זית רענן חלק ב קכט

גם כשנסתלק הנותן מזה יש ביכלתו לקיים תנאו כל אימת דבעי, הגם דכתבנו לעיל [באות ג'] דמסתמא לא תלינן בתנאי, וכן מוכח מדברי רשב"ם ב"ב [דף קל"ו] בסוף ד"ה ואינה מתייבמת יעו"ש, דכל כמה דאיפשר לתלות מילתא בשיורא לא תלינן בתנאי, זהו בלישנא קטיעא דמוכר או הנותן, [הגם שכל הנותן בעין יפה הוא נותן, זהו בעיקר המתנה ודתליא ביה כמו גבי בור ודות, אבל לא ליפות כחו עוד בכדי שיהיה ביכלתו גם ליתנו לאחרים בנתיים שלא עלה על דעתו אז], אבל גבי מקום שכותבין את השטר שלא נשמע שמץ דבר מנהו רק משום אומדנא דלוקח לחוד, לכן קיימינן הדבר באופן דניחא ליה בכל הצדדים, ובלבד שלא לגרוע יד דמוכר מידו כמובן, עיין ביצה [דף כ'], אבל אי אמר לנסוב והבו ליה אי נסיב שקיל יעוי"ש, הרי דתלינן מסתמא בתנאי, התם במתנת שכ"מ דל"ש שיורא, ואפי' בבריא בכה"ג כיון דליכא דבר מסוים ולא שיעבוד הגוף ל"ש שיורא כלל כמובן, והא דאמרינן גבי גט דאמר כולכם דפסקינן שנים משום עדים וכולם משום תנאי, דהתם כיון דכולם צריכין לחתום קודם הנתינה כמו שפירש רש"י גיטין [דף י"ח:] [ועיין בש"ע אהע"ז סי' ק"ך סעיף ט'] ואז לא שייך משום שיור, ולהכי אמרינן כיון דתורה האמינה לשני עדים, למה נתחכם כנגד הדת ולהכי תלינן בי' רק משום תנאי

יב ועתה נציבה ציונים לעין הקורא הכללים בקצרה למש"ל ולהוסיף ביאור באיזה מקומות בקצרה בכדי שלא יוקשה למעיין: א] בדבר הנעשה מעכשיו ונתלה ע"י שיור בדבר שיתיליד ויתהווה אח"כ ונגמר הדבר כן, אזי אם היה ביד אידך לבטל הדבר בנתיים לגמרי שוב לא מהני מכירתו והקדישו, דזוכה לכ"ע, כמש"ל [באות א' ז'] בראיות ברורות: ב] אבל הזוכה עצמו, אזי לדעת הפוסקים, הרי"ף, והרמב"ם, הרשב"ם, ורמב"ן, ג"כ אינו זוכה למפרע, שהרי לפירושם זהו הוכחתו דרבה דאחריך לאו כאומר מעכשיו אבל לדעת רז"ה איפשר שיזכה למפרע, דזכיית עצמו אינו מקושר בביטול דחבירו, אבל כשמכרו או הקדישו הזוכה בנתיים, גם לדעת הרז"ה ל"מ כמש"ל [באות ב']: ג] בכל זה אין חילוק בין כשהוא ביד אידך לבטלו או לא דכל דאיפשר שתתבטל ל"ש בין בידו או ע"י מקרה כמש"ל [באות י'] מדברי רז"ה ורמב"ן. איברא לדעת תוס' בפרק המניח נראה דדווקא בדבר שבידו כמ"ש שם: ד] וכ"ז בסתמא דאמרינן מעכשיו מתחיל הדבר ויוגמר בהתלות הדבר שאח"כ, הוא דתליא בביטולו דמזכה, אבל בדברים דמצינו שתיקנו חכמים שיזכה רק כשיולד הדבר אח"כ למפרע אזי לכ"ע הוא בעצמו זכה למפרע אבל מכירתו והקדישו בנתיים ל"מ מידי, ושוב בסוג זה לא מחלקינן דבין כשיכול אידך לבטל בנתיים או אפי' שאינו יכול לבטל דינא הכי, שהרי בנכסי מלוג שאינה יכולה לבטל זכותו דבעל כשתמות ואפ"ה לא מהני מכירתו דבעל אע"ג דהוא בעצמו זכה למפרע כמש"ל [באות ה'], וכן אפי' היכא שיכול אידך לבטל זכותו לגמרי מ"מ כל שלא נתבטל זכה הזוכה לעצמו למפרע כגון גבי עבז"ל וכן גבי ק"ס, מזה נשמע דגבי עבז"ל, וכן גבי ק"ס, אם מכרו או נתנו הזוכה בנתיים, אזי לכ"ע לא מהני מידי, [זולת לדעת תוס' גבי עבז"ל שהוא לשיטתם משום גדר תנאי]. והא דלא אמרינן גם גבי אחריך אליבא דרב הונא דס"ל כאומר מעכשיו דהוא ג"כ על אופן זה, והוא כשימות הראשון יזכה השני מעכשיו, וכמו גבי נ"מ וק"ס ועבז"ל, והשתא נפל בבירא טעמיה דרבה, לדעת הרי"ף, ורמב"ם, ורשב"ם, שהוכיחו ממה דזביניה זבינא דלאו כאומר מעכשיו, שהרי גבי ק"ס ועזב"ל דיכול אידך לבטל לגמרי ואפ"ה זכה לעצמו, ולגבי ראוי דבעל הלא די במה שזכתה לעצמה בחייה כמש"ל [בסוף אות א'] דדווקא גבי בכור בעינן שיהיה ראוי לתת לאחרים. איברא לקושטא ל"ק מידי דבל"ז צ"ל מ"ט דר"ה דתלינן במעכשיו, הלא בעלמא לא תלינן במעכשיו רק כשאמר בפירוש, ועיין ר"ן שבועות פרק שבועת שתים דף כ"ח] גבי לא אוכל ככר זו אם אוכל זו, וכמה נתווכח בזה, דהתם איכא אומדנא דמוכח דדעתו למעכשיו דאל"כ הרי איפשר שיאכל שניהם, האיסור מתחלה ואח"כ התנאי יעוי"ש. אלא ודאי טעמא דרב הונא כיון דכל הנותן בעין יפה הוא נותן, והשתא כיון דנתן לשניהם כאחד כל דאיפשר להשוותם משווינן להו, וכשם שנתן להראשון קנין הפירות מעכשיו, כן נתן להשני קנין הגוף מעכשיו רק דתליא במיתת הראשון כיון שאמר בפירוש אחריך לפלוני, אבל במאי שלא אמר בפירוש משוינן זכותו להראשון בכל האיפשרי, ולא לגרוע כחו עוד ולומר שלאחר מותו דראשון הוא דזוכה למפרע, והגם דלענין מכירה ליכא נפקותא בזה דבין כך ובין כך לא מהני מכירתו דשני, כיון שביד הראשון להפקיע לגמרי לרשב"ג דפסקינן כוותיה, דמ"מ הורע כחו בזה לענין אם מת שני בחיי הראשון, דמסתברא דלמ"ד דהוי כמעכשיו דינתנו ליורשיו כשהוא האחרון, [ועיין בש"ע ח"מ סי' רמ"ח סעיף ז'], וברייתא דלקמן (דף קל"ו סוף ע"ב] דפליגי אם ליורשיה או ליורשי ראשון זהו בדאיכא שלישי דאז לגבי השני אפי' לר"ה לאו כמעכשיו, כמובן ועיקר סברא זו מצאתי אח"כ בש"מ ב"ב הנדפסים מחדש בשם הר"ן ונהניתי שכיוונתי לדעתו הגדולה]: ה] אולם כ"ז הוא בדבר שהוא משום שיור אבל בדבר שהוא משום תנאי לא תליא מידי בביטולו של אידך, אלא כל אימת דנתקיים התנאי זכה למפרע, וגם אם מכרו או נתנו הקונה בנתיים כל שנתקיים התנאי אח"כ זכו למפרע כמש"ל [באות ג'], רק בסתמא לא תלינן בתנאי רק היכא דמוכחא מילתא מדעת הנותן או בדבר שתיקנו חכמים כגון גבי עבז"ל דלדעתם מוכח מגמרא שתיקנו משום גדר תנאי וכמש"ל [בסוף אות ה'], אבל גבי ק"ס דל"מ להדיא מסתמא משווינן ליה כמו לבעל בנ"מ, ונפקא מינה דגבי ק"ס דאם הקדישו הזוכה בנתיים דלא מהני לכ"ע כ"ז שעסוקין באותו ענין

עוד צריכין לבאר דמאי דכתבינן לעיל [באות ד'] בתירוץ השני מפרק האומר, שהוא רק לדעת הרז"ה דס"ל דאחריך כאומר מעכשיו אע"פ שיכול לבטלו לגמרי, דנהי דאיהו זכה לעצמו אבל מ"מ אינו יכול לנתקו לאחרים בנתיים כל כמה דאיפשר דתתבטל, אבל לדעת הרי"ף, ורמב"ם, ורמב"ן, צריכין לומר רק כתירוץ הראשון שם: סימן מד עוד בענינים האלו בסוגיא דפנ"ז קנסא [עיין ב"ק דף ט"ו בתוס' ובאשר"י שם ובש"ע סימן א'

] א יש להבין לדעת ר"ת שם דבעינן שיתפוס המזיק עצמו בשעת ההיזק דווקא, דמה בכך אם תפס אח"כ, ועיין בבית יוסף ובפרישה סי' א'] בשם הגהות מיימוני שמביא ראיה לזה מהא דאיתא בכתובות (דף פ"ד] והוא שצבורין ומונחים ברשות הרבים, ומהאי טעמא בעינן שיתפוס מיד בשעת היזקו שהיה ברשות הרבים אבל לא מרשות המזיק. וקשה ע"ז דיש לחלק דשם איירי ביתמי דלא מטי לידייהו מעולם, ולהכי כשמונחים ברה"ר לא זכו בהם משום שיעבודו דאידך משא"כ הכא. ולפענ"ד נראה ע"פ דברי תוס' מובא לעיל [בסימן הקדום אות א'] דבקנס לא חייביה רחמנא עד שעת העמדה בדין, רק בפלגא נזקא הוא דגלי קרא דזכה למפרע כשעמד בדין אח"כ זכה משעה שהזיק, ומש"ה כשהקדישו הניזק בנתיים מהני. ומעתה בע"כ צ"ל שגם עתה דליכא מומחין ותיקנו דתפיסה מהני, שתיקנו ג"כ כעין דאורייתא שיזכה למפרע משעה שהזיק, דבלא"ה אין מקום לתפיסה זו דכיון דלא חייביה רחמנא עד שעת העמדה בדין ולא נשתעבדו נכסי כלל כל זמן שלא נתחייב ע"פ ב"ד, אלא משום דהכי תיקנו רבנן שיזכה למפרע כשיתפוס אח"כ, ותדע שכן הוא, שהרי פסקינן בש"ע סי' ת"ז סעיף א'] שאם מכרו הניזק קודם שתפס דקנה הלוקח, עי"ש בסמ"ע ס"ק ב'] דאם תפסו אח"כ קנה למפרע, וזה מבואר דכל תקנת חכמים בענין ממון הוא מצד הפקר ב"ד, כדאיתא בש"ס יבמות (דף פ"ט:] גבי ירושת הבעל, ועיין בזי"ר חלק ראשון [דף כ"ד אות ט' וי'] דכל מידי דתיקנו רבנן שהוא מצד חיליה דהפב"ד, מ"מ שקלינן הדבר ההוא וחזינן שבאם עשאו הבע"ד בעצמו על צד אופן זה היה מועיל, אזי יש כח ביד חכמים שיועיל הדבר באופן זה ג"כ אפי' שלא מדעת הבע"ד, אבל במקום שלא מועיל אפי' מדעת הבע"ד עצמו, מסתבר דלא עדיפי כח ויד חכמים בממונו של חבירו, מן הבעל ממון עצמו. וראיה ברורה לזה מסנהדרין [דף ה'] האי מאן דבעי למידן דינא כו' וליפטר, לשקול רשותא מבי ריש גלותא, ומבואר שם ברש"י שהוא מצד הפב"ד, ועיין ש"ך סי' כ"ה ס"ק ה' אות א' ובס"ק כ"ב] דפשיטא ליה דנטילת רשות לא עדיף בשום צד מקבלוהו, ועיין כתובות [דף פ"ב] דבמשוך וכו' ולא תקנו