זית רענן חלק ב קכז

מסתמא בחדא טכסיסא הוא דתקנו, איברא לדעת תוס' דעבז"ל הוא משום תנאי לחוד לדעתם הוא מן ההכרחי לחלקו מזכיית הבעל בנכסי מלוג כדמוכח מסוגיא דמצא שובר דחזינן שם דאפי' כשחזרה בנתיים בפירוש ומכרה השטר לאחרים דאפ"ה בדמטא לידו אח"כ מהני זכיית העדים למפרע, ולרבינו אלפסי התם משום טעמא אחרינא הוא דמיירי שם בשובר אקנייתא דל"ב דלימטי לידי', והא דכותבין שטר למוכר הוא כמבואר בנימוקי יוסף ובשיטה מקובצת שם

ו עיין ב"ב (דף קי"ד] קנין עד אימתי חוזר, רבה אמר כ"ז שיושבין רב יוסף אמר כ"ז שעסוקין באותו ענין. ולכאורה קשיא רבה אדרבה כיון דרבה ס"ל ליסוד מוסד דכל כמה שחבירו יכול לסלק זכותו לגמרי שוב א"א לומר דאידך קנה למפרע. הגם שנסתיים הדבר שלא נגרע מאומה ומזה הוכיח דאחריך לאו כמי שאמר מעכשיו, א"כ קנין סודר היכי מש"ל דהרי אי איפשר לומר דכל שלא חזר קנה למפרע, וגם אין לומר שיקנה אח"כ דהדרא סודר' למרא, וגם לדידן קשיא כן דפסקינן [בסי' קצ"ה ס"ו] כל זמן שעסוקין באותו ענין ופסקינן כרבה דאחריך לאו כאומר מעכשיו, אלמא דאי איפשר לזוז מיסוד זה, וגם אין לומר דמשום תנאי הוא שכבר כתבנו לעיל [באות ג'] דכל כמה דלא התנה בפירוש וגם כל כמה דליכא אומדנא דמוכח לזה, אנן לא מבדינן להטיל תנאי בדבר סתמא. איברא למ"ש [באות שלפני זה] ניחא, דנהי דא"א שיקנה מעכשיו אם לא יחזור, אפס כשלא חזר אזי קנוי למפרע, ותקנו חכמים כן בק"ס, עלי קוטב שתקנו בנכסי מלוג ועדיו בחתומיו זכין לו לדעת רבינו אלפס

עיין פסחים [דף ל"א:] בעכו"ם שלוה מישראל על חמצו והתנה אם לא אתן לך עד יום פלוני יהא שלך מעכשיו ונראה בפשטא שהמעשה הוא הקנין שמקנה לו מעכשיו והתנאי הוא הזמן וכ"כ במקו' אחר בזי"ר ח"ר או"ח, ועתה הדרנא בי אלא כולו תנאי וכשלא יפרע לו בזמנו אזי לבסוף יהיה שלו מעכשיו וכעין עבז"ל לדעת הרי"ף וכקנינו של הבעל בנכסי מלוג דכשמתה קנוי בידו משעת נישואין, ותדע דאלת"ה גם כשפדאו עכו"ם [בישראל שהלוה לעכו"ם, ובש"ע א"ח סי' תמ"א ס"ב מבואר דדווקא כשלא פרעו עי"ש] יאסור החמץ לפי שהתנאי בטל דאי איפשר לקיים מעשה הקנין ע"י שליח דאין שליחות לעובד כוכבים אפי' עכו"ם לעכו"ם כמ"ש המג"א סי' תמ"ח ס"ק ד'] והמעשה קיים, א"ו דכולו תנאי הוא, וקנסא שקנס א"ע בהלואה זו, וכ"כ מזה זה שנים כבירים בדיני שאלה ושכורה [לקמן סי' אות ח"]

ז נבאר דעת רמב"ן במלחמות שהובא לעיל [אות א'] דכל כמה שיכול הלוה לנתק ולבטל זכותו דמלוה ע"י מכירה תו ל"ש בזה אפי' לאביי לומר למפרע הוא גובה, והאי דעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו, או דמיירי במלוה בשטר ושיעבד לו באגב מקרקעי, או דלענין חמץ שעבר עליו הפסח שהוא רק משום קנסא שעבר עליו בב"י הוא דאזלינן בתר דינא דאורייתא ומדאורייתא אפי' מטלטלין שמכר גובה מן הלוקח [כמ"ש הרשב"א סוף קידושין ד"ה כתבינן לעיל, וברשב"א ב"ק דף י"ד תוך ד"ה אין] ושפיר אית בהו משום דלמה"ג ולא עבר בב"י לדינא דאורייתא [וזהו כוונת המלחמות שם שכתב שאיפשר שגם במטלטלין אמרי' למפרע ה"ג]. ויש להבין לדעתו הגדולה דלאביי לעולם יכול לסלק זכייתו דמלוה שבידו לסלקו בדמים. איברא כלל זה לא נשנה אלא היכא דבידו דאידך לבטלו לגמרי בלא כלום משא"כ הכא דאי איפשר לבטלו לגמרי, רק לבטלו מן הדבר שגבוי בידו ע"י סילוקי זוזי ומה לי הן ומה לי דמיהן, וכיון שאין בידו לבטלו לגמרי בלא כלום תו אלימא זכותו ויש בו משום למפרע לכ"ד. ולפ"ז מדוקדק לשון התוס' גיטין [דף מ':] סד"ה הקדש שכתבו דלהכי לא אמרינן באיצטלא דפרסוה אמיתנא למפה"ג כיון שמשתמשים באיצטלא לעשות בו כל חפצם ואם מכרוה לא טרפה מלקוחות ומסלקי לה בזוזי, עכ"ל. ויש לעמוד דלמה להו להוסיף משום דמשתמשים באיצטלא, הלא גם בל"ז רק כיון דלא טרפה מלקוחות וכו' סגי, דתו לא שייך למה"ג שהרי אכתי בידם להפקיע זכייתה, וכל שיכול לבטל אע"ג דלא נתבטל על ידו מ"מ תו ל"ש לומר דלמה"ג וכמ"ש הרמב"ן כשלא שיעבד לו מטלטלין אגב מקרקעי. ולהנ"ל ניחא כיון דהא דלא טרפה מלקוחות הוא רק משום שסילקו לה בזוזי, ומש"ה הוצרכו רבותינו בעלי תוס' להוסיף כיון שמשתמשין וכו' כוונתם דבידם לכלותה לגמרי עד תומו

ובזה יתיישב היטב מה ששמעתי להקשות בשם הפ"י ע"ד תוס' גיטין הנ"ל שכתבו דלאביי דס"ל למה"ג ליתא לדרבא דאמר דהקדש מפקיע מידי שיעבוד דעיקר טעמי' הוא משום כיון דחיילא קה"ג לשעתי' תו לא פקע דאין הקדש לחצאין וזהו דווקא לרבא דס"ל מכאן ולהבא הוה גובה אבל לאביי דס"ל למה"ג לא חייל ההקדש כלל גם לשעתו. ותמא הפ"י שם כיון דל"א למה"ג רק כשגבאו לבסוף, והשתא דההקדש והגבי' סתרי אהדדי מה"ת נימא שיגבה המלוה ויתבטל ההקדש, ושמא להיפוך שלא יגבה ויתקיים ההקדש כיון דחיילא שעה א' תו לא פקע, ומכח סברא זו חולק על דבריהם, ועמ"ש לקמן בדיני גזילה סי' פ"ד אות ג' על קושיא זו]. ולמ"ש דברי התוס' כראי מוצקים, דבע"כ צ"ל לאביי [וכן לדידן היכא דלא מצי לסלוקי בזוזי] דהקדישו דלוה ל"מ מידי להפקיע מידי שיעבודו, דאל"כ הא דאיתא להדיא פסחים [דף ל"א] לאביי דהקדישו דמלוה טרם שגבאו מהני, ומי לא עסקינן אפי' כשעשה שורו תם ראוי למזבח לאפותיקי ושיעבד לו מטלטלין אג"מ וכמ"ש הרמב"ן שם שגם בזה מהני הקדישו דמלוה לאביי והמש"ל כאן דכל היכא דברשותו דאידך לבטל זכייתו לגמרי בלא כלום שוב ל"מ מכירתו והקדישו, הגם דנסתיים לבסוף שלא ביטלו אידך וכדמוכח להדיא מסבתא וכמ"ש הרמב"ן שם בסוגיא דלמה"ג, והרי ביד הלוה להקדישו ולהפקיע שיעבודו, א"ו משום דלאביי אי איפשר להתבטל זכייתו דמלוה בלא כלום, ולהכי מהני הקדישו דמלוה או כשמכרו טרם שגבאו, ועוד שהרי לדעת ר"ת אפילו קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד] וזה נכון, אח"כ בא לידי ספר פ"י וראיתי שכתב שם קצת מזה

ח עתה נבאר את אשר יעדנו [באות א'] שגם הרמב"ם דפוסק שהבעל יכול להקדיש ידי' לעושיהן בע"כ צ"ל דמודה בעיקר יסוד זה, וראיה מוכרחת לזה כמש"ל שהרי פוסק כרב אלפס דאחריך לאו כאומר מעכשיו וכטעמא דרבה, אלא דהתם טעמא איכא והוא דהרמב"ם ס"ל כדעת תוס' ב"ב (דף מ"ט:] בד"ה יכולה, דמש"ה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה שאינה מפקעת לגמרי לקנינא דבעל שתקנו לו חז"ל, רק לפי שעה, שאח"כ יכולה לומר הנני ניזונת ועושה, נמצא דבאמירה זו לא סילקה לגמרי לקנינו דבעל, וה"ז דומה למקדיש דקל לפירותיו והובירו ולא עשה פירות דמפני זה לא נתבטל הקדישו שהקדיש הגוף לפירות בזמן שיעשה פירות. ואפ"ל דלזה כיון רבינו הגדול בלשונו הצח בפ"ו מה' ערכין הל' כ"ח] אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן, הואיל והן משועבדים לו הרי כל מעשה ידיה קדש, הא למה זה דומה לאומר אילן זה קדש שכל פירות שיעשה להבא קדש, וכן כל כיוצא בזה, עכ"ל. ודעת הר"ן דפליג ע"ז דאזיל לשיטתו דס"ל דלגמרי נעקר קנינו, ושוב א"י לחזור מזה [כמ"ש הר"ן כתובות בסוגיא דמקדיש מע"י אשתו

] ואפ"ל שגם אמוראי דש"ס פליגי בזה אם תוכל לחזור אם לא, ומשה"ט בר"פ הזורק מעיקרא ק"ל לרבא מיד אשה דקניא ליה לבעל והיכי מתגרשת, ואח"כ קשיא לרבינא אטו ידה גופא מי קניא ליה לבעלה, היינו משום דרבא ס"ל דנהי דיכולה לומר איני ניזונת וא"ע מ"מ לא נסתלק עי"ז קנינו דבעל לגמרי, ורבינא ס"ל דשוב א"י לחזור ועי"ז כבר תוכל לסלק קנינו לגמרי וכדעת הר"ן, וע' תוס' שם בד"ה ידה, וזה איפשר לכוון בדברי תוס' ב"ב [דף מ"ט:] הנ"ל בתירוצם השני וז"ל א"נ שאני פירות משום דידו כידה שהוא זוכה בגוף הקרקע אבל מעשה ידיה היאך יזכה בהן שאינן בעין דלא שייך למימר שיזכה בגוף הידים, עכ"ל. דיש להבין שהרי בפרק אע"פ דף נ"ט] איתא להדיא דיש לו זכיה בגוף הידים, אלא משום דבתירוץ הראשון פש"ל כדברי רבא דתוכל לחזור ולומר הנני ניזונת ועושה, ולדידיה יש לו זכיה בגוף הידים וכדעת הרמב"ם הנ"ל, ואח"כ לאלומי מילתא בכל הצדדים כתבו דאף את"ל כדעת הר"ן דא"י לחזור לעולם, וא"כ אזדא ליה לתירוץ קמא במה שחילקו שם מפירות, מ"מ כיון שכן שוב לא יעלה ע"ד לדמותו לפירות דהתם קניא ליה גופא ופירות, אבל בידים לא קניא לבעל כלל לסברא זו כיון שבידה לסלק קנינו לגמרי, [וגם שני התירוצים בגיטין, יש לכלכל דתליא בזה אם תוכל לחזור אם לאו ועי"ש], וכל היכא דמצית לסלק לקנינו דבעל לגמרי אע"ג דלא סילקה, אזי פשיטא דידים גופא לא קניא ליה לבעל כקו' רבינא לרב אשי בר"פ הזורק הנ"ל, ומעתה דעת לנבון נקל שגם תמיהת הר"ן מדברי ר"ל גופא דנקט דמתוך שיכול לכופה וכו' נשמע ממילא דלדידן ל"מ אפי' כשאמר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן, ודלא כרמב"ם, תוכל להתמצע באופן זה דרמב"ם ס"ל דנהי דר"ל נכנס בזה רק באחת משתי קצוות דבאם תוכל להפקיע שוב לא תוכל לחזור בהם, או שלא להפקיע כלל, והכריע מדעתו דלא תוכל להפקיע זכותו דבעל כלל, אבל אנן פסקינן כבתראי וכרבא בר"פ הזורק דגם בגט אשה הוא משום דגיטה וידה באין כאחד דעיקר הדבר