זית רענן חלק ב קלג

עצמה שכיחא דמצערי להנאתייהו ואיפשר היה שיצערנו על עסקי הנדר על סיבה קלה הלכך לא הוי נולד אלא מצוי מקרי עכ"ל הצריך לענינינו

ובפשטות הדברים ע"כ צ"ל דהא דכתב מתחלה מטעם כיון דעיקר התפיסה שכיחא לאיש רוע מעללים כמוהו אע"ג דנתגלגל עליו ע"י סיבה דלא שכיח הו"ל לאתנויי וכו', לא מפני זה לבד בנה דיק ושפך סוללה, רק כיון דלקושטא נזדמן כך בשאלה זו שהרי בגיטין אפי' באונס דלא שכיח לא מהני מידי מפני תקנת חכמינו ז"ל משום צנועות ופרוצות, וגם בראי' שחידש גבי ההוא קצרא לא שייך טעם זה, רק עיקר ראייתו הוא דלא משגחינן על הסיבה שנתחדש במסובב ע"י דבר דלא שכיח כלל אפי' בדומיא דאכלו ארי' שגם בגיטין יש אונס כזה, דדווקא התם שנתחדש בעצמותו דבר דל"ש כלל משא"כ היכא דבעצמותו ליתא בסוג זה רק שנתגלגל ע"י סיבה דלא שכיח כלל, אין אנחנו הולכים לדון את פני הדבר בתר הסיבה, רק בתר עיקר הדבר וע"ז מביא ראי' בצורה מההוא קצרא, וצריך להבין דא"כ בגזילות שע"י חבלות נמי כיון דעיקרו שכיח תו לית לן אם נתגלגל ע"י דבר דלא שכיח כיון דמשכחת לה שלא ע"י סיבה כזאת ועי' ב"ק פ"ד ע"ב אמרי דאייעד התם ואייתוהו להכא והוא מילתא דלא שכיח, דאתו רבנן דהתם וייעדוהו הכא סוף סוף מילתא דל"ש עי"ש, הרי אע"ג דעיקר הנגיחה שכיחא במועד מ"מ כיון שנסתבב פני הדבר ע"י מילתא דל"ש, דינו כדבר דלא שכיח, איברא מזה לא קשה מידי כיון דאי איפשר שיסוב זה הדבר רק ע"י סיבה דל"ש משא"כ בדברי מהרי"ט וכן בההוא קצרא דאיפשר שיכוהו בשביל הנדר עצמו כמ"ש שם], אכן מגזילות שע"י חבלות קשי' על מהרי"ט וא"ל דשאני התם כיון דמדאורייתא אפי' במידי דשכיחא בעינן מומחים רק דחכמינו ז"ל עבדו תקנתא במידי דשכיחא ומש"ה בעינן דווקא מידי דשכיח מתחלתו ועד סופו ומכל הצדדים, שהרי גם גבי אונס בגיטין דמדינא אפי' במידי דשכיח ולא שכיח יש אונס רק דרבנן עבדו תקנתא משום צנועות ופרוצות, אבל במידי דלא שכיח כלל אוקמו אדינא, אפ"ה היכא דהסיבה ל"ש כלל קיימינן הדבר בתר תקנת חכמינו ז"ל, [והתם האונס עצמו הוי רק שכיח ולא שכיח כמ"ש מהרי"ט בתחלת התשובה דהוי מילתא דשכיח קצת], וליכא למימר דא"כ קשיא לתוס' ולהפוסקים כוותייהו דבגזילות שע"י חבלות אין דנין השתא, דדינו כלא שכיח, מעובדא דר' ישמעאל בר"י בש"ס נדרים דהתירו לו משום דשכיחי אפיקורי דמצערי והלא לא שכיח שיכהו משום כבודן דרבנן, כבר הקשה כן בנימוקי יוסף על נדרים בספר אשי ה' וז"ל והקשו דדבר דשכיח משוי ליה לנדר נדר בטעות, אבל נולד דהוא מילתא דלא שכיחא לא משוי לי' טעות שלא היה לו להעלות כך על לבו כדי שיוכל לומר טעיתי שאלו היה עולה כך על לבי לא הייתי נודר ואמרינן דאפילו דבר זה שכיח הוא שאפיקורסים שכיחי לבקש עילה שיוכלו להכות רבנן ומצי לאסוקי אדעתא דמשום דמצערי רבנן אנדרא הוי משכח עילה ומחי ליה אפיקורא א"כ שכיחא שמפקירין עצמן במעשיהן להכות מאן דמצער רבנן עכ"ל, הרי להדי' דדעת נימוקי יוסף דלא כדעת מהרי"ט אלא דמשגיחין גם על הסיבה

ולכאורה יש ליישב דברי מהרי"ט להצילו מקושי' הנ"ל. מדברי התוס' דנקטי דגזילות על ידי חבלות הוי מילתא דלא שכיח, דמטעם אחר הוא דלא מצינן לדייני' בזמן הזה והוא משום דנקטינן דגם גבי דיינים אמרינן הואיל וביטל מקצתו ביטל כולו, כמ"ש המשנה למלך פרק ט"ז מהלכות עדות הלכה ה' גבי נמצא אחד מהדיינים קרוב, וה"ה לבטלה מקצתו, כמבואר בירושלמי ריש מכות, דעדות שבטלה מקצתה נלמד מנמצא א' קרוב או פסול, והואיל ואינם יכולין לדון על החבלה מש"ה לא מהני גם על הגזילה. איברא לקושטא ליתא כלל דלא מצינו ביטול כי אם מדבר היש, ולא מדבר שאינו, דבשלמא אם היו דנין על הגזילה ועל החבלה היינו יכולין לומר הואיל ובטל לגבי חבלה בטל נמי לגבי גזילה, משא"כ עכשיו דאין יכולים לדון על החבלה היאך יכולים לומר דיגרור גם את הגזילה אחריו דהיאך יכולים לומר דדבר שאינו גורר אחריו דבר היש

אמנם אכתי יש למצוא מקום ליישב דברי המהרי"ט ע"פ הדברי' האלו דנבא עליו מכח קבלת העדים דהואיל ולא מהני סהדותייהו לגבי חבלה לא מהני נמי לגבי גזילה ומש"ה הוא דאין דנין בזמן הזה גזילות שע"י חבלות דהוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולגבי עדות הוי דבר היש, דראייתן והגדתן שראו את החבלה מקלקלתן נמי לגבי גזילה [ועי' בהשמטות]

ועפ"ז יש ליישב נמי דברי הסמ"ע מקושי' קצה"ח הנ"ל, דכיון דמכח הגדתן של עדים הוא דאתאן עלה לפרש טעם דברי התוס' השתא יש לחלק חילוק רב בין הך דהכא לההוא דריפוי ושבת דשאני התם בההיא דריפוי ושבת דלא הוי רק עדות אחד רק דנוכל להשתמש בו לשני דברים לענין נזק ולענין רו"ש, ומש"ה משתמשין בו במה שצריך לנו ולא איכפת לן במה שמצטרך ג"כ לדבר שאין צריך לנו, משא"כ בהך דגזילות שע"י חבלות דהוי שני הגדות נפרדות שהגידו בבת אחת, ומשום הכי אמרינן הואיל ובטלה הגדתן במקצת בטלה בכולה, ועי' יבמות ד' קי"ז במשנה שם שאין האחים נכנסים לנחלה ע"פ דחזינן דהואיל ולא הוי רק חדא הגדה אלא שמשמשת לנו על שני נושאים לא אמרינן ביה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה], ותו לא קשה ממה שפסק הרמב"ם והמחבר דגובין ריפוי ושבת גם בנזקין דלא שכיחי דכיון דלאו משום מילתא דל"ש הוא דאין גובין גזילות שע"י חבלות רק מטעם שאין לנו עדים בזה. איברא עודנו הדבר תלוי במחלקותן של הרי"ף והרא"ש דהיכא דבא הניזק לפנינו ואמר קבלו עדותי שאם אתפוס משלו היום ומחר לא יוציאו מידי, דלדעת הרי"ף דשומעין לו אזי גם לעדות של חבלה יש מקום להגדתן עכשיו, וממילא לא בטלה עדותן כלל, ולפי מ"ש הרמ"א בש"ע [סי' א' סעיף ה'] כהרא"ש דאין שומעין לו אזי עולים דברינו הנ"ל במסילה הישרה והנכונה

וכבר כתבתי בזה זה זמן רב [והוא בזי"ר חלק ראשון באבן העזר הלכה ג' סימן ד' אות ז' יעו"ש] ליישב דברי הרשב"א מקושיית הנודע ביהודה [חלק אה"ע סי' ע"ב] דמחלק הרשב"א מובא בסמ"ע סי' ל"ד ס"ק ס"ד] דהיכא דאומר אשתך זינתה עמי פלגינן דיבורי' משא"כ היכא שאומר זניתי עם אשתך דלא פלגינן דיבורי', ותמה עליו הנו"ב מההוא דגיטין [ח':] עבד שהביא גיטו וכתוב בו כל נכסי קנויים לך דפסקינן דעצמו קנה נכסים לא קנה, והתם נמי אי איפשר לומר דפלגינן לדבורי', ולפי מה שכתבתי ניחא דשאני התם בההוא דעבד דאומר בפני נכתב ובפנ"ח והוי עדות המשמשת לשני דברים, ומש"ה לא איכפת לן במה שמשמש גם לדבר אחר שאין אנו יכולים להאמינו, משא"כ בההיא דרשב"א דבענין הגדתו אין אנו יכולים להאמינו על עצמו רק ע"י פלגינן דיבורי' והיכא דאי איפשר לחלק דיבורו לא מהימנינן לו כלל, [ועי' מ"ש בהגהות והערות בדיני עדות ליישב דברי רשב"א באופן אחר]

ה שם בסוף הדיבור וז"ל וא"ת והיאך היו דנין דיני גזילות ובאיזה נשך היאך היו דנים דיני רבית הא אמרינן ריש הגוזל קמא הגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהם עכ"ל, ויש להבין דאיזה התקשרות ושייכות קושי' זו לסוגיין דידן ולא למ"ש קודם לזה, ונראה לפרש דבריהם דעיקר קושי' זו תליא בשני התירוצים דלעיל, דאם נימא כתירוץ אחרון דלעיל דגזילות לחוד שכיח ועבדינן שליחותייהו תו לא קשה קושי' זו אבל לתירוץ הראשון הוא דקשה, וא"כ הרי ראי' מוכרחת דעיקר כתירוץ השני דגזילות שכיחי רק גזילות שע"י חבלות הוא דלא שכיחי, דלכאורה יש לדקדק על קושייתם זאת דהא גזלנים ומלוי ברבית אע"פ שהחזירו אין מקבלים מהם, ומכח קושי' זו הכריח ר"ת לחדש דדווקא בימי רבי לחוד, דהא מבואר בס"ח מובא בש"ך סי' שס"ו] דהיכא דהנגזל חייב לאחרים מקבלים מהם, וא"כ מה הוא מן התימה כל כך מאותן סוגיות שהביאו דנזקקין להם דיש מקום לומר דמיירי בחייב לאחרים. איברא נראה ברור דדין זה ניחא לפי מאי דפסקינן בש"ע שם כרמב"ם דהא דאין מקבלים הוא דווקא כשעושה תשובה ובכדי להקל עליו, נמצא לדעתו תקנה זו היא פרטית בשביל גזלן זה שבא לעשות תשובה, ולכן אין מן הדין להקל על חייב ולסייעו בכדי שיעשה תשובה, והוא יהיה לוה רשע ע"י זה, אבל לדעת בעלי תוס' שהכריחו שם ב"ק [צ"ד] דאפילו כשלא עשה תשובה והנגזל תבעו בב"ד אין נזקקין לו מפני תקנתא לגזלנים דעלמא להקל עליהם שיעשו תשובה, נמצא דתקנה זו היא כללית ולדעת הר"ת שם הוא בלתי גבול כלל, ואפי' בגזל באקראי ואפי' כשלא עשה תשובה, וכיון שהיא תקנתא דעלמא גם כשחב לאחרים נמי דמוטב לו שיעשה הוא איסור קל כדי לתקן הרבים מאיסור חמור, [ולהכי ר"ת לשיטתו הוכרח לחדש דדווקא בימי רבי נשנית משנה זו]

איברא יש להבין כיון דעיקר ראייתם דב"ד נזקקין להוציא מן הגזלן מהאי דבנה אקלקילתא דיתמי וכיון שכבר תירצו לעיל דמיירי כשתפס והרי התם ביתומים קטנים איירי כמ"ש הרשב"א שם, וקטנים לא בני קבולי עלי' תקנתא דרבנן כמ"ש רש"י נדה [מ"ו:] בד"ה איסורא נמי ליכא ובשלמא לתירוצם השני ומיירי כשלא תפס פשיטא דאין נזקקין להם ע"פ תקנתא דרבנן להוציא מאחרים, אבל כשתפסו אמאי לא