זית רענן חלק ב קל

אלא לאחר שלשים יום דבמעכשיו קנה, ומבואר בתוס' שם [דף פ"ו:] בד"ה האומר וכו' דדווקא בעומדת באגם, וכן מבואר בש"ע [ס"ס קצ"ז] ובסמ"ע, ובקצה"ח [ס"ק ג'] הביא דברי ש"מ ב"מ דבעינן עומדת באגם בכל שלשים יום, דאם חזר לרשות מוכר או לרה"ר נתבטל הקנין לגמרי דכל מידי דמתחיל השתא ולא נגמר אלא לבסוף בעינן שיהיה במקום הראוי לקנין מתחלה ועד סוף, והיינו טעמיה דר"ת כיון דתפיסה דהשתא בזמן דליכא מומחין, בע"כ צ"ל שהוא משום דהכי תיקנו שישתעבד למפרע משעת ההיזק, ומש"ה בעינן דלא תיהדר למריה בנתיים, דתקנתא דחכמים לא עדיף מאלו הקנהו הבעלים עצמן על אופן זה, דבעינן דלא תיהדר למאריה מתחילה ועד סוף, ולפ"ז בע"כ צ"ל דלאו דוקא בפלגא נזקא אלא בכל מידי דקנסא דתיקנו חכמים דהשתא דליכא מומחין דליהני מיהת תפיסתו, וזה בלתי איפשרי, כיון דאין לו שום יד וזכות ושום שיעבוד מדינא דאורייתא כל זמן שלא עמד בדין, אלא בע"כ צ"ל, דהא גופה תיקנו שבאם יתפוס נשתעבד הדבר ההוא למפרע, ותיקנו זה בכל קנסות כעין דאורייתא בפנ"ז, וכיון דאיתא כוותיה בדאורייתא, יש כח ביד חכמים לתקן כן בכל דבר, וכל זה משום חילא שניתן להם מן התורה מחמת הפב"ד, ומשה"ט הוא דוקא כשתפס מיד טרם שהגיע לרשות בעלים ועי' בהשמטות] דלא עדיפא חילי' דהפקר ב"ד מן בעל הממון גופיה, דהיכא דמקנה דבר לחבירו מעכשיו ולאחר ל' יום, והתנה בפירוש שאפי' אם תבוא לרשות המקנה בתוך כך דמ"מ לא ליבטיל קנינו דאידך דפשיטא דלא קנה, כיון דמדינא בטל קנינו, לא נותר לו רק דיבורא לבד, איברא במידי דאורייתא דרחמנא גופא הקנה לו כגון בפנ"ז ובזמן דאיכא מומחין אי איפשר שתבטל קנינו דאורייתא אפי' כשהיתה ברשות המזיק בנתיים והקדישו הניזק אז טרם שעמד בדין הקדישו הקדש, וזה כעין דאיתא בתמורה [ד' כ"ה] דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ועיין, נשמע מזה דכל קנינים שהתורה הקנהו א"א שתבטל ע"י מעשה אנוש ותחבולותיו, וז"נ וברור ושאר פוסקים החולקים על ר"ת בזה משום דסברי כדעת הר"ן [ור"י בתוס' יבמות (צ"ג.) סד"ה קנוי], וש"ך [בסי' קצ"ז] דאגם לאו דוקא דבמעכשיו ולאחר ל' יום קנה אפי' בעומדת בנתיים ברשות מוכר ע"ש, [ומטעם זה הוא דס"ל לר"ת דדוקא כשתפס דבר המזיק עצמו, דכיון דכל תקפו דתפיסה בדליכא מומחים הוא רק מטעם דזוכה בדבר למפרע כשיתברר הדבר אח"כ אפי' לפני הדיוטות, וכעין דמצינן בדאורייתא גבי פנ"ז וכמ"ש, והתם גופא הוא רק בדבר המזיק עצמו]

ב עתה נבאר דברי הראב"ד ז"ל המובא בנימוקי יוסף בפ' מרובה על סוגיית הש"ס בדף ע"ה] וז"ל, כתב הרא"ה ז"ל וז"ל כתב הראב"ד ז"ל בנוסח כתובות שבזמן הזה שאין דנין דיני קנסות וקי"ל דאפ"ה אי תפס לא מפקינן מיני' אם קדם הלה והודה [אע"פ שבאו עדים אח"כ] הרי הוא פטור אפי' בדברים שפטר עצמו בכלום לפי שכשם שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה כך אין מקבלים עדים, והרי זה כמי שאין שם עדים, ורבינו אומר שאינו נראה, שכשם שהוא אומר שאין מקבלים עדים בזמן הזה, כך הודאתו אינה כלום, דבעי הודאה בב"ד כדאמרינן לעיל לגבי ר' גמליאל דשלא בב"ד הודה, ובעי נמי ב"ד היכולין לדון דיני קנסות וכו' עכ"ל, ונראה בעליל שהן המה דברי הראב"ד שהובא ברא"ש פ"ק דב"ק [סי' כ'], וע"כ תמוה בעיני מה שנדפס בשם הגאון החסיד מו"ה או"וז ק"ל, לתמוה על דברי הראב"ד דהא בפלגא נזקא לא מחייב עצמו קרן, וכן תמה שם בפילפלא חריפתא ע"ש, דהא מבואר להדיא בדברי הראב"ד דגם בדברים שפטר עצמו בכלום נמי דינא הכי, והדבר מוכרח דראב"ד לא קמיירי בפנ"ז רק בשאר קנסות, דלדעתו בפנ"ז אין הודאתו פוטרתו, ואדרבה אנן מחייבינן ליה אפי' בזמן מומחין רק דלא כייפינן ליה, ונראה לפענ"ד ליישב דברי קדשו של הראב"ד דכיון דכל עיקרו של תפיסה זו שתיקנו גבי קנס לית ביה מששא בעצמותו דכל שלא עמד בדין לית ליה שום גררא דממונא על חבריה ולא על כסיו רק משום דתקנו חכמים דיזכה למפרע כשיתברר אח"כ לפני ב"ד, וכעין דמצינו גבי פנ"ז דגילה רחמנא דזכה למפרע וכמ"ש לעיל [באות שלפני זה], ודומה למקנה לחבירו מעכשיו ולאחר ל' יום, וכשם דהתם בעינן שלא יתגלגל שום דבר חוצץ בנתיים אז זכה למפרע, ו הכי כשהודה בנתיים כבר נתבטל ונהרס כל זכותו של התופס במה דתפס, כיון דכל עיקר זכותו במאי דתפס הוא משום שיזכה למפרע, וכיון שע"י הודאתו נגרר פטור בשעתו, וע"י זה שוב אי איפשר לדון ולומר שיזכה למפרע, וממילא נתבטל זכותו במה דתפס, כיון דלית ליה שיעבוד נכסי של כלום גבי קנס עד שעת העמדה בדין, וכיון דנתבטלה תפיסתו שוב אי איפשר לקבל עדים כיון דליכא מומחין, שהרי לא תיקנו חכמינו ז"ל רק היכא דתפס אזי גם הדיוטות יכולין לקבל עדותן, איברא כל זה היכא דלא הודה בנתיים דאז זוכה בה למפרע, ומשה"ט הוא כל תקפו דתפיסה גבי קנסא, אבל כשהודה בנתיים כבר נהרס כל תקפו דתפיסה, שוב אי איפשר לקבל עדותן, ועיין היטב כי נכון הוא בעזה"י, וצ"ל דכל דברי הראב"ד סובבים בשאר קנסות כגון בטביחה ומכירה, ושן ועין דעבד, דלית בהו קרן ואפ"ה פטרתם הודאתו, (וס"ל דלא דמי למודה בחוץ לב"ד בזמן מומחין, דשאני התם כיון דאינם יכולין לחייבו במקום ההוא כך לא נפטר ע"י הודאתו בקוטב ההוא, אבל האידנא כשתפס כשם שבכח הב"ד שיתברר לפניהם כל חיובו ע"י קבלת העדות ה"ה נמי שע"י הודאתו לפניהם נפטר מחיובו] אבל בפנ"ז לא קמיירי דלדעתו אפי' בלא עדים כלל מהני תפיסתו כמו שביארנו לעיל [בסי' הקדום] מילתא בטעמא

ג איברא צריכין לבאר כיון דכל חיליה דמרן הראב"ד בפנ"ז דלא מהני הודאתו לפוטרו לגמרי הוא מפני דגלי קרא דזכה למפרע, ואם הקדישו הניזק או שמכרו טרם שנגמר קנינו מהני, ומזה הכריח דהודאתו לא מהני לפוטרו לגמרי ואדרבה אמרינן ליה חייב אתה מן הדין, רק דלא כפינן ליה משום דאי איפשר לאחוז החבל בתרי ראשין דכיון שהוא של הניזק למפרע, אזי בלתי איפשרי שיהיה שוב של המזיק, וכמ"ש לעיל [בסי' הקדום] בראיות ברורות, ולפום קוטב זה גם השתא דליכא מומחין דכיון דמהני תפיסת הניזק גם גבי שאר קנסות, ולמ"ש [בסי' זה אות א"ב] דאין מקום לתפיסה זו כיון שאין לו דררא דממונא ולא שיעבוד נכסי על חבירו, רק משום דתיקנו חכמינו ז"ל שיזכה למפרע דאיתא דכוותי' בדאורייתא בפנ"ז גם בלא תפיסה, כן תיקנו בסוג זה בכל קנסות כשתפס, וכיון שכן היאך כתב הראב"ד ז"ל דהודאתו פוטרו לגמרי, דא"כ גם כשלא הודה בנתיים תו אי איפשר שיזכה למפרע. איברא לקושטא ניחא דכלל זה לא מצינו אלא כשזוכה למפרע לגמרי כמו בשור המזיק וגבי אחריך, וכן בבע"ח לאביי דאית ליה למפרע הוא גובה, וכמש"ל בשם הרמב"ן. אבל גבי שאר קנסות כמו בגניבה וטביחה ומכירה ואונס ומפתה, שגם לאחר העמדה בדין לא זכה אלא לשיעבודא בעלמא, וכן גבי שן ועין שגם לאחר העמדה בדין לא זכה בעצמו אלא למעשה ידיו, אבל קנין הגוף עודנו בתקפו אצל רבו לדידן דפסקינן דצריך גט שיחרור, וקה"פ לחוד לדידן דפסקינן דלאו כקנין הגוף דמי תו לא נכלל רק בסוג שיעבוד בעלמא, כדאי' להדיא בש"ס ב"ק [דף פ"ט:] גבי יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש, וכמ"ש הר"ן להדיא בפ' השותפין, וזה נודע דגבי קנין דשיעבודא לחוד ליתא להאי כללא, שהרי אפי' במלוה על פה זכה המלוה בשיעבוד נכסי תיכף בשעת הלואה לדידן דפסקינן שיעבודא דאורייתא, אע"ג שביד הלוה להפקיע לגמרי מתקנת חכמים] וכן הקדש ושיחרור מפקיע מידי שיעבוד אע"ג שזכה המלוה כבר בשיעבודו

ד אכן לדעת הפוסקים החולקים על הראב"ד, וסברי דהודאתו אפי' כשתפס אידך לא מהני לפוטרו האידנא, חילי' דידהו, דנהי דתיקנו חכמים דגם האידנא כשתפס מצי להתחייב גם בפני ב"ד הדיוטות, כשיתברר לפניהם ע"י עדים, זהו בכדי שלא לעקור כל דיני קנסות מכל וכל, ובכדי שלא יפסיד אידך במה שזיכה לו רחמנא בחיובי קנסות, אבל לענין הודאה אוקמו אדינא וכמודה חוץ לב"ד חשבינן ליה, ומשה"ט החליטו מקצת רבותינו האחרונים, דלדעת הפוסקים האלו, דנהי דהודאתו אינה פוטרתו כשיבואו עדים אח"כ גם כשמחייב את עצמו בקרן, איברא גם חיובי לא מחייבינן ליה ע"פ עצמו בפני ב"ד בלא עדים כלל, דלא העדיפו עוד בתקנתא דרבנן את הדיוטות יותר מב"ד מומחין בכל חיובי קנסות דאורייתא, שאין ביכלתם לחייבו ע"פ עצמו לחוד, ולדעת האחרונים החולקים עליהם דסברי דלדעת הפוסקים החולקים על הראב"ד נתחייב על פי הודאתו לחוד עיין ש"ך (סי' א' ס"ק ט"ז] ובסמ"ע, נראה לפענ"ד עיקר דזהו כשתפס אידך, וקסברי בטעמא דתפיסה דנהי דהשתא דליכא מומחין כדי לחייבו בקנסות, זהו כשלא תפס דהשתא כל חיובא יוצא על פיו, אבל כשתפס חשבינן ליה כאילו כבר נפרע לו, ונתברר לפני ב"ד דהשתא דיש מקום לפרעון הזה, ולזה סגי אפי' לפני הדיוטות כדי להחליט פני הדבר דחשבינן ליה כפרעון וכשישים המעיין עיונו בדברי הרא"ש סוף פ"ק דב"ק ימצא שם שני טעמים הללו ויתיישב לו שם בקל קישור הדברים בדבריו], ומשה"ט קסברי שיכול להתחייב השתא גם ע"פ עצמו לחוד, כיון דכל עיקרו של תפיסה זו דחשבינן ליה כפרעון, והשתא גם