זית רענן חלק ב קכח

הוא דאע"ג דרבא עצמו ס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע, משום דס"ל בזה בדרך מיצוע דנהי דתוכל להפקיע לשעתה אבל לא לעולם, ומשום זה לא נתבטל קנין הגוף דבעל בגוף הידים, ולהכי כשנסתיים הדבר שלא ביטלה, הקדישו הקדש, וא"ל דאכתי רבינא ור"א לא סברי כוותיה דס"ד דמעיקרא, אלא דרבא מיד דעבד קא קשיא ליה, כן הדברים דהר"ן ס"ל כך בפירושא דרבינא ור"א, ומש"ה ס"ל דשוב לא תוכל לחזור בו. איברא לדעת הרמב"ם ותוס' הכי שייטי קו' רבינא ותירוצא דר"א, והוא דרבא חידש מילתא חדתא דבע"כ צ"ל דגיטה וידה באין כאחד, דאל"כ היאך תתגרש, וצריכין לנחותי ולחלק עוד מכללא אחריתא דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בב"א אינו [ועיין בתוס' גיטין דף מ"ב סד"ה הא] דמנ"ל כזאת הלא מוטב לומר שתוכל להפקיע לעולם בכדי שלא נצטרך להמציא סברא חדשה כזאת, ומתרץ ליה דגם אם נכנוס בפרצה זו, אכתי קשיא לן יד דעבד, הרי דבע"כ צריכין לבא לכלל זה ולהמציא משום דשניהם באין כאחד, ולהכי גם באשה נשאר הדבר כסברא החיצונה דלא תוכל לבטל תק"ח אלא לשעתיה כמ"ש תוס' ב"ב הנ"ל, והא דמגורשת הוא ג"כ משום דגיטה וידה באין כאחד, ובזה מיושב על נכון דלא מצרכינן לומר דנתחלף לרבא יד דעבד ביד דאשה, אלא דגם למסקנא קאי על יד דאשה

ט איברא לאחר שנוסד ליסוד מוסד ומוכרח מגמרא ומרבותינו הראשונים דכל היכא שיכול אידך להפקיע זכותו של חבירו שוב בלתי איפשרי לומר שהוא של חבירו למפרע למוכרו ולהקדישו הגם שנסתיים הדבר ברשותו ולא נגרע בנתיים שמץ מנהו. אכתי צריכין לבאר דעת רבותינו הקדושים בטלי התוס' ב"ק [דף ל"ג:] בד"ה א"ב, וז"ל דלר"ע קדוש אע"ג דאי מודה מיפטר דקנס הוא מ"מ השתא מיהת לא הודה, עכ"ל. דנראה דקושייתם קאי לסבי דבי רב במודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אפי' כשאינו מחייב א"ע בקרן [או משום דפנ"ז חשיב כמחייב א"ע כנ"ל אות א' בהג"ה] ואכתי מה הועילו בזה דהשתא מיהת לא הודה, דכל היכא דיכול להפקיע שוב לא נוכל לומר שהוא של הניזק למפרע, ובפרט להקדישו ולמוכרו, דאפי' לדעת הרז"ה מובא לעיל באות ב'] לא מהני מידי, וכדמוכח מסבתא מהוכחה דרבה. איברא נראה דדעת בעה"ת בזה דאכתי לא מוכרח מש"ס רק היכא דבידו דאידך להפקיע, אבל היכא דאינו בידו נהי דאיפשר שיסתיים הדבר שיופקע זכותו לא שמעינן מש"ס שגם עי"ז תופר זכותו דאידך, והשתא כיון דמודה בקנס לא מיפטר רק בפני ב"ד מומחים ובמקום ישיבת ב"ד כמבואר לקמן [דף ע"ד ריש ע"א] ובפירש"י שם, וגם בפני בעל דינו כדאיתא שם [דף ק"ח:] גבי תבעו שומר, ובתוס' שם. ומעתה הכי יעלה ע"ד כשיבא המזיק בפני ב"ד להודות שיכופו את הניזק שיבא לפניהם בכדי שיודה ויפטר, שהרי הניזק ישיב כיון שהוא אינו תובע ממני, יתאפק עוד עד שאתבענו, ועיין בש"ך [סי' י"א ס"ק א'] כשתובע את חבירו צריך לגלות לו עיקר תביעתו, ומסתמא יתעכב הניזק לבא עד שיהיו העדים אתו, ואז לא תועיל הודאתו כלום, דדווקא כשממשמשין לבא הוא דפליגי ר' אלעזר בר' שמעון ורבנן [ב"ק דף ע"ה] ולא כשכבר באו כמובן

איברא לדעת הראב"ד שכתבנו לעיל [באות א'] שהוכיח משום קו' זו דשאני פנ"ז משאר קנסות, לא נפלאה היא דס"ל בזה כדעת הרז"ה ורמב"ן שם גבי סבתא דאפי' כשאינו בידו לגמרי רק שאיפשר שתתבטל ע"י מקרה המתחדש ג"כ א"א שיהיה לו זכות למפרע למוכרו ולהקדישו, שהרי הרז"ה הקשה שם על פירושו דהלכות בדברי רבה דמוכיח דאחריך לאו כאומר מעכשיו ממכירתו דסבתא, דכיון דאיפשר שיתבטל לגמרי זכייתו דשני שוב א"א לומר גם כשלא נתבטל דזכה מעכשיו והקשה שהרי בכותב לבנו מהיום ולאח"מ דזכה בו מעכשיו אע"ג דאיפשר שתתבטל, שהרי כשמכרו הבן בחיי אביו ומת הבן בחיי האב לא קנה הלוקח לר"י ואפ"ה כשלא מכרו זכה בו מעכשיו, והשיב הרמב"ן דהתם הרי לא נתבטל זכיית הבן רק הלוקח הוא דלא קנה, וחוזר ליורשי הבן, הרי מתרווייהו נשמע דפש"ל דכל דאיפשר שתתבטל לגמרי תו לא מפלגינן בין בידו או ע"י מקרה, וזהו דעת הראב"ד ג"כ, והשתא ראייתו נשגבה דמוכח מקרא גופא דכתיב בפנ"ז ומכרו את השור וכו' דניזק יכול למוכרו ולהקדישו קודם שעמד בדין דזכה למפרע אפי' לנתק זכייתו לאחרים, ש"מ דשאני פנ"ז משאר קנסי שאין הודאתו פוטרו לגמרי אלא דלא כפינן ליה, אבל כשתפס הניזק אפי' בעדים מהני עפ"י הודאת המזיק לחוד דאל"כ אכתי איפשר שתתבטל, דנהי דלאו בידו לגמרי וכמש"ל, אבל מידי איפשר לא יצא, ותוס' מחלקים בזה דדווקא כשהוא בידו לגמרי דומיא דסבתא, מה שאין כן הכא גבי קנס

י לכאורה היה נראה ליישב דברי תוס' פ' המניח הנ"ל [באות שלפני זה] עפ"י דברי קצה"ח [סי' ש"ן ס"ק ב'] שהמציא דבר חדש ומתקבל דבכל קנסות דמיפטר ע"י הודאתו אפי' כשמביא עדים אח"כ דהיינו לסבי דבי רב בכל מקום, ולדידן כשמחייב את עצמו בקרן זהו כשמעידים בפני הב"ד שהודה בפניהם קודם שבאו העדים, אבל בפני ב"ד אחר נתחייב ע"י עדים, דמידי הוא טעמא אלא משום דגבי קנס לא נוכל לחייבו ע"פ עצמו, והשתא ע"פ עדים הוא דמחייבי לי' אע"ג דניזק מודה שכבר הודה בפני ב"ד אחר. ומביא ראיה מוכרחת לזה מעדים זוממין יעו"ש. ולפ"ז תו לא הוי בידו לבטל זכייתו אלא לעולם ביד הניזק לקיים זכייתו שהרי בידו לתובעו בב"ד אחר, [ויביא מיד את העדים ואז לא יועיל הודאתו, דע"כ לא פליגי ר' אלעזר בר"ש ורבנן רק כשממשמשין לבא ולא כשכבר באו כמש"ל באות הקדום], ולפ"ז אזדא ליה הוכחת הראב"ד שכתבנו [באות א']

איברא לקושטא ליתא, דנהי דדברי קצה"ח נכונים בעיקר הדברים והוא היכא דנסתיים מילתא הכי שהלך עמו לב"ד אחר והביא עדיו, איברא מסתברא מילתא דאינו יכול לכופו על כך דכיון דאית ליה פסידא הנראה בעליל פשיטא דיכול המתחייב לומר לא אדון עוד אלא אצל הראשונים שכבר הודיתי בפניהם, ואיך תוכל לחייבני לדון בפני אחרים בדבר שכבר נפטרתי ע"פ דת תוה"ק. ונהי דלדעת הרמב"ם מובא [בש"ע סי' י"ד] גם הניזק יכול לומר לב"ד הגדול אזלינא אע"ג דל"ש ביה דעבד לוה כו' זהו בתחלה אבל לא כשכבר הודה בפני ב"ד ובפניו, ותדע דאלת"ה איך נכלכל כמה סוגיות, חדא בפרק שבועת העדות [דף ל"ג] דמיבעי' לן במשביע עדי קנס מפני שהיה יכול להודות דאכתי יכול להביאם לב"ד אחר, וכן במכות דף ה'] אכתי גברא לא נתחייב עי"ש בפי' רש"י שהוא מפני שיכול להודות, וכן ב"ק (דף ע"ד] גבי ר"ג שכבר אין לך עדים דמוכחינן שם מזה דמודה בקנס ואח"כ באו עדים דחייב, ואם איתא לא מוכח מידי דילמא מפני שיכול לתובעו בב"ד אחר, אלא פשיטא דאינו יכול לכופו עפ"י דין, והדר הוי ליה כשיחרר עבדו מדעתו, ואכתי אינה ראיה מוכרחת מש"ס ב"ק דגם בל"ז אפ"ל משום דעבד שאני דפשיטא דאינו יכול לומר לרבו לב"ד הגדול אזלינא אפי' לדעת רמב"ם הנ"ל, [אח"כ הראיתי שבספר נה"מ דחה דברי הקצה"ח מסוגיא דב"ק הנ"ל, ולפענ"ד נראה כמ"ש]

יא יש להתעורר בדברי ר"ן קידושין [על סוגיית הש"ס שבדף כ"ו] דבמקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר, דיצא לדון ולחלק דדווקא בשטרי קנין הוא דלא קנה אלא מזמן דמטא שטרא שטר הקנאה לידיה דכיון שיש בו קנין וראיה לא ניחא ליה ללוקח בקנין כסף שאין בו ראיה, אבל במקום שכותבין רק שטר ראיה נהי דלא סמכא דעתיה דלוקח זולת מהראיה שבו, אבל כדמטא לידיה לבסוף אזי קנה למפרע משעה שנתן הכסף לידו. לכאורה נראה שזהו במשקל אחד כמו בק"ס ועבז"ל, וכן כיון לזה שארי הגאבד"ק קאליש מוהר"מ נ"י בהביטו מה שכתבנו לעיל, ואמר כן דלמה שכתבנו גבי ק"ס ניחא. איברא למ"ש הר"ן שם בהא דאמרינן בש"ס ב"ב (דף נ"ד:] כל המחזיק בהם זכה בהם מאי טעמא מכי מטא זוזי לידו איסתלק ליה וכו' דזה דווקא בשטר קנין מיירי אבל בשטרי ראיה אזי גם לאחר שזכה בו אחר ונסתלק המוכר לגמרי יכול לכתוב שטר ראיה לראשון ויקנה למפרע ע"ש. וקשיא מ"ש מעבז"ל דלא מהני מטא לידו לבסוף לאחר שנסתלק הנותן כמש"ל לדעת הרי"ף, וא"ל דשאני התם דכל כמה דלא מטא לידו הרי מחוסר עדיין דבר שיש בו קנין וראיה, ודמי לשטר הקנאה, דז"א שהרי כל כמה שלא נסתלק הנותן ממנו אזי כשמטא לידו לבסוף קנה למפרע, מזה נשמע דסוג זה דמטא לידו לשטרי ראיה הוא דדמי לכן נראה דדווקא גבי עבז"ל שהוא משום תק"ח לחוד כמ"ש תוס' ב"מ [דף כ'] בד"ה שובר, וס"ל להרי"ף דמסתמא כל כמה דאיפשר להשוות תק"ח ולומר דבחדא טכסיסא תקנו משווינן להו, ולכן אמרינן גם עבז"ל שהוא במשקל אחד כמו בעל בנ"מ וכמש"ל, ונקטינן להשוות המשורה שרק משעה שמתה הוא דזכה הבעל למפרע, לכן גם גבי עבז"ל תיקנו חכמינו ז"ל במשורה זו דמעידן דמטא לידו הוא דקנה למפרע. איברא במקום שכותבין שטר ראיה דכל עיקרו הוא מצד אומדנא דמוכח דלוקח לא סמכא דעתיה בלא שטרא, ולוקח מסתמא ניחא ליה דליקום מילתא דשטרא בגדר תנאי ולא בגדר שיורא בכדי שיקום דבר ביכלתו להקנות לאחרים בנתיים ג"כ ע"ת זה, וכיון שכן