זית רענן חלק ב קלו

דס"ל עירוב פרשיות כתוב כאן ובעינן מומחין ושלשה נמי כדר' אבהו, אבל בקיבל עליה הוא דלא בעינן שלשה ולא מומחין משא"כ בגזילות וחבלות הוא דל"מ קיבל עליה, אלא ודאי דפשיטא ליה לגמרא דגם בגזילות וחבלות מהני קיבל עליה לענין מומחין ושלשה, אבל גבי קנסא דתליא בב"ד דוקא ל"מ קבלת בע"ד, וכן נראה להדיא מדברי הרמב"ם פרק ד' מהלכות סנהדרין הלכה י"ד] וז"ל, וכל דיין הראוי לדון שנתנו לו ב"ד שבא"י רשות לדון יש לו רשות לדון בכל א"י וכו' אבל בחוץ לארץ אין רשותן מועלת לו לכוף את בע"ד אע"פ שיש לו רשות לדון דיני קנסות, בחוץ לארץ אינו דן אלא למי שרוצה לדון אצלו, אבל לכוף את בעלי דינין ולדון להם אין לו רשות עד שיטול רשות מראש הגולה, עכ"ל. ואי נימא דבדיני קנסות מהני קיבל עליה למה ליה כלל הרשות מב"ד שבא"י הא בלא"ה יכול לדונם

ועוד ראיה מלקמן (דף ג'.] אי הכי תרתי קתני כו' ועוד שלשה שלשה ל"ל, ועיין בפי' רש"י בד"ה תרתי קתני וז"ל מצי למימר וכו' ומשום דחלוקין בדיניהן לא כללינהו בחד כללא, עכ"ל. ואכתי קשיא אמאי קתני חצי נזק ותשלומי כפל וד' וה' בפני עצמם אמאי לא כללינהו בהדי גזילות וחבלות, אלא משום דחלוקין בדיניהם, דגבי גזילות וחבלות מהני כשקיבלו עליהן משא"כ גבי קנסות, ונזק דקתני כדאיתא שם בגמרא [דף ג'] דאגב גררא דחצי נזק נקט ליה והדר קתני האונס והמפתה והמוציא שם רע, לבבא בפני עצמו, שכך דרכו של רבינו הקדוש בסידור המשניות בכמה דוכתי שהקדים איזה בבות כל אחת ואחת לבבא בפ"ע, והדר קתני בבא דשייך גביה כל הבבות שהקדים לזה, וה"נ הקדים שלשה בבות, א'] הודאות והלואות דמהני גבייהו הדיוטות, והדר קתני גזילות וחבלות דבעינן מומחים, אבל קיבלו עליהן הדיוטות מהני, והדר קתני חצי נזק ותשלומי כפל ותשלומי ד' וה', וזהו כשתבע בהדיא לתשלומי כפל וד' וה', דאי בסתמא כשתבעו גנבת וטבחת אזי אמרינן דמסתמא קרנא קא תבע ליה, עיין בס"פ שבועת הפקדון דאפי' לר' שמעון דס"ל גבי אנסת ופתית את בתי דמסתמא לקנסא קא תבעו, היינו משום דקנסא קייץ ובושת ופגם לא קייץ אבל לגבי גנבת דתרווייהו קייצי אזי מסתמא לקרנא קא תבע, אלא ודאי דאיירי כדקתני להדיא תשלומי כפל היינו דאיהו קא תבע הכי ומש"ה לא מהני אפי' כשקיבלו עליהם, והדר קתני האונס והמפתה היינו דקא תבע ליה בזה הלשון עצמו וכדקתני בס"פ שבועת הפקדון, ותליא בפלוגתא דר' שמעון ורבנן דלר"ש לא מהני אפי' כשקיבלו ולרבנן מהני מיהת כשקיבלו כמו בגזילות וחבלות, [אבל לא קיבלו עליהם אין דנין כמ"ש בש"ע בסימן זה סעיף ב'], ובמפרש שתבעו גם לקנסא גם לרבנן לא מהני, וכן מוציא שם רע תליא אי בעל קא תבע להפסיד כתובתה אזי נכלל בכללא דהודאות והלוואות, ואם אב קא תבע לבעל למאה כסף אזי נכלל דינו בכלל תשלומי כפל דלא מהני אפי' כשקיבלו, ועיין לקמן דף ח':] בתוס' בסוף ד"ה והביא, דבירושלמי איכא פלוגתא דאמוראי בזה, היינו בענין הסעיפים בפלוגתייהו דר' מאיר ורבנן, אבל בעיקר הדין משכחת לה בתרי אנפין הללו

ג יש להתבונן למ"ש לעיל [באות א'] דעיקר כדעת הר"ן ורמב"ן לחלק בין זמן המשנה דאיכא מומחין בעולם אזי לא תיקנו חכמינו ז"ל רק גבי הלוואה ממש דאיכא נעילת דלת להדיא אבל לא במילתא אחריתא, וכן בגזילות לחוד, אבל בזמן הגמרא דלא שכיח כלל ובפרט השתא דליכא מומחין כלל אזי איתא לתקנתא בכל מילי ואפי' בגזילות לחוד מפני שלא יוסיפו בני עולה, וגם בתוס' ד"ה שלא סברי כן לתירוץ קמא בריש הדיבור וכמ"ש המהרש"א שם בתירוץ הי"מ, וכן תל"י כוונתי לדעתו וכאשר כתב בתומים. ויש לחקור דא"כ גבי יתמי נמי ניבעי מומחין בזמן המשנה שהרי גבי יתמי ליכא נעילת דלת כל כך כדאיתא להדיא בפ' הניזקין [דף נ' ע"ב] לענין זיבורית דעיקרו משום נעילת דלת, ולגבי יתמי אוקמינן אדאורייתא דלא מסיק אדעתיה דמית לוה ונפל נכסי קמי יתמי, ובשלמא לענין דרישה וחקירה גם גבי יתמי לא בעינן דרישה וחקירה משום דאיפשר שיפסיד לגמרי וכמ"ש תוס' הנ"ל, וכל כמה דאיפשר שיפסיד לגמרי אזי גם גבי יתמי חששו לנעילת דלת שהרי איתא להדיא בקידושין (דף י"ג:) בתוס' שם ד"ה אמר ר"פ בשם ר"ח דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא גובה מיתמי משום נעילת דלת] אבל לענין מומחין בזמן המשנה דאיכא מומחין, ולא יפסיד לגמרי, ניבעי מומחין, וקשיא למסקנא דתרתי קתני ניפלוג וניתני בהלוואות גופיה בין היכא דלוה קיים לבין יתמי. לכן נראה דגם גבי יתמי לא בעינן מומחין אפי' בזמן המשנה, דמ"מ אתי לידי פסידא בהוצאות למקום מומחין, [עיין בש"ע ח"מ סימן י"ד סעיף ה'] משא"כ גבי זיבורית דלית ליה פסידא כלל, ובשלמא גבי מילתא דל"ש נעילת דלת כלל, רק משום נעילת דלת בפני עושי עולה הוא דאמרינן דכיון דאידך יכול לבקש למקום מומחין יחתו בני עולה ולא יוסיפו לענותם, אבל גבי יתמי כל כמה דאיכא פסידא איכא משום נעילת דלת

ד בתומים [סימן א' סוף ס"ק א'] כתב וז"ל, ודברי המרדכי בסוף פרק המניח צ"ע, דמשמע מדבריו בהא דחייב רב יוסף בהאי גברא דתקע לחבירו הואיל ושומתו ידוע כו', דהא מבואר מילתא דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו, וכן הא דאמר לרכובה שלש כו' ושלח ליה קנסא קא מגבית בבבל, הא שומתו ידוע וצ"ע, עכ"ל. ונראה לפענ"ד דדברי המרדכי נכונים, שהרי מבואר בתוס' סנהדרין (דף ב':] ד"ה ליבעי נמי, דתרי קראי כתיבי, חדא לאתויי בדבר שצריך עיון ולימוד דבעינן מומחין דוקא, וזה נלמד מתלתא אלהים דכתיבי בפרשה, רק דאנן שליחותייהו עבדינן, ובזה גדרו חכמינו ז"ל דדוקא במילין דשכיחי ויש בו חסרון כיס, וגם מלפניהם ילפינן דאפי' בדבר המפורש רק לענין עישוי וכפייה בעינן נמי מומחין, ובזה ג"כ במידי דשכיח עבדינן שליחותייהו, ומש"ה חידש המרדכי דבדבר המפורש, ויצייתו ג"כ שלא ע"י רידוי וכפייה תו לא בעינן מומחין אפי' מדאורייתא [וע"ש]. ותו לא קשה הא דבמילתא דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו, זהו במילתא דמצרכינן לכלל שליחות כגון בחד מהנך תרי אנפין הנ"ל, גם מה שהקשה מהאי דשלח ליה, חסדא קנסא קא מגבית בבבל, לא קשיא כיון דבעי מיניה לפנדא דמרא וכו' מאי, הרי בזה כיון דצריך לימוד בעינן מומחין מדאורייתא, וכיון דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו [וכמ"ש תוס' שם בד"ה קנסא], ואין להקשות דא"כ גבי גרים נמי מדאורייתא לא בעינן מומחים דלית ביה מידי דעיונא ושמץ רידוי וכפייה, וכל רבותינו הקשו ע"ז בזמן הזה היכי עבדינן שליחותייהו, עיין תוס' גיטין [דף פ"ח:] בד"ה במילתא, ובדברי רמב"ן יבמות וחידושי רשב"א [דף מ"ו:] דשאני גבי גרים שהוא מגזירת הכתוב מהיקשא דמשפט, וכשם דגבי משפט בעינן שלשה מומחין ה"נ בקבלת גרים, ומש"ה תירצו רמב"ן ורשב"א דמשפט דכתיב ביה לא קאי רק לשלשה ולא למומחין, וטעמא דידהו יש לפרש כן דכיון שאין הענין מתחייב לעיונא ולימוד ואין בהם רידוי וכפייה גם מדאורייתא לא בעינן מומחין

ומתחלה עד שלא עיינתי בדברי רמב"ן ורשב"א ראיתי בדברי נה"מ [ס"ק א'] שהביא בשמם שהוא מטעם דאפקעינהו רבנן לקידושין, ומש"ה בגר שקידש אשה ואח"כ קיבלה קידושין מאחר לא מהני קידושי השני, אע"ג דכל ענין שליחותייהו עבדינן הוא רק מדרבנן והיה לפלא בעיני דאכתי היאך נותנין לו בת חורין, אם היה עבד כנעני מעיקרא דאית ביה לאו דלא יהיה קדש, ואין כח ביד חכמינו ז"ל לעקור דבר תורה בקום ועשה, גם תלמידי המופלג החריף והשנון מו"ה ישעיה נ"י הקשה דא"כ איך שחיטתו כשירה כיון דמדאורייתא לאו בר זביחה הוא, ואין כח ביד חז"ל לעקור דבר מן התורה בקו"ע, ועיינתי ברמב"ן ורשב"א שם, ותמצית דבריהם כן הוא דמעיקרא מביאים דאיכא דרצה לתרץ על האי דרב יוסף בעישוי הגט אע"ג דמדאורייתא הגט בטל דשליחותייהו הוא רק מדרבנן והרי היא אשת איש מדאורייתא שהוא מצד אפקעינהו. וע"ז הקשו דאכתי בגר היאך מותר בבת חורין ולשאר עניני הדת, לכן תירצו תרווייהו דהיקשא דמשפט לא ניתן רק לשלשה ולא למומחין, רק רמב"ן מסיים בסוף דבריו וז"ל ואיפשר דמן התורה אפי' הדיוטות דנין בשליחותייהו דמומחין, עכ"ל. ובמחילת כ"ת לא העתיק דבריהם על נכון, [ועמ"ש לקמן אות ו' ז' בהא דמסופק הרמב"ן ז"ל]

ע"ש בנה"מ [בס"ק א'] השיג על בעל הקצה"ח שכתב דמה שהביא הטור הפי' בהודאות דהיינו עדי הודאה, ולא כתב הפי' לענין כופר הכל, הטעם דלענין שבועת היסת כיון דלא נחתינן לנכסי רק שמנדין אותו וכיון דמבואר בסעיף ה'] דגם בדיני קנסות מנדין אותו אין נפקא מינה בזה, והשיג ע"ז משני טעמים, וז"ל ואין לזה טעם דודאי אם לא היו דנין דין ש"ה לא היה שייך דין נידוי המבואר [בסעיף ה'] דשם הנידוי כדי לפייס, וכאן הנידוי לקיים הדין שדנו כו', תדע דהא אין מנדין למי שכופר בקנס, ועוד דבשבועת היסת אין מתירין הנידוי עד שישבע או עד שיסלק הכל, משא"כ בקנסות כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"ז] עכ"ל. ונראה עפ"י מ"ש דברי הקצה"ח נכונים, כיון דשבועת היסת הוא דין מפורש ואין צריך עיונא וגם לא נחתינן