגבי חילול שבת נמי דהשתא דכתיב היא קדש ש"מ דליכא פגם אלא ודאי בע"כ צ"ל כדאמרן דהיא קודש לגופה לחוד הוא דאתי: