זית רענן חלק ב קלט

סי' רס"ז] בנימול לשמונה, דלר"א דווקא בשפחה שטבלה כשהיא מעוברת וילדה דאמו טמאה לידה הוא דנימול לשמונה אפי' בשבת, ולמ"ש לעיל מה בכך שטבלה כיון דהשתא ליכא מומחין ואינה טמאה לידה רק מדרבנן והיאך נימול בשבת, והשבתי לו שמבואר שם במס' שבת [דף קל"ה:] דהא דתני' בטמאה לידה לאו ביהדית תלי' מילתא שהרי לדידי' גם ביוצא דופן אינו נימול בשבת מה"ט, רק דגזירת הכתוב הוא מפני הקישא דכתיב וביום השמיני אחר טומאת לידה, וכל כה"ג דתלי' מידי בדבר אחר מצד גזה"כ גם במידי שהוא רק מדרבנן נכלל גם כן בתליי' זו, כשם דמצינן בסוכה [דף כ"ג] בעושה סוכה על גבי בהמה דאית ליה לר' יהודה דאינו יוצא כיון שאינו ראוי לשבעה ומבואר שם בר"ן דמקצת פוסקים פסקו כר"י וה"נ כיון דסוף סוף אמו טמאה לידה מדרבנן הרי זה כדאורייתא לענין היקש זה משא"כ לגבי זביחה דסברא מחייבתו דכל שאינו בר זביחה לעצמו הרי זה כאילו נחרו ומש"ה גם עבד שאינו משוחרר כיון דהשתא דליכא מומחים הרי הוא כשחיטת נכרי לגמרי, [ועי' בהשמטות]. ועוד ראיה מדברי הכסף משנה [בפרק א' מהלכות נערה בתולה] ה"ה גבי אנוסה שאם היא מן השניות הרי זה לא ישאנה, והקשה שם כיון דמדאורייתא ראוי לקיימה אמאי לא ישאנה, (וצ"ל אע"ג דרבנן יכולים לעקור בשב ואל תעשה זהו היכא דמצינו בהדיא שהכניסו את עצמם לענין דאורייתא כגון סדין והזאה ואיזמל (יבמות צ':) אבל כל כמה דלא מצינו להדיא מנלן], ותירץ שם וז"ל כיון דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור שפיר איכא למימר דשניה אימעיטא מולו תהיה לאשה עכ"ל וה"נ לענין טמאה לידה כיון דסוף סוף הרי אמו טמאה לידה מלאו דלא תסור כבר נתקיים היקשא דקרא

ולרבנן דהתם לא קשי' למה נימול בשבת הא ליכא מומחין בטבילתה כיון דלדידהו לא תלי' כלל בטמאה לידה רק ברשות לחוד הוא דתליא ובעינן דומי' דלכם, ולכן כשנולד ברשות ישראל לעולם נימול לח' ואפי' בשבת הגם שעדיין לא טבלה כיון שמכרה את עצמה לישראל בסתמא הרי זה כאילו קבלה על עצמה בפירוש שתטבול לשם עבדות, כדמוכח להדיא שם דמקשינן אלא יליד ביתו דנימול לא' לרבנן היכי משכחת לה ומשנינן למסקנא כגון שמכרה את עצמה על מנת שלא להטבילה אלמא דדווקא כשהתנה בפירוש הוא דנימול לא'] וטעמא דמילתא כיון דאנן פסקינן כרב אויא יבמות (דף מ"ו] דלוקח עבד מן השוק יש לו קנין הגוף, אע"פ שעדיין לא טבל הרי נולד ברשות ישראל, רק משום דומי' דלכם הוא דאמרינן (דווקא) [דדי] כשמכרה את עצמה בסתמא דהרי זה כאילו קבלה על עצמה שתטבול בכדי שתשוה בכל האיפשרי לישראלית, ואע"ג שעדיין לא קיימה ולא טבלה אפ"ה נימול לח' ואפי' בשבת, ואע"פ שחזרה אח"כ ולא רצתה מ"מ בשעה שנימול הרי עומדת לכך שתשוה לישראלית וכדין נימול גם בשבת וא"כ מה בכך דליכא מומחין מ"מ הרי קבלה על עצמה שתשוה בכל האיפשרי לישראלית והרי קודם מתן תורה דליכא טבילה סגי בקנין לחוד, עיין בתוס' שם בד"ה כגון שלקח זה, ה"ה לאחר מתן תורה לא בעינן רק דיהיה איפשר שתשוה לישראלית במידי דאיפשר, [ומסוגיא דשבת מוכח דפסקינן כרב אויא ודלא כר"א יבמות (דף מ"ו) דלדידי' לא קני ליה לגופה רק בכספא וטבילה א"כ היכי משכחת לה לרבנן דנימול לח' בילדה ואח"כ טבלה כיון דבשעה שנולד הולד לא קני' רבה לגופה ולא לולדה רק למעשה ידיהם וכי יעלה על דעתך ששפחה שקנה רק למעשה ידיה שיתחייב האדון למול בניו דלא מצינו זה רק היכא דקנה לגופה לגמרי, ואע"ג דלוקח שפחה לעוברה נימול מיהת לא' אפי' למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי שאני התם דקנויה לגמרי בפרט אחד מסעיפי דקנין הגוף שקנוי' ביד האדון לעוברה הקנוי לאדון לגמרי לדידן דפסקינן כרב אויא, משא"כ היכא שכל קנינו רק למעשה ידיו לבד, ואין להקשות דא"כ גם לרב אויא קשי' דמאי קשי' ליה אלא יליד ביתו דנימול לא' לרבנן היכי משכחת לה שהרי מש"ל בקנה מן העכו"ם שגם לדידי' לא קנה אלא למעשה ידיו ולא נכנס לרשותו לגמרי מש"ה אינו נימול לשמונה, דזה אינו דא"כ הרי לית ביה חיובא כלל על האדון וכמ"ש, (עי' בהשמטות)]: ועוד נראה דלענין חובה זו לבד שחייבה התורה למול יליד ביתו ומקנת כסף, מהם לא' ומהם לח', דטבילה דאמו לאו משום יהדות הוא, אלא לר' חמא ולר"א משום היקשא הוא דבעינן ליה בכדי שתהא אמו טמאה לידה, ולרבנן משום דבעינן לכם, דאזי נימול לח' אפי' בשבת וגם בדורות דליכא מומחין שהרי בענין זה נמי לדורותיכם כתיב בפרשה ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף, הרי בפשטא דקרא קאי לדורותיכם גם על יליד בית ומקנת כסף, אבל לכל סוגי התורה בכללו לא כתיב לדורותיכם רק בגר גמור ולא בעבד ושפחה כנענית כמ"ש לעיל, וטעמא דמילתא הוא דדוקא להחמיר הוא דגילה קרא דלדורותיכם שתהי' טמאה לידה אבל לא להקל עליו שיהיה כישראל גמור לכל דבר שיהיה בר זביחה וכיוצא בו רק בגר גמור הוא דגלי קרא דמהני לכל דבר: סימן מז בדין מגדר מילתא

א הנמוקי יוסף סנהדרין פרק שביעי [על סוגיית הש"ס דף נ"ב:] בעובדא דאימרתא בת טליא, כתב וז"ל ואע"ג דאמרינן קץ ידא מאדם אחד שהיה רגיל להכות את חבירו, ואמרינן נמי לעיל אי קטל נפשא ליכהיוה לעיני' היינו לענשי' במקצת מה שחייבה עליו תורה כגון לכהות עיני ההורג שנתחייב מיתה וכיוצא בזו אבל לחייבו לגמרי לא עד כאן לשונו, ולכאורה הוא מחוסר הבנה דהיאך קאמר דדוקא לענשו במקצת מה שחייבה עליו תורה דהא ההוא דקץ ידא דמקשה מינה לא הוי כעין של תורה ואדרבא החמירו עליו יותר משל תורה דהיכן מצינו בתורה עונש דלקוץ ידו ולא חייבתו התורה להמכה רק בתשלומין ולא יותר. איברא לקושטא דברי הנמוקי יוסף נכונים וברורים והוא דכוונתו דאין בית דין יכול לחדש עונש בדבר אשר לא מן התורה הוא כמו כשל תורה ממש, וגם אפי' כשעבר על של תורה וחייב מן התורה מיתה או מלקות אין ביד ב"ד שאינם סמוכים לעונשו כעונשה של תורה אפי' למגדר מילתא מפני שיטעו הבאים אחריהם לומר שהותרה הרצועה למיעבד שליחותייהו לפעמים אף בד"נ, ויטעו בתרתי, אלא או ב"ד של סנהדרי גדולה דאזי אין לחוש שילמדו מהם משום דשאני סנהדרי גדולה דרב גוברייהו ומש"ה יכולים לעשות אף כעין של תורה ממש כגון ההיא דא' שרכב על הסוס בשבת וסקלוהו דהוי כעין של תורה דחיובי שבת הן בסקילה, אבל ב"ד אחר אינם יכולים לעשות כעין של תורה ממש אלא או להקל עליו או להחמיר עליו בסוג אחר שלא נמצא בתורה כלל דאז יבינו הכל דרק הוראת שעה הוא למגדר מילתא ואין ללמוד ממנו לדורות: ויש להתבונן בהא דפסקינן בש"ע (סי' שפ"ח סעיף י'], והוא דין פסוק לעד, דהא השתא ליכא מומחין דסמיכי ובטלו סנהדרין ואין כח בידינו לח"מ, רק למגדר מלתא והוראת שעה בלבד, כדילפינן ביבמות (דף צ':] מאליהו בהר הכרמל דהכל לפי שעה שומעין לו, ועוד כיון דעיקרו הוא מדרבנן לדעת הפוסקים דדיני דגרמי דרבנן, רק דהם חקרו אחרי מתכונת הענין ועשאוהו כרודף כידוע, ומעתה אפי' בזמן המומחים קשי' דהיכי מצו לעקור דבר מן התורה בקום ועשה אלא להוראת שעה בלבד, ונראה דכל עיקר הדברים בזה הוא רק במילתא דצריך לגמר דין דוקא כגון בכל חייבי מיתה ומלקות שבתורה דאפילו כשנתקבל העדות בסנהדרין ודינו ידוע לכל אפ"ה כל זמן שלא נגמר הדין לאו בר חיובא הוא כלל כדאיתא להדיא בכמה דוכתי, ועי' רמב"ם פ"א מהלכות רוצח ושמירת נפש הל' ה'] וז"ל רוצח שהרג בזדון אין ממיתין אותו כו' עד שיבא לב"ד וידונוהו למיתה שנאמר כו' וה"ה לכל חייבי מיתות ב"ד שעברו ועשו שאין ממיתין אותן עד שיוגמר דינם בב"ד עכ"ל, לכן בכל כה"ג הוא דאיתא לכללא דאפי' למגדר מילתא אין כח ביד חכמינו ז"ל רק להוראת שעה בלבד, רק במילתא דממונא לחוד והוא משום הפקר ב"ד, דילפינן מאסמכתא דקרא], כיון דעיקר חיובו מיתלא תלי בגמר הדין דדיינים דסמיכי, אבל כל שאינו צריך לגמר דין כלל דאזי אפי' בחיובים דדיני מו"מ הושווה דינם כהוראת איסור והיתר לבד ודנים בכל זמן וגם בדין פסוק לעד ואפי' השתא דליכא מומחין, וכ"מ להדיא ברמ"א (בריש סי' תכ"ה] לענין מומחין, דהוא הדין לענין הלכה לדורות נמי, ולהכי [בסי' שפ"ח] כיון שעשאוהו חכמינו ז"ל כרודף שוב דינו כהוראת איסור והיתר לבד ואפי' בקטן נמי דינא הכי

ובכוונה זו נראה לפרש דברי הרמב"ם [בפרק ח' מהלכות חובל ומזיק] וז"ל עשה וכו' אשר זמם כו' יראה לי שאסור וכו' אלא א"כ הוחזק וכו' הז"י שמא וכו' ולמסור כו' בידי עובדי כוכבים להכותם ולאסרם כפי רשעם וכן כל המיצר לציבור ומצערן מותר למוסרו בידי עובדי כוכבים להכותו לאסרו ולקנסו עכ"ל, ולכאורה הוא שפת יתר