זית רענן חלק ב קכא

ממילא דלא נתגרשה מעולם והיא בחזקת א"א מדאורייתא. משא"כ בג' גיטין פסולים שהוא רק מחששות דרבנן מצד אחר]. אבל להיפוך להחמיר יותר גבי ג' גיטין פסולים מגבי קיום הוא מן הזרות לכ"ע וכיון שכן תו לק"מ. דמהיכי תיתי נחמיר גבי קיום לרבה ממה דס"ל לרבא שהרי לרבה בע"כ צ"ל דס"ל שגם גבי ג' גיטין פסולים דאם נשאת תצא [כמ"ש תוס' שם ד"ה כשניסת], ומכ"ש גבי קיום. אבל לדידן דפסקי' כר"י בהמגרש [דף פ"ו ע"א] דגבי גג"פ דלא תצא. יש מקום לומר שגם גבי קיום נמי לא תצא

איברא מה שדקדק מלישנא דברייתא (שם ע"ב] דקתני לר"מ הולד ממזר וחכ"א אין הולד ממזר. משמע ממזר הוא דלא הוי. אבל מודו דתצא, הוא דקדוק עצום

ובעיקר הדבר גבי קיום. הן גבי שליח להולכה. והן באשה עצמה, דשניהם שווים לדעת הראב"ד וסייעתיה. באם ניסת נראה דתליא במחלוקת הריב"ש סימן שע"ט ש"פ] ומהר"ם מרויטנבורג [סי' תקע"ב], דריב"ש הניח ליסוד מוסד דהנך דאין מעידין הוא מדאורייתא דאין מעידין משמע שגם אם ניסת תצא ואי מדרבנן די דלכתחלה לא תנשא. הרי דס"ל דכל שעיקר החשש הוא מדרבנן. אע"ג דלבתר דחששו אסורה מדאורייתא. מכל מקום לא תצא. ומהר"ם בתשו' [ס"ס תקע"ב] פליג על יסוד זה. וס"ל דהנך דאין מעידין הוא מדרבנן. וז"ל שם ויש מקומות שהחמירו חכמים ולא חשו לעיגון כמו במים שאל"ס וכן בראוהו מגוייד או צלוב וכו' עכ"ל. הרי דס"ל שגם בדרבנן בכגון זה אם נשאת תצא, ועיין כתובות [דף כ"ג] בתוס' ד"ה מ"ש רישא. משמע להדיא ג"כ דסברי שגם בדרבנן תצא. ועיין ב"ש סי' קמ"ב ס"ק ד', ובזית רענן בחלק אה"ע ה"ג ס"א אות ה' [דף צ"א] שתירצתי שם דברי ריב"ש עיי"ש, ועיין בריב"ש [סי' שפ"ה] שמביא כמה גדולי פוסקים דסברי כדעת הראב"ד שדין אשה עצמה כדין שליח להולכה שלא אמר בפ"נ ומסיים שם שמעולם לא שמע מי שמיקל בזה למעשה, וכן מובא בלשונו בש"ע סי' קמ"ב סי"ג, ובסי' קנ"ב ס"ט מביא בקצרה רק דעה הראשונה וסמך עצמו אדלעיל

לכן לא אוכל להקל בזה כלל. ולהכניס ראשי בין ההרים גדולים האלו מאן ספין ומאן רקיע. וחלילה להקל בזה גם במקום עיגון ושעת הדחק טובא, להתירה לכתחילה. בפרט שבאם כנים הדברים ליכא שעת הדחק כל כך. שהרי בווארשויא אצל הגאון אב"ד דשם נ"י נקל הדבר להתקיים. או שיכתוב יד"נ הגאב"ד דשם לאדעס. ואת פני כבודו לא ישיבו ריקם

ומה דמיקל הרמ"א בס"ס קמ"ב גבי שליח שלא אמר בפ"נ והגט מקויים ואינם מכירין חתימת דייני קיום. זה פשוט שהוא רק כשהגט והקיום מעשה ב"ד לפנינו והוא מפני שרחוק הדבר שזייף חתימת העדים והדיינים. וזה מבואר בש"ך סי' מ"ו ס"ק מ"ו] שמביא כן בשם הריטב"א. ומסיים שם וז"ל וכ"ש הכא דסברא טובה הוא דלא מזייף לעדים ולדיינים. וא"כ מה שמשיג מעכ"ת על נב"י מה"ת סי' קל"ו] הגם דהשתא ליכא ריעותא ממה דליתא לגיטא בידה. כיון שהמנהג עפ"י ש"ע שהרב המסדר הגט גונזו אצלו. מ"מ המעליותא כבר נפל בבירא ואזדא ליה. ועיין בס' זית רענן [ה"ג סי' ו'] כעין שאלה זו, והקלתי שם מפני שהיה חת"י הבעל מקוים, ואל יתמה על מה שהזהרתי מלהקל בזה, שהרי בתשו' מהרי"ן ל"ב שהביא מעלתו הרמה, הגם שהוא מחמיר שם באותה תשו' [סי' א' ח"ב] מ"מ מסיים שם והמיקל לא הפסיד. דזהו מפני שיש מיעוטא דמיעוטא דסברי דמעשה ב"ד א"צ קיום, ולאשר נראה בעליל דרובא דרבוותא חולקים ע"ז, נראה לי לומר שגם המקילין לא הקילו אלא היכא שנודע לנו בטוב, ששם הדיינים הקבועים שמה הן המה כשמות החתומים על מעב"ד, רק שלא נודע לנו איכות וטיב חתימתן, ובזה הוא שהקילו במקום עיגון ושעת הדחק. מפני דלא חשידי לזייף חת"י דיינין הקבועים מפני דמירתת טובא במילתא דעבידא לגלויי כי האי. אבל היכא דלא נודע כן לפנינו. אזי לא מירתת כל כך, דלעולם לא יותפס כבדאי בזה. שהרי לעולם יכולין לומר דתלתא מעלמא אתו להתם ואזדו להו למקומם. [ועיין בתשו' הרשב"א מובא בבית יוסף ח"מ סי' מ"ו סעיף ט' כעין סברא זו]. ובפרט בכרך גדולה כזאת והיא על חוף ימים שדבר הווה ומצוי שכמה אינשי דלא מעלי באים שמה מעלמא. ומזדקקים עצמן לכו"כ תחבולות מרמה, ובפרט לגיטין וקידושין

ב ובעיקר דברי תשו' רשב"ץ שהפליא עליו בעל הט"ז ס"ס קמ"ב ומה שחשב מעלתו הרמה ליישב, דעיקר טעמיה הוא משום דלא חיישינן לזיוף במעשה ב"ד. לא משמע כן בב"י. שהרי הקדים שם שהדין פסוק בשני התלמודים שגם מעב"ד צריך קיום. ואעפ"כ סיים שם שהמעשה ב"ד שאינו מקויים עדיף מעד א' האומר בפ"נ. וע"ז יפה תמה בט"ז], ונראה ליישב ע"פ דברי ריטב"א הנ"ל. רק דצ"ל דמוסיף קצת להסביר עוד בזה. דדמי לכעין ספק ספיקא. חדא דלמא המעב"ד אינו מזוייף ואת"ל שזייף את הקיום עדיין יש לספק על חתימת העדים. ואע"ג דאיכא חזקת א"א חדא כיון דעיקר חששא דמזוייף הוא מדרבנן. וכשם דהיכא דאיכא ג' ספיקי מקילין בדאורייתא, ה"נ בתרי ספיקי בדרבנן במקום חזקה [לדעת הש"ך יור"ד סימן ק"י בדיני ס"ס ס"ק כ"ח] ועוד דאשה דייקא ומינסבא מרעא ליה לחזקת א"א גם אפי' בלא ברי שלה

ג אמנם נראה דזהו דוקא היכא שהקיום היה בפני עצמו על השליחות של קבלה דוקא כמובן, ובו נזכר גם הגט ועדים החתומים דאזי יכולין הספיקות להתהפך. דאף אם תימצי לומר שהגט מזוייף, דלמא חתימת הדיינים מקויימים. וגם כן מגורשת שגט אחר היה ביד השליח לקבלה ונאבד ממנו]. אבל היכא שהקיום כתוב על הגט עצמו. אזי גם כשתימצי לומר דבכהאי גוונא לא בעינן שיכולין להתהפך. דמקדם צריכין לדון על הקיום ואח"כ על הגט, ודמי לספק על וכו'. מ"מ כיון שהקיום כתוב על הגט ליכא ס"ס כלל דסוף סוף ליכא אלא חד ספיקא אם חתימת העדים מזוייפת אם לא. ומשום האי טעמא מסיים דבכהאי גוונא עדיף מעד א' דפשיטא לי' דס"ס כהאי עדיף מע"א. רק דיש לומר דדמי לס"ס בתרי גופי דלא אמרינן כמו שהוכיח הרא"ם בסמ"ג מהא דתנן דטומטום אינו מוציא גם את מינו אע"ג דאיכא ס"ס דלמא הוא זכר ואם תימצי לומר שהוא נקבה דלמא גם אידך כמוהו, ועיין בזית רענן באה"ע [סי' ה' הלכה ג' אות ג'] תירוץ אחר על קושיא זו. משום דדמי לדברי תוס' נדה דף כ"ט] גבי מפלת תשב לזכר ולנקבה ולנדה יעויי"ש. וה"נ גבי טומטום אם בפעם אחר יוציאו טומטום אחר אזי נימא להיפוך והבאתי שם שכן מצאתי בטורי אבן בר"ה שם, (ועיין מה שכתבתי בהגהות והערות לאו"ח סי' תקפ"ט ליישב תמיהת הדרוש וחדוש ע"ז]

נהדרין לענינא דעסיקנא בהון בקצרה שיש מקום להציל את דברי רשב"ץ מקו' בעל הט"ז, והוא שגם דבש"ע קיצר בדבריו אבל בב"י [בסי' קמ"ב] מובא דאיירי בשליח, ואיפשר לומר דאיירי בשליח לקבלה דאיכא כעין ס"ס וכמ"ש, ואע"ג דדמי לשני גופים איפשר לומר דרשב"ץ ס"ל כדעת רשב"ם ב"ב [דף קל"ד ע"ב] גבי יש לי בנים דנאמן משום ס"ס. ואע"ג דהוי בשני גופים. כמ"ש בזית רענן שם, ובהאי דטומטום ס"ל כתירוצא של טורי אבן. ואין להקשות מתשו' ריב"ש [סי' שי"ח] דכתב שליחות אע"ג שהוא מקויים וגם הגט בידו לא מהני כשלא אמר בפ"נ, משום דחיישינן דלמא אבד ממנו הגט שנמסר לידו אז כשנתקיים השליחות בב"ד וגט זה מזוייף הוא ונמצא שלא נתקיים הגט בחותמיו ולא בתקנת חכמים, דהתם איירי להדיא בשליח להולכה דמיד שיש לספק לגט אחר שוב לא תוכל להתגרש בו. משא"כ בשליח לקבלה דאפי' כשלא נתקיים חת"י ב"ד במסירת השליחות מ"מ איכא ס"ס. הארכנו עד כה כדי לתת קצת מקום לדבריו. הגם שמלשון הרשב"ץ משמע יותר דאיירי בשליח להולכה. מ"מ יש לדחוק בלישנא כדי לתרץ עיקר דבריו. וספר רשב"ץ ותשב"ץ אינם בידי, אח"ז ראיתי במכתבו הנחמד שמביא תשו' תשב"ץ בזה דאיירי בשל"ק ונהנתי]

ד ומש"כ כת"ה דבמקום עיגון ושעת הדחק דמי לניסת ומביאו לזה דברי רש"י גיטין [דף י"ט ע"א] ד"ה לסמוך, לא כן הוא. דהתם הוא להיפוך דניסת לא גרע משעת הדחק דקתני להדיא דהלכה כר"ש בשעת הדחק. אבל לא להיפוך דשעה"ד שוה לניסת לא נשמע כלל מזה ואיפכא מסתברא. וראיה לזה מגיטין (דף ה' ע"א] דמקשה בש"ס על רבה ת"ש המביא גט ממדה"י ונתנו לה ולא אמר בפ"נ וכו' אם נתקיים בחותמיו כשר וכו' ומשני לאחר שלמדו והאמרת גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו כשניסת. (ועיי"ש בתוס' ד"ה כשניסת] ומקשי הש"ס אי הכי הוי לא הוצרכו וכו' להחמיר עליה אלא להקל עליה וכו', ואם נימא דמקום עיגון ושעה"ד שוה לניסת אמאי לא משני הכא דאיירי בשעה"ד. ובזה ידוקדק היטב