זית רענן חלק ב קלא

בהודאתו לחוד לא חשבינן כמחייב את עצמו בקנס רק בפרעון הקנס שכבר נפרע הימנו בדין, וכמודה שכבר נתחייב לפני ב"ד דאז הודאתו מחייבתו, ועיין בתוס' שבועות [דף ל"ח] ד"ה אנסת ופתית את בתי, וז"ל תימא למאי דלא מחייבינן בהזהב אלא ביחוד כלי, א"כ הכא כיון דפרעי' תו לא מיפטר בהודאה וע"ש, ועפ"ז נתיישב קושיית הש"ך ביורה דעה סי' רס"ז ס"ק נ"ב] שהקשה מב"ק פרק מרובה גבי רבן גמליאל דמשני בגמרא שאני ר"ג דחוץ לב"ד הודה, ולדבריהם אדרבה מתחייב בהודאתו שהרי עבד מוחזק בעצמו, כיון דאנן פסקינן בש"ע יו"ד [שם סעיף כ"ז] דצריך גט שיחרור, וכל זמן שלא שיחררו לא נוכל לחשבו כאילו כבר נפרע, ומש"ה הרי הודאתו בעיקר חיובא דקנס דלא מחייבינן ליה ע"פ עצמו ועי'

והנה בקצות החשן (ס"ק ו'] ובנתיבות המשפט ובמשובב נתיבות כפי שזכרתי מכבר דבריו בזה] האריכו למעניתם בישוב קושי' הש"ך הנ"ל זה בונה וזה סותר ותמצית דבריהם דלהכי לא מהני הודאתו של ר"ג מפני דהודאתו הוא לחוב לאחרים לאוסרו על שפחות, ומחייב בהודאתו לגבי שפחות דעלמא, וכמו שפירש רש"י בקידושין [ד' ס"ה:], ודבריהם תמוהים שהרי גבי קידושין וגירושין גופייהו הקשה הרשב"א שם דמה בכך שהוא חב לאחרים כיון שהדבר בידו, ומתרץ דהכי פירושו דכיון דאיכא ממון דל"מ הודאתו כשחב לאחרים ואינו בידו לכן נקטינן הגזירה שוה דדבר דבר להשוות עיקר מעשה קידושין וגירושין דל"מ המעשה בעצמו כשנעשה שלא בפני עדים ע"ש, אבל הכא גבי שן ועין דליכא למימר הכי רק דלא מהימנינן ליה וכל שבידו גם בחב לאחרים מהימן, והגם דאסור לשחרר עבדו [ועי' בהשמטות] מ"מ לא יצא מכללא דבידו כמ"ש הקצה"ח שם (ס"ק ח'], עיי"ש היטב, וכ"מ מכמה דוכתי דאיסורא לא מפקיע מדבר שבידו, ועי' תוס' סוכה ל"א סוף ע"ב] בסוף ד"ה באשירה דמשה, ועי' קידושין [דף ס"ד:] בתוס' תוך ד"ה רבי סבר אע"ג דאסור לגרש בגט ישן מ"מ כיון דבדיעבד מהני חשיב שפיר מיגו, ואין להתעקש ולומר דמילין דשיחרור כיון שמסתעף ממנו דבר שבערוה שע"י שיחרור קדושיו קדושין וחייבת משום אשת איש ומש"ה כדבר שבערוה דיינינן ליה דלא מהני המעשה שלא בפני עדים כיון שהוא חב לאחרים, וכמו בקידושין וגירושין דל"מ כשנעשו בינו לבין עצמו, זה לא ניתן להאמר כלל, דא"כ מה השיבו ר' יהושע לר"ג אין בדבריך כלום שכבר אין לך עדים, ופירשו כל הפוסקים דעיקרו מפני שהוא קנסא, תיפוק ליה דאפי' כשהודה ששיחררו בכסף בינו לבין עצמו נמי לא מהני כמו גבי קידושין וגירושין אלא ודאי דכל ענינא דשיחרור כדבר שבממון דיינינן ליה דלא הורע כחו של המעשה גם כשנעשה בינו לבין עצמו אפי' כשחב לאחרים רק דלא מהימנינן ליה, והיכא דבידו מהימן, כן הדין בשיחרור, ואי משום דאיכא נפקותא לדבר שבערוה, הרי גם בכל מילי דממונא משכחת לן ג"כ נפקותא לדבר שבערוה, עי' סנהדרין פרק דיני ממונות בפלוגתא דשמואל ור' אבהו עיי"ש בפי' רש"י, וא"ל דמש"ה הוא דאיצטריך גבי ר"ג לטעמא דקנסא משום שהודה שסימא את עינו בפני עדים דאי משום דבר שבערוה היה נאמן בכה"ג כמו דנאמן הבעל לומר גרשתי את אשתי בפני עדים מפני שבידו, דא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמאי משני שאני ר"ג דחוץ לב"ד הודה דמה בכך אכתי יתחייב מפני הודאתו לחוד כמו האידנא דמתחייב ע"פ עצמו לדעתם, ואי משום דחב לאחרי' דכיון שהודה שסימא ובפני עדים ובידו לשחררו הרי גם בדבר שבערוה גופא נאמן בכה"ג

ולפי דברינו בטעמא דמילתא דמחייבינן ליה ע"י הודאתו בזמן הזה דהיינו דוקא כשתפס משום דחשבינן ליה כפרעון, תו אזדא ליה ראיית הקצה"ח שם [בס"ק ו'] מפ"ק דמציעא ע"ש, דהא פיו איננו מחייבו כלל בקנס רק היכא דתפס דהוי כהודה לו על הפרעון דכדין נפרע, וגם בלא זה יש ליישב קושיא זו דמ"מ איכא קל וחומר בקנסא דליכא קרנא בהדי' כגון בטביחה ומכירה, וגבי שן ועין, ובפלגא נזקא דלא נתחייב ע"י פיו בב"ד, וכי אתו סהדי אח"כ הרי נתחייב על פי עדים, הרי דעדים עדיפי מפיו גבי קנסא: סימן מה עוד השייך לש"ע סימן א' ובסוגיית הש"ס דריש מס' סנהדרין [דף ב' ג'], ודריש פרק החובל (דף פ"ד

א יש להסביר הא דנקט בגמרא הודאות והלואות, לפירוש רש"י דהודאות ע"י עדי הודאה, והלואות ע"י עדי הלואה, דמ"ש בין עדי הודאה לעדי הלואה, ונראה כיון דטעמא משום נעילת דלת הוא, דהיכא דהלוה בלא עדים דלא חשש לעצמו למה שאסרו חכמינו ז"ל [ב"מ ע"ה:] אז הוי אמינא דלא תיקנו חכמינו ז"ל לחוש בשבילו משום נע"ד, וכמ"ש תוס' ב"ב [קע"ה:[ בד"ה אינו וז"ל תימא כיון דמלוה בשטר גובה מן היורשין אע"ג דשיעבודא לאו דאורייתא שלא בשטר נמי מאי טעמא לא גביא מה לי היכא דאית ליה קלא מה לי היכא דלית ליה קלא, וי"ל מי שמלוה בעדים אינו חושש לקלא ולגביי' דלקוחות, לא תיקנו חכמים לגבות מן היורשין עכ"ל

ולפום פירושא דרבוותא שם שפירשו הודאות במודה במקצת, והלואות בכופר הכל, יש להתבונן דבכופר הכל לענין מה צריך מומחין מדאורייתא כיון דפטור לגמרי, וכמ"ש בט"ז [ריש סימן א'], ונראה דאיכא נפקותא היכא דכפר בכל ואמר להד"מ רק אני מתחייב את עצמי ליתן לך איזה סך דפטור הוא כיון דקא כפר ליה בכולי', [ועי' בקצה"ח סי' ל"ד סק"ד], או שאמר לו מה שהנחת אתה נוטל דבשע' שיצא הודאה מפיו בפני ב"ד לא נוכל לחייבו, כמ"ש הר"ן בפ' שבועת הדיינין דף מ"ב], ואח"כ תבעו קמי ב"ד מומחין את שחייב לו מכבר ואת מה שחייב את עצמו, או מה שנתברר אח"כ כמה הודה לו, דאז אמרינן דלא בעינן מומחין משום נעילת דלת, אזי כבר נפטר משבועה בשעה שההודאה יצא מפיו, ואיכא נפקותא גם השתא היכא דתבע ליה קמי שלשה ולית בינייהו חד דגמיר [דפסולים לדון, כמ"ש הרמ"א בסי' ג' סעיף א'] וקא כפר לי' בכולהו אלא שחייב את עצמו בחיוב גמור ליתן לו איזה סך או שאמר לו מה שהנחת אתה נוטל, ואח"כ קא תבע ליה בפני ב"ד את כל הסך מה שהלוה לו ומה שחייב את עצמו, או לאחר שנתברר בפני עדים כמה הודה לו, וכמה כפר לו, דאזי מחייבינן ליה השתא שבועה דאורייתא ועמ"ש בסי' שאח"ז אות ד']

ב שם בגמרא אלא מעתה טעו לא ישלמו, לפירוש רש"י משום דהוי להו כסמוכין, וקשי' לסברת רמב"ן ור"ן בחידושיו לסנהדרין [דף ב:'] תוך ד"ה ובדין הוא, דבזמן המשנה דאיכא מומחין בא"י תיקנו רק בהודאות והלואות שלא יהיו צריכין מומחין לא בא"י ולא בחוץ לארץ משום נעילת דלת, שאם המלוה לא יוכל לגבות חובו אלא ע"י מומחין ימנע מלהלוות כדי שלא יצטרך לטרוח אחריהם, אבל בגזילות וחבלות לא עשו תקנה כלל בא"י, ולפי שהנגזל או הנחבל ילך אצל מומחין שהם מצוין שם, ומשנתינו שנוי' בא"י וכו' אבל בבבל שאין שם מומחין אם לא נתיר הדיוטות אף בגזילות וחבלות נפתח דלת בפני הגוזלין והחומסים, הרי בדבר שהוא רק משום שלא יוסיפו בני עולה, כיון דאיכא מומחין בעולם אוקמו אדינא, וא"כ אכתי מאי משני משום שלא תנעול דלת בפני לווין, דהא תינח בזיכה את החייב דאיכא משום נע"ד ממש, אבל בחייב את הזכאי דליכא משום נעילת דלת ממש, רק משום בני עולה, וזה לא שייך בטעו כיון דאיפשר דלא יטעו, א"כ אכתי אמאי משלמי כיון דנחתי ברשות וכמ"ש ברש"י איברא לפירוש תוס' ניחא כיון דכל קושיית הש"ס דליפטר משום נעילת דלת הוא] דבשלמא גבי דרישה וחקירה לא קשי' דא"כ עדי פרעון ומחילה ניבעי דרישה וחקירה, דאכתי איכא משום בני עולה, אבל לגבי טעו וחייבו את הזכאי לא ישלמו, דכיון דאיתא לסברת הרמב"ן והר"ן הנ"ל דהיכא דאיפשר אזי לא תיקנו משום בני עולה, א"כ גם השתא לגבי טעו דכיון דאיפשר שלא יטעו בזה, א"כ גם השתא דליכא מומחין לא ישלמו בחייב את הזכאי [ודוחק לומר משום לא פלוג], איברא לקושטא ל"ק מידי דאם נימא דבזיכה את החייב הוא דישלמו, אבל בחיוב את